בתנועה: אל המקום שבו לא הייתי

אני נוסע לעזה, נוסע אליה בגוגל סטריט ויו. זה קורה לי באופן בלתי רצוני ולא מתוכנן. אני יושב ומנסה לכתוב את הטור, מנסה לכתוב על הטיול הנחמד שעשינו היום ליער אשתאול, או על כל טיול נחמד אחר, ולא מצליח, כי קרה מה שקרה בערב ליל הסדר ובחג השני. הלב כבד כל כך, וכשהלב כבד האצבעות לא יודעות לכתוב, רק לנדוד מאתר לאתר. מצאתי ביוטיוב מוזיקה שחיבר פרידריך ניטשה (לא מאוד מוצלחת) וראיתי בפייסבוק רקדנית מחופשת לטירנוזאורוס רקס רוקדת על עמוד של מועדון חשפנות, ונדדתי עם גוגל סטריט ויו עד אלסקה ועד דובאי, ואז חשבתי: רגע.

ישראל מטושטשת באפליקציית הלוויין של גוגל, פן נראה טוב מדי מה קורה בבסיסיה הסודיים, אבל הסטריט ויו, עם האפשרות לראות דברים מרמת הרחוב ממש, מכסה אותה לא רע. אפשר לראות כל רחוב ברעננה וברמאללה, ומצחיק לנוע בזריזות ביניהן. אבל עזבו את רעננה ועזבו את רמאללה. הראש שלי ברצועה.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

בעזה הסטריט ויו מצומצם. הרכב המצחיק של גוגל, שמצלמה מזדקרת מגבו, לא נסע ברחובותיה, ממש כפי שגם אני לא נסעתי בהם מעולם. אבל פה ושם מופיעה נקודה כחולה האומרת: מישהו צילם כאן פנורמה של 360 מעלות, בואו והציצו. אני מניח את הסמן על נקודה כחולה אחת כזאת, ממש בלב העיר, ומוצא את עצמי בתוך חנות של צמיגי אופנועים. לא לגמרי מעניין. עובר הלאה, לנקודה אחרת, ופתאום אני בחצר של בית.

הבתים יחידי הקומה שסביבי עשויים תערובת משוגעת של חומרים וצבועים בכל מיני צבעים: כחול, ורוד, אפור. זאת יכולה להיות השכונה היפואית עג'מי. אחד העצים שבחצר הוא רימון נושא פרי. אני יודע באיזו עונה צולמה התמונה.

אלישה שואלת אותי מה נושא הטור השבוע, אני מספר לה והיא מצטרפת לצפייה. התמונה הבאה היא של אמפיתיאטרון יפה, צמוד לבריכת שחייה. "מה זה?", היא אומרת, "זה כמו חמת גדר".

"להבדיל אלף".

בצד המסך פתאום מציצה דמותו של אפי מספרי הילדים "איפה אפי". "אולי אפשר להקליק עליו וזה מוציא אותך למשחק נחמד ברחבי העולם?", אלישה תוהה.

"אני לא הולך לשום מקום אחר".

הדבר הזה תפס אותי חזק מאוד. אין אנשים באף אחת מהתמונות, חוץ מכמה חבר'ה שישבו בחנות הצמיגים, אבל אני חש שאני מביט בעיניים של עזה ושהיא מביטה בי בחזרה. אין בי שום פחד מעזה. מאז ליל הסדר אני מפחד רק מדבר אחד: מהיכולת שלנו כחברה להצדיק פשעי מלחמה. מצד אחר, אני יודע שהיא מקום מפחיד. אי שם בבתים האלה צפונים אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד, לכודים עם מעט מדי תקווה.

ועזה היא מקום מפחיד גם עבוד העזתים. גם הם לכודים עם מעט מדי תקווה, ויש 2 מיליון מהם. אני יורד לחאן יונס, ומוצא את עצמי בשכונה צפופה שכל כתליה מכוסים גרפיטי. נקודה כחולה אחת מצויה ממש ממערב לעיר, במרחב בוצי ומטונף שטרקטורים חונים בו. חאן יונס עצמה היא צביר הדוק של מבנים על מצוק כורכר. אפי מחייך אליי משולי המסך בחולצת הפסים האדומה־לבנה ובכובע הצמר המצחיק שלו.

בשרידי גוש קטיף אין סטריט ויו בכלל, אבל המבט ממעל מגלה שהחוף נהפך למרחב חוות וחממות פלסטיני רגיל למדי. בכלל, הכל נראה רגיל למדי, ועם זאת — עצוב נורא. אני צונח בתוך המרינה של העיר עזה, מקווה למצוא קצת נחת מחויכת, אבל יש כאן בעיקר אשפה וסירת תענוגות גדולה שנסחפה אל החוף כמו לווייתן.

הדבר הזה תפס אותי חזק מאוד. אין אנשים באף אחת מהתמונות, אבל אני חש שאני מביט בעיניים של עזה ושהיא מביטה בי בחזרה איור: שמרית אלקנתי

בעצם יש נקודה כחולה גם בקצה שובר הגלים, וממנה העיר נראית קצת טוב יותר. אני מחליט לדבוק בים ומנסה לטפס צפונה עם החוף, אל מחוץ לעיר, אבל הנקודות נעלמות. הצפונית ביותר מצויה דווקא ממזרח, עמוק ככל שניתן להרחיק ברצועה. יש כאן מערכת רחובות שלפני זמן רב, בימים אופטימיים יותר, עמדה להפוך לשכונה, אבל כנראה השטח קרוב מדי לגדר והתוכנית ננטשה. אני מפיל את האיש הצהוב שלי אל הנקודה ומוצא את עצמי מוקף בשדות של ירק כלשהו שעליו בשרניים. מדרום לי: מחנה הפליטים ג'באליה מוזהב בקרני שמש של שעת אחר צהריים מאוחרת. מצפון: חומה ומגדל שמירה צה"לי. הגעתי אל שולי התחום.

אני יודע מה יש מעבר לחומה הזאת: המושב נתיב העשרה. הייתי שם. שתיתי קולה בבית מתוק ובו אוסף פסלוני פילים מרחבי העולם. המארחת סיפרה לי שהיא אינה עולה לקומה השנייה אף פעם, כי קסאם כמעט פגע בה שם. אני נזכר בזה ופתאום נחרד. האם אני סמוך מדי לחומה? האם יירו בי?

ממזרח, מעבר לתלולית, אני רואה את בתיה הרחוקים של שדרות. הנה ישראל, ומשום מה אני לא מצליח להרגיש ששם הבית.