סיבה לפסימיות: הרפורמות האחרונות הן רק דרך מתוחכמת לפיזור כספים

נייר העמדה המרכזי שהוצג היום בכנס מרכז אהרון למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי הרצליה לא משאיר הרבה מקום לתהיות: בעשור האחרון נרשמה צמיחה כלכלית מואצת בעקבות זינוק חד של שיעור ההשתתפות של כל המגזרים במשק הישראלי – חרדים, ערבים, נשים, גברים, בעלי השכלה גבוהה ונטולי השכלה, בני 45 ומעלה וצעירים - כולם כולל כולם. יתרה מזו, זינוק כה משמעותי בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה - שהוא חריג בסדר גודל בינלאומי - לווה בצניחה חדה בשיעור האבטלה שהגיע לשפל כל הזמנים וגרם לצמיחה כלכלית מהירה עוד יותר ולצמצום פערים.

ובכל זאת, הטעם מר. לאו דווקא בגלל הממצאים שהם מעודדים אלא בגלל מה שניתן להסיק לגבי עתיד המשק הישראלי: כל בר דעת מבין כי שיעורי אבטלה, השתתפות ותעסוקה שכאלו, שוק העבודה כבר לא יכול לתרום עוד הרבה לצמיחה. כפי שטוענים רוב הכלכלנים, המשק הישראלי הגיע לקצה היכולת שלו או למיצוי הצמיחה הפוטנציאלית במונחים מקצועיים יותר.

היום (ה') הודיע משרד האוצר על הבאת הרפורמה בחברת החשמל לאישור הממשלה כבר ביום ראשון הקרוב. הרפורמה הזו נראית ממבט ראשון כמו "רפורמה ישראלית קלאסית": קרי, קודם כל, כולנו, כל משקי בית ישלמו "דמי רפורמה" של כ-3,000 שקל לכמה מאות מהעובדים הכי חזקים ועשירים במשק ועוד כמה שנים הם יחליטו אם יעמדו או לא בחלק שלהם. למה זה לא נראה טוב? כי היצור עדיין נשאר אצלם ואתמול גם נודע שהם יקבלו עוד שתי תחנות חדשות. בכירים באוצר ניסו לשכנע אתמול כי הכוונה המקורית של האוצר לא היתה להפקיר כליל את היצור מחברת החשמל וכי במו''מ אתה חייב לוותר על משהו. הטיעון הזה הוא לא משכנע. יש כאן הפרה על תנאי בסיסי. אסור לזכור כי ראש הממשלה, פעם "מר כלכלה", הסכים לוותר על ההליך שהחל מול בג''ץ האוסר על עובדים מאוגדים לנקוט בצעדים ארגונים כתגובה לרפורמת מבנית לטובת הציבור הרחב. את הוויתור הזה יש להוסיף למחיר שהרפורמה הלא משכנעת הזו תגבה עוד ועוד כספים מכולנו.

יו"ר ועד חברת החשמל, מיקו צרפתי צילום: עמית שאבי

את התוצאות הסופיות המסתמנות מהרפורמה בחברת החשמל אפשר ללמוד ממה שמתרחש היום בנמלים והגיע עד כדי בזיון בית הדין של ראשי הוועדים. זו כבר בדיחה רעה. ממשלת ישראל ויתרה דה פאקטו על בעלות הנמלים הקיימים ומסרה אותם הלכה למעשה לוועדי הנמלים (שהם ארגון בתוך ארגון העובדים) והחליטו להקים שני נמלים חדשים. עכשיו הם מתנגדים להקמת הנמלים החדשים ובאמצעות שביתה בלתי חוקית חייבו את הממשלה לנהל מולם מו''מ כדי לקבל עוד כסף על הקמת נמלים חדשים.

רק השבוע נחשף דו"ח המעקב הראשון בישום הרפורמה בתחרותיות במערכת הפיננסית (ועדת שטרום). אחרי הקריאה, נותרה רק ההתבלטות אחת: האם לצחוק או לבכות? שנה וחצי אחרי אישורה, הממשלה טרם החל להתקדם עם כתיבת מכרז להקמת מערכות מחשוב לבנקים חדשים. זה קורה, כאשר יש כבר שני גופים רציניים שמביאים עניין להקים בנקים דיגיטאליים חדשים (משפחת שניידמן הבעלים של ישיר ביטוח ומאריוס נכט הבעלים של צ'קפוינט).

מימין: דרור שטרום, משה כחלון וקרנית פלוג בעת קבלת מסקנות הוועדה להגדלת התחרותיות בבנקים צילום: עומר מסינגר

אפשר להמשיך ולדבר על הרפורמה במערך הסיוע הממשלתי לאוכלוסיית הנכים בישראל שהפכה אחרי כמה חודשים והרבה פופוליזם ל"העלאת קצבאות הנכים", תוך פספוס היסטורי של שינויים מתחייבים כמו ביטול הטבת מס הכנסה בעלות של 2 מיליארד שקל לנכים בעלי הכנסה גבוה.

המסקנה ברורה: ממשלת ישראל התבלבלה בין ישום מדיניות מאקרו-כלכלית לבין פיזור כסף בצורה לא מתוחכמת. זה הדבר היחיד שכנראה הצליחו לעשות בשנים האחרונות - לפנק,לפנק,לפנק. רפורמות מבניות אמיתיות שמשנות סדרי עולם אין. הסיבה ברורה: רפורמות מבניות כרוכות ב"מחיר פוליטי" כי ביצען בהכרח חייב הפקרת זכות יתרה מקבוצה בעלת כוח ואינטרסים שתיפגע – ובממשלה הזו, שמסתכלת בטווח של שבועות (אפילו לא בטווח של שנים או חודשים), אף אחד לא מוכן לשלם שום מחיר. ומכאן, הפסימיות.

כמה משרי הממשלה סברו כי הדרך הנכונה להתמודד עם התופעה הזו היא פוליטיזציה של שירות המדינה (מסקנות שקד-לוין) ומנסים למנות מינויים פוליטיים לסמנכ"לים למשרדים הממשלתיים, להציב "חברים" בוועדות איתור, או למנות שרים ושאר פוליטיקאים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. לא ברור מה הקשר הסיבתי בין זה לזה ואם הוא קיים - נראה כי הוא פועל הפוך.

לכן, עם כל הכבוד לנתונים המדהימים והאופטימיים שהמשק מספק לנו והממשלה דואגת לנכס לעצמה ולהבליט, חשוב שיהא תתרכז בבעיה מבנית עמוקה: חוסר היכולת שלה לבצע רפורמות מבניות. זו הרפורמה המבנית הדחופה ביותר שיש לעסוק בה. אחרת, ישנו חשש כבד כי כבר בעתיד הקרוב שיעורי הצמיחה יאפסו והפערים יתרחבו.