פרשנות
רכישת צנרת הגז המצרית: העסקה שהופכת את ישראל לספקית אזורית
העסקה לרכישת הצנרת ע"י דלק ונובל אנרג'י שנחתמה אתמול, מתווספת לחוזה אספקה מישראל לירדן, למו"מ לחידוש חוזה הגז מול הרש"פ ולהקמת צנרת הולכה בין קפריסין למצרים. את מי אסור לשכוח מאחור ומי צריך לבקש סליחה?
1. שנתיים ויום לאחר חתימת חוזה אספקת הגז מישראל לירדן, שותפויות הגז משלימות הבוקר עוד מהלך בהפיכתה של ישראל לספק אנרגיה מקומי עם רכש בהיקף של 39% מצנרת הולכת הגז למצרים.
העסקה, ש-95% ממנה נסגרה כבר בתחילת הקיץ, נחתמה אתמול (ד') בפועל, והיא מאפשרת לראשונה גם הזרמת גז ללקוחות מצריים וגם שליטה על הצנרת עצמה. מהבחינה הזו מדובר בפתרון הקל והמהיר יותר עבור דלק ונובל אנרג'י בדרך לאספקת גז ללקוחות זרים. האפשרויות האחרות שעמדו בפניהם היו להקים צנרת הולכה ימית חדשה באורך כמה מאות ק"מ, תוך השקעת מיליארדי שקלים והמתנה של שנתיים ויותר, או לחילופין להקים צנרת גז יבשתית עצמאית דרך מעבר כרם שלום.
- הממשלה תקים רשות לטיפול באספקת גז וייצור חשמל בשטחים
- הפעם תשובה באמת מוכן לפתוח את הארנק
- "הממונה על ההגבלים 'החזיק' נגדנו טענה על אישור שלא ביקשנו כדי להוציא מאתנו הסכמה למכירת מאגרי כריש ותנין"
למזלם של דלק שבשליטת יצחק תשובה ונובל, הם מצאו שורת נושים שהשקיעו לפני עשור מאות מיליונים בתקווה לראות קצת נחת, אבל בפברואר 2011 פוצצו להם את צנרת הגז יותר מ-10 פעמים ומאז הם לא ראו גרוש מההשקעה.
אז נכון שהנושים מחזיקים ביד בשני פסקי בוררות שקובעים שמגיע להם פיצוי על אי הזרמת הגז, אולם הביטוי שהכי מתאים לתאר את האפשרות לראות את הכסף היה "בוקרה פיל מישמיש", מה שאומר שלפעמים עדיף הסכם הולכת גז ביד משני פסקי בוררות על העץ.
מתקן של קצא"א צילום: קצאא
2. חידוש בולט בהסכם רכישת הצנרת הוא החיבור עם חברה לאומית מצרית. החיבור הזה מאפשר גם אחזקה בצנרת ההולכה עצמה וגם יצירת אינטרסים כלכליים משותפים לדלק, לנובל ולמצרים, לרבות רישום חברה בהולנד שתתמקד ברכש ותחזוקת הצנרת בדרך למכירת גז לתעשייה שם. אז נכון שבסיבוב הקודם של EMG גם נרשמה אחזקה מסוימת של חברות מצריות בצנרת ההולכה, אבל ההבדל העיקרי הוא שהפעם המצרים הם גם ספק ההולכה וגם הלקוח שמחכה לאנרגיה, ולכן הפעילות הזו מעניקה נופך גיאו-פולטי לעסקה, ומחזקת את האפשרות שחבלה חדשה בצנרת תקטן, כיוון שהיא תפגע גם באינטרסים מצריים מקומיים ובינלאומיים.
3. עם השלמת העסקה, תחת עשרות תנאים מתלים ואישורי רגולציה, ישראל הופכת לספקית גז אזורית. לא מדובר רק במכירת גז לירדן ולמצרים: שותפות לווייתן מקיימת משא ומתן לחידוש חוזה הגז מול הרשות הפלסטינית, ולפני כשבוע נחתם חוזה להקמת צנרת הולכת גז בין קפריסין למצרים. קפריסין מחזיקה היום רק מאגר גז אחד מוכח - אפרודיטה - שנמצא ברובו בידיים של דלק ונובל אנרג'י.
דלק כבר דיווחה בעבר שהיא בוחנת חיבור תשתית בין מאגרי לווייתן ואפרודיטה, וכשזה יושלם, יווצר משולש תשתית של ירדן במזרח, מצרים בדרום וקפריסין בצפון, כשישראל ושותפויות הגז הישראליות נמצאות במרכז ורק מחפשות לקוחות. בראייה רחוקה יותר, אולי טיפה אופטימית, עומד על הפרק חיבור צנרת גז פאן אירופאית עד לאיטליה. מזרח תיכון חדש? אולי, ורק כי הקלישאה ש"לכסף אין ריח" מתבררת שוב ושוב כנכונה מתמיד.
4. אחת השאלות הבוערות שליוותה את המאבק במתווה הגז הייתה האם מצרים באמת צריכה את הגז הישראלי. מצרים מחזיקה מאגרי גז גדולים, חלקם גדולים מאלו שנמצאו בישראל, ולכן הטענה שהושמעה גם בהפגנות וגם על ידי פוליטיקאים, חלקם מומחים מטעם עצמם, היא שסוגיית היצוא למצרים הוא ספין במקרה הטוב ושקר במקרה הרע. והנה ראה איזה פלא, למרות גילויי הגז במצרים, השוק המקומי שם מחפש מקורות אספקה ישראליים ואף מוכן לשפוך כ-150 מיליון דולר רק כדי שתהיה לו אחיזה כלשהי גם על צנרת ההולכה. צריכת הגז במצרים היא כ-60 עד 70 מיליארד מ"ק בשנה, כמעט פי שבע מהשוק הישראלי, עם ביקוש שרק הולך וגדל, ולכן מכירת גז מישראל למצרים מעולם לא התיימרה להחזיק את כל קהיר על הכתפיים. האם זה אומר שמתווה הגז מושלם? רחוק מכך, ויעיד חוזה הגז העקום והיקר של חברת החשמל שקיבל חסינות של תוכנית ריאליטי על חשבון תעריף החשמל של האזרחים. אבל בפריזמה הצרה הזו, של יכולת מכירת הגז לירדן ומצרים, ההצהרות מתחילות להגשים את עצמם, כאשר ידוע שבאמצע העשור הבא כ-50% מהמכירות יתגלגלו כמס לקופת האוצר. למזלם של הנביאים בשער, יום כיפור כבר מאחורינו ואת הסליחה על האיומים בספין הם ישמרו לשנה הבאה.
5. נקודה אחרונה היא המשק הישראלי, ששוב עומד בצד מבויש ורואה חגיגת עסקאות שנרקמות בין מדינות כאשר בדרך עשרות מפעלים יתומים שמאמינים שישראל תעלה למונדיאל לפני שיחברו אותם לצנרת ההולכה הפנים ארצית. ולכן, עם כל הכבוד לחגיגות ולהצהרות, משרד האנרגיה חייב לשמור על האינטרס הציבורי ולוודא שהגז שיימכר לשכנים לא יבוא על חשבון צרכי המשק. זה אומר להדק את עקומת הביקושים ולהשאיר "רזרבה" למקרה שנגלה שצריך פה יותר ממה שתכננו, להלאים את נושא חלוקת הגז ואיפה שהולך קשה, שהממשלה תחבר את המפעלים. יש צורך גם להתייעל אנרגטית כדי להוריד את הביקוש לחשמל (מה שישמור למשק עוד רזרבה של גז), להמיר את צי הרכב הכבד ואת התחבורה הציבורית לשימוש בגז טבעי, לסגור את כל יחידות הכוח הפחמיות ולעודד עוד ועוד חברות לחפש פה עוד מאגרים. המטרות הללו - של שמירה על האינטרסים של המשק מצד אחד והרצון לקשור קשרים עסקיים עם מדינות שכנות - לא חייב בהכרח לבוא אחד על חשבון השני. רק צריך לקוות שמי שמתכלל את זה יודע מה הוא עושה.
