התקציבים החברתיים ישלמו את מחיר המבצע הבא

סבב הלחימה הקשה שפרץ שלשום בין ישראל לרצועת עזה מעורר חשש כבד לא רק לחיי אדם, אלא גם למצב המשק, ובפרט להשלכות על תקציב המדינה. למרות סימני הרגיעה שהחלו להסתמן אמש, עוד מוקדם לדעת לאן פניה של ההסלמה, וכמספר התסריטים הצבאיים כך מספר התרחישים האפשריים בשדה הכלכלי.

מבצעים צבאיים הם לא הפתעה למשק הישראלי. גם חברות הדירוג מביאות אותם בחשבון, ולמרות זאת מעניקות לישראל דירוג אשראי מכובד, מתוך הבנה כי השוק יודע להתמודד עם הזעזועים. ובכל זאת, לאחרונה שני הכלים החשובים ביותר של הממשלה להתמודדות עם זעזועים כאלה נשחקו עד תום. שני הכלים האלה ‑ ניצול הרזרבה התקציבית והגדלת הגירעון ‑ אולי נשמעים אפורים על רקע התקיפות מהאוויר, אבל מלחמות עולות כסף, והכסף צריך לבוא ממקור כלשהו.

שר האוצר משה כחלון בזבז בשנים האחרונות את כל החצים באשפתו, והשאיר את המשק במצב שבו הוא לא מוכן לחריגות תקציביות. הרזרבות שנשמרו לתקציב 2018 בתקציב הדו־שנתי כבר נוצלו למימון הסכמים שנעשו לאורך הדרך. ההוצאות כבר חרגו בשנים האחרונות יותר מפעם אחת מהמסגרות הקבועות בחוק, ובמקביל הגיע יעד הגירעון שנקבע עד לקצה ‑ 2.9% ‑ והגירעון בפועל כבר חצה רף של 3% וצפוי להישאר כך גם בסוף השנה.

 

הקץ לכרית הביטחון?

השאלה שמדאיגה כעת את אנשי משרד האוצר היא אם ההסלמה בדרום והאירועים האחרונים יתרחבו למבצע כולל ומורכב. אז, סביר להניח, ידרוש משרד הביטחון תוספת תקציבית למימון ההוצאות הללו. בצה"ל מסרבים להתייחס כרגע לשאלה הכלכלית, אולי כדי להכין את הקרקע לתביעה כזו.

הסכם כחלון־יעלון מ־2015 היה אמור לשים סוף לדרישות התקציביות של משרד הביטחון ולאיומיו התכופים, וקבע כי במקרים של אירועים ביטחוניים חריגים המשרד יקבל פיצוי מתקציב המדינה. מהו אירוע חריג? את זה לא הגדירו, וכך עומד ההסכם הזה על קרקע רעועה, במדינה שנכנסת למבצע צבאי אחת לכמה שנים.

כרית הביטחון שנשארה למשק היא החוב הנמוך יחסית, שעומד על 60% בלבד מהתוצר, הודות להכנסות גבוהות ממסים ולצמיחה הנאה של השנים האחרונות. אולי זה יספיק למבצע הצבאי הנוכחי, אבל אם המגמה תשתנה, והחוב הגדל יגרום להעלאת תשלומי הריבית על חשבון תקציב משרדי הממשלה ‑ הכרית הזו לא תחזיק מעמד במבצע הבא.

רכב תומקאר נושא שמונה טילי ספייק NLOS של רפאל. כלי הנשק נעשים חכמים יותר, אבל גם יקרים יותר צילום: רפאל

הגדלת הגירעון בידיעה שגם השנה הבאה לא תהיה פשוטה תהיה מעשה חסר אחריות, והסיכוי שהממשלה תעלה מסים בשנת בחירות הוא אפסי.

לכן, אם ישראל תיכנס למבצע צבאי ארוך ומורכב, הדרך היחידה לממן אותו תהיה קיצוצים רוחביים בשירותים שהממשלה מספקת לאזרחים. זה לא יהיה פשוט, שכן גופי הממשלה מנצלים השנה את תקציבם עד תום. קיצוצים כאלה יהיו שקולים למעשה להעלאת מסים, שהרי כשמקצצים בשירותי החינוך והבריאות שלנו, אנחנו נאלצים לרכוש אותם בעצמנו: כל תוספת לתקציב הביטחון תמומן בחשבון אחרון מהכיסים שלנו מן הסתם.

משמעות הדבר היא שהמחיר הכלכלי האמיתי של לחימה נרחבת חורג הרבה מעבר לעלויות הצבאיות ולנזקים המיידיים למשק, שכן החיתוך בבשר החי של השירותים הציבוריים ישפיע על הציבור לאורך זמן. את המחיר האמיתי של הקיצוצים לא נוכל לראות מיד.

לעת עתה, במערכת הביטחון עוד לא ביקשו תקציבים נוספים, ולפחות בינתיים מבהירים שם כי העלויות של המתיחות בעזה מוכלות בתקציב הביטחון הקיים. הדרישות לתוספות לאורך השנה הגיעו בעיקר מהדרג הפוליטי, כלומר משר הביטחון אביגדור ליברמן, ולא מהדרגים המקצועיים. עם זאת, ייתכן שבמערכת משליכים את יהבם על התוכנית התקציבית שכחלון ונתניהו כבר התחייבו עליה: תוספת של 37 מיליארד שקל על פני עשור, שבינתיים עוד אין שום מקור תקציבי לממן אותה.

צבא חכם ויקר

כדי להמחיש כמה עולה אירוע צבאי, אפשר להסתכל אל העבר הקרוב. מבצע צוק איתן בקיץ 2014, שארך כחודש וחצי, עלה לפי משרד האוצר 6.5 מיליארד שקל. במשרד הביטחון מעריכים שעלותו אף הגיעה ל־8.2 מיליארד שקל, הערכה שמביאה בחשבון את החזרה לכשירות, ולא מקזזת עלויות שחסך הצבא כתוצאה מהלחימה, כמו אימונים לכמה מהגדודים.

בצוק איתן קיבל משרד הביטחון בסופו של דבר כשבעה מיליארד שקל, שהגיעו בין השאר מקיצוצים ומניצול הרזרבות. בהשוואה למבצעים קודמים זה סכום גבוה יחסית: עלות מבצע עופרת יצוקה ב־2008, שארך כשלושה שבועות, מוערכת בכשלושה מיליארד שקל, שעל רובם קיבל משרד הביטחון שיפוי. מבצע עמוד ענן, שבו לא היתה כניסה קרקעית לרצועת עזה, ארך שבוע בלבד ועלותו מוערכת בכמה מאות מיליונים. אין ספק שהזמן משחק כאן תפקיד מרכזי: ככל שמתמשכת הלחימה, הצבא צורך יותר תחמושת, הנזק לעורף גדל, וקרן הפיצויים של רשות המסים נאלצת לשלם יותר פיצויים (שאינם באים מתקציב משרד הביטחון). בצוק איתן שילמה הקרן 1.5 מיליארד שקל על נזקים עקיפים, כלומר פגיעה בהכנסות, ו־200 מיליון שקל על נזקים ישירים מפגיעת טילים ורקטות. בעופרת יצוקה, לעומת זאת, היא שילמה רק 390 מיליון שקל על נזקים עקיפים ו־35 מיליון שקל על נזקים ישירים.

ויש עוד סיבה לעלויות הנוסקות: הנשק נעשה מתוחכם יותר ולכן גם יקר יותר. כלי הנשק נדרשים להיות חכמים הן כדי להגן על הציבור הישראלי ‑ למשל כיפת מגן, שעלותה מוערכת במאות אלפי דולרים לטיל ‑ והן כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים בעזה, מה שבעגה הצבאית מכונה "נזק אגבי". כדי למזער את הפגיעה משתמשים למשל בכמה פצצות קטנות במקום בפצצה אחת גדולה, ולכל פצצה יש "מוח" נפרד ויקר.

במערכת הביטחון מכירים בכך שככל שתפחת הסובלנות בישראל ובעולם לפגיעה באזרחים, כך יטפסו גם עלויות הלחימה היחסיות, וזה ישליך גם על תקציב הביטחון, שהוא חלק מהתקציב הכולל של הממשלה.

עד כמה פוגעים המבצעים הצבאיים בצמיחה במשק? כאן, השפעתם מתונה בלבד, בייחוד כשהאירועים נשארים באזור הדרום. ההשקעות במשק כמעט אינן מושפעות מאירועים כאלה, לא בטווח הקצר ולא בטווח הארוך. המשק הישראלי סיים את שנת 2014, שנת צוק איתן, בצמיחה של 3.5%.

אף שהתיירות נפגעת, היא מגלמת נתח מצומצם מהתוצר של המשק ‑ בוודאי התיירות לדרום. כך או כך, גם את ההשפעה על התיירות נראה רק עוד כמה חודשים, בשוך הקרבות, שכן אנשים נוטים להזמין חופשות לחו"ל שבועות וחודשים מראש.

כך או אחרת, מאחר שלממשלה לא נותרו כמעט כריות ביטחון, את האפקט הכלכלי של המבצע הצבאי נרגיש בעיקר בקיצוצים הרוחביים הכואבים. מהמחיר הזה לא נוכל להתחמק.