פרשות נוה ופוזננסקי-כץ: לפעמים פצצה היא רק קפצון

שני הסיפורים שונים בתכלית, אבל יש ביניהם דמיון והוא הטיפול בבכירים - שופטת וראש לשכה במקרה זה - שמעדו בעבירות קלות ערך.

חובת ההזדהות והרישום נועדה ללכוד את מי שמנוע מיציאה וכניסה למדינה מסיבות ביטחוניות, פליליות או תעסוקתיות. נוה וזוגתו אינם מנועים. בכתב האישום נטען שהמעשה נועד להיטיב עם נוה במאבק הגירושים שלו. "הבגידה" שלו ידועה ולכן הנסיעה המשותפת לתאילנד לא מחדשת. מנגד, כדאי לזכור שהשופטים שנוה מסייע לשקד למנות כבר שללו זכויות רכושיות בגלל בגידה.

החומרה הפלילית היא ברף התחתון. אין בה שחיתות ולא קבלת טובת הנאה. הפרקליטות החמירה בהוספת סעיף "קבלת דבר במרמה" לכתב האישום. ניתן היה לוותר עליו או להסתפק בחלופות קלות יותר כקבלת דבר בתחבולה או קשירת קשר להכשלת ביצועו של דין. המרמה צובעת את כתב האישום בחומרה מופרזת, שבתרחישים מסוימים עוד תפגע בנוה.

המשפט הפלילי נועד להרתיע ולהעניש כשצריך. כשהפגיעה היא קלה, ניתן להסתפק באזהרה, בהסדר מותנה ללא הרשעה. לעומתו, הדין המשמעתי נועד לשמור על תדמית וכבוד המקצוע. מוקד הפגיעה של נוה הוא בתחום האתי, לא הפלילי. מעשיו, במיוחד כראש הלשכה, פגעו בכבוד המקצוע ולא במדינה.

לפרקליט המדינה יש סמכות להגיש קבילה לבית הדין המשמעתי, אבל הוא בחר באישום פלילי שכולל "מרמה". נוה שלף מניע פסול של שי ניצן - לסלקו מהדרך בגלל התנגדותו למינוי ניצן לבית המשפט העליון.

ייתכן שניצן לא נותן אמון בדין המשמעתי של הלשכה, במיוחד אם מפעיליו שפוטים של השפוט, ואולי הוא צודק. אבל, וזה אבל גדול - המשפט הפלילי אינו תחליף לתיקון ליקויים בשיפוט המשמעתי.

מימין: ראש לשכת עורכי הדין אפי נוה והשופטת רונית פוזננסקי-כץ. לחזור לפרופורציות צילום: עמית שאבי, יוסי דוס-סנטוס

2. בסיפור פוזננסקי־כץ ופרשת המסרונים נדרשו יותר ממאה עמודים בשני פסקי דין שכתבו שישה שופטים - בבית הדין המשמעתי ובבג"ץ - כדי להגיע לתוצאה הנכונה שניתן היה להשיג בחצי עמוד: אימוץ ההסכמה שאליה הגיעו השופטת והשרה שקד - השעיה לתקופה קצובה.

הסיפור החל בפצצה שהוטלה בחדשות עשר: צילום המסרונים שהוחלפו בין השופטת לנציג התביעה בדיוני המעצרים בתיק 4000. השרה ונשיאת בית המשפט העליון מיהרו באותו הערב להודיע על תלונה שתוגש לנציב תלונות השופטים. למחרת סנגורי העצורים כבר ביקשו לשחרר את לקוחותיהם בגלל ה"שיבוש הנורא".

אלא שהנציב ריבלין הוציא קצת אוויר מהסיפור, כשהעביר את כובד המשקל מ"שיבוש פסול" ל"פמיליאריות יתר" פסולה ("תיראי מופתעת") בין השופטת לתובע. אבל החומרה חזרה בגזר הדין המשמעתי של הנשיא בדימוס אשר גרוניס, שדחה את הסכמת הצדדים לעונש השעיה. גרוניס נצמד לסנקציות שמנויות בחוק, וכשלא מצא בהן השעיה קבע שיש להרחיק את פוזננסקי־כץ לצמיתות. עונש חמור מדי כי לא עורפים ראש על פמיליאריות יתר.

השופטת עתרה לבג"ץ, באמצעות עורכי הדין רם כספי ופיני רובין, שברוב של שניים נגד אחד קבע שניתן להסתפק בנזיפה והשעיה. "אמון הציבור במערכת המשפט אמור להיות מבוסס על ההבנה שהדרישות משופטים גבוהות מאוד", כתבה השופטת ברק־ארז, "אך גם שופטים הם בני אדם. ההכרה בכך אמורה להתבטא בסולם ענישה מחמיר, אך גם מידתי".

לכן צוירו מעשי השניים, סמוך לחשיפתם, כתקלות שחיתות מהדהדות שמחייבות את התגובה העונשית החמורה ביותר. אבל כשבוחנים את העניין בעין ניטרלית ומפוכחת צריך לחזור לפרופורציות. פוזננסקי הורחקה והוחזרה לשיפוט. נוה טרם הורחק מהלשכה, אבל סנקציה מתבקשת זו אמורה לעבור דרך הדין המשמעתי ולא דרך כתב אישום חמור.