בזמן ששטייניץ חלם על גז, המים נשארו תקועים עמוק באדמה

באקורד הסיום של כהונתו נסע שר האנרגיה יובל שטייניץ לקהיר, והיה זה ביקור ממלכתי ראשון של שר ישראלי במצרים מאז 2011, פרוץ האביב הערבי. לפי משרד האנרגיה, שטייניץ נסע לקיים "פגישות בי־ליטרליות עם שר האנרגיה המצרי טארק אל מולה, והשתתפות בפורום הגז הטבעי האזורי הראשון לקראת הקמתו המתוכננת של ארגון הגז הטבעי הים־תיכוני. בארגון יהיו חברות ישראל, מצרים, איטליה, יוון, קפריסין, ירדן והרשות הפלסטינית, וכן נציבות האנרגיה של האיחוד האירופי כמשקיפה".

הנסיעה הזאת לקהיר מסמלת, יותר מכל, את הדרך שבה שטייניץ ירצה לזכור את תפקיד במשרד האנרגיה לבין מה שאירע בפועל. מחד, הוא פיתח את משק הגז וניסה לשלב בו שחקנים חדשים תוך תמיכה מופגנת בייצוא גז מישראל. ומאידך, הוא נכשל בחיבור מפעלים לגז ובפיתוח משק המים. פרשות שחיתות ששטייניץ אמנם לא היה מעורב בהן העיבו גם הן על הקדנציה שלו כשר האנרגיה, משום שכוורת מקורביו בעבר ובהווה היו חשודים בהן.

אישור מתווה הגז

את השנה הראשונה בקדנציה של שטייניץ אפשר לתאר כמרוץ להשלמת מתווה הגז הממשלתי. שטייניץ הגיע למעשה רק קרוב מאוד למועד גזירת הסרט, במאי 2015, לאחר שהדרג המקצועי במשרדי האוצר והאנרגיה עיצב את המתווה. מבחינת שטייניץ אין לכך משמעות לטוב או לרע: מתווה הגז הממשלתי נחתם בקדנציה שלו, ונרשם על שמו.

שר האנרגיה יובל שטייניץ. לא תרם מספיק להורדת יוקר המחיה צילום: עמית שעל

אז האם המתווה התברר ככישלון, כפי שטענו נביאי הזעם, או כהצלחה? התשובה תלויה בעיני המתבונן. הנה מבט על העובדות: מאז חתימת המתווה הושלמו עסקאות למכירת גז לירדן ומצרים. חברת החשמל הירדנית התחייבה לרכוש גז ל־15 שנה דרך חברה־בת של נובל אנרג'י בהיקף של כ־10 מיליארד דולר. שתי עסקאות נוספות נחתמו למכירת גז למצרים ממאגרי תמר ולווייתן בהיקף של כ־15 מיליארד דולר.

בנוסף, מאגר לווייתן נמצא בשלבים האחרונים של פיתוחו ‑ בסיס האסדה צפוי להגיע לארץ מחר ולהוציא את ישראל ממצב של תלות בצינור גז בודד, כשגז עתיד להתחיל לזרום בסוף 2019. ומעבר לכך, מאגרי כריש ותנין נמכרו לאנרג'יאן היוונית־בריטית וקבעו רף מחיר חדש בשוק והים נפתח שנית לחיפושים. הדד־ליין לפתיחת הים לתחרות לאיתור מאגרי גז הוא בסמוך לבחירות, ביוני 2019. ומכיוון שהענקת רישיונות לקידוחי גז מחייבת מעורבות של שר האנרגיה החדש ומנכ"ל משרדו, ניתן להעריך שהבחירות יאטו את התהליך.

אז נכון, היה ניתן לנצל את מתווה הגז כדי לפתוח את חוזה הגז העקום והיקר של חברת החשמל, על מנת להוזיל את תעריף החשמל של הציבור וכתוצאה מכך גם את יוקר המחיה. בהיבט המיסוי, הרווח הכלכלי מהגז עדיין לא מגיע לכיסו של האזרח (הכסף הגדול יחל להגיע ב־2020 ויגדל בכמיליארד שקל בחודש החל ב־2025).

אבל כדאי לשים לב לכך שהמיסוי הוא תולדה של מס ששינסקי שעבר כחוק ב־2011 והבטיח שהמדינה תוכל לגבות מסים ותמלוגים מהפקת הגז בהיקף של עד 60% מחלקה של המדינה מהמכירות ומהרווחים. אלא שכדי לייצר רווח צריך מכירות, ומ־2012 ועד 2015 ישראל לא הצליחה לקדם פיתוח של מאגרים. ללא פיתוח מאגר לווייתן, והחתימה על חוזי המכירה לירדן ולמצרים, חוק ששינסקי היה נותר יפה על הנייר.

היבט נוסף של יתרונות הגז הטבעי שנתקע בקדנציה של שטייניץ הוא חיבור מפעלים לתשתית הולכת גז טבעי. בשנים האחרונות אמנם גובשו לא פחות מארבע תוכניות חירום והושקעו מאות מיליוני שקלים, אבל אלה כמעט ולא הניבו תוצאות.

חיבור המפעלים לגז משפיע אף הוא על יוקר המחייה, משום שמדובר במקור אנרגיה זול שמצמצם עלויות תפעול ויכול לאפשר ליצרן להוריד מחירים. במילים אחרות — יוקר המחיה נתקע גם אצל שטייניץ. מעבר לכך, מפעל מחובר לגז מצמצם את זיהום האוויר, שכן שריפת גז נקייה יותר משריפת מזוט.

התנופה בתחום פיתוח מאגרי הגז הניעה את שטייניץ לנער את האבק מרעיון ישן: חיבורה של ישראל לאירופה בצנרת אחת. הרעיון נולד בימי קודמו בתפקיד סילבן שלום, אבל שטייניץ הרים את הכפפה תוך ניצול החשש של אירופה משליטה רוסית במקורות האנרגיה שלה. בסוף 2017 אף נחתם מזכר הבנות לפרויקט המגלומני של הקמת צינור גז באורך של כ־2,100 ק"מ, בעלות מוערכת של חמישה‑שבעה מיליארד יורו, שיושק ב־2027.

המימון אמור להגיע מהבנק האירופאי ומיזמים אחרים ואלמלא הממשלה היתה נופלת, יש סיכוי שחוזה רשמי היה כבר נחתם. שטייניץ עירב בעניין גם את האמריקנים, כולל בשבועות האחרונים במהלך פגישה בינו לבין סגן שר האנרגיה האמריקאי דן ברוייט (Dan Brouillette). החזון של שטייניץ להפוך את ישראל למוקד ייצוא של גז טבעי ואירופה חי ובועט וייתכן שממשיך דרכו במשרד יזכה לחתום על החוזה הנכסף.

בצד של הכישלונות של שטייניץ, בולט חוסר ההשקעה שלו במשק המים, בכלל, ובפרט בהשוואה לאנרגיה והמשאבים שהפנה לתחום הגז. למעשה, כבר לפני שלוש שנים, כששטייניץ היה עסוק עד צווארו באישור המתווה, הופסקה שאיבת המים מהכנרת. זאת ועוד, על פי נתוני רשות המים ישראל סוחבת על גבה חמש שנות בצורת ולמשק חסרים כשני מיליארד קוב וחצי. גובה המים בכנרת ‑ המדד הלאומי למחסור במים ‑ עומד נכון להיום על ‑4.98 מטר עד לכנרת מלאה, וזאת לאחר חורף מוצלח יחסית.

ביוני האחרון, אחרי הזנחה של שנים, אישרה הממשלה תוכנית חירום להצלת משק המים, לרבות חידוש הקמפיין "ישראל מתייבשת". מאז אישור התוכנית הוכרזו בחירות, וכך יצא שמשרדי האנרגיה והאוצר עשו חצי עבודה: התוכנית אמנם אושרה (לרבות קידוחים חדשים, מתקני התפלה חדשים, והזרמת מים לכנרת) אבל קבלן ביצוע - אין. הסיבה לכך היא שחברת המים הלאומית, מקורות, עומדת בפני שינוי מבני ותוכנית התייעלות - אולם התוכנית הזו, להבדיל מתוכנית החירום, טרם אושרה בממשלה והמשמעות היא פגיעה בתוכנית החירום ועל הדרך כנראה גם עלייה של 10% בתעריפי המים.

אי אפשר לחתום את הקדנציה של שטייניץ בלי להזכיר את ההישג המרשים של אישור הרפורמה ההיסטורית בחברת החשמל. למרות החלטת שר האוצר משה כחלון שעלות הרפורמה ‑ כשבעה מיליארד שקל ‑ תמומן ברובה מכיסו של הצרכן, בסופה משק החשמל אמור להיעשות מודרני יותר.

שטייניץ מותיר אחריו גם חזון: הקדנציה שלו הכינה את השטח להצעדת תחום התשתיות דור אחד קדימה, בדמות תוכניתו של שטייניץ, ישראל 2030, בכל הקשור לשימוש בחשמל בתעשייה וברכב. לפי התוכנית, עד 2030 ייאסר השימוש בפחם, החשמל ייוצר על ידי גז או מערכות סולאריות וצי הרכב כמו גם מפעלי התעשייה יפסיקו להשתמש בבנזין וסולר. הפלת הממשלה הותירה את התוכנית על הנייר, ולא ברור מתי היא תעלה לאישור מחודש, אם בכלל. כך, תחום הדלקים והתחבורה עלול להישאר משותק. זאת בעיקר לשמחתם של יבואני הרכב ושני בתי הזיקוק.