זקוק לטיפול דיאליזה בצפון? סע עוד חצי שעה

העומס החריג במחלקות הפנימיות בבתי החולים הפך בתקופה האחרונה למייצג המשמעותי ביותר של המשבר שפוקד את מערכת הבריאות, אך המשבר אינו מסתכם רק בכך.

אחד הביטויים המשמעותיים ביותר למשבר הזה, שאותו הציבור מרגיש מדי יום, הוא הפערים האדירים בזמינות השירותים הרפואיים בין המרכז לפריפריה - פערים שהם בסופו של דבר עניין של חיים ומוות. מעבודות של מינהל התכנון במשרד הבריאות עולה תמונה מדאיגה שלפיה בישראל מתקיימות שתי מערכות בריאות נפרדות: זו של תל אביב וזו של הפריפריה (ראו תרשים).

הפערים האדירים האלו אחראים ליצירת תמונת מצב עגומה. לפי דו"ח מיוחד שפרסם מינהל התכנון במשרד הבריאות, בפריפריה חיים פחות. תוחלת החיים הממוצעת בבאר שבע, למשל, שעמדה על 81.2 שנים ב־2017, היא הנמוכה בישראל. לשם השוואה, תוחלת החיים הממוצעת ברמת־גן, שהיא הגבוהה בישראל, עמדה באותה השנה על 84.3 שנים. לא מדובר בפער שנוצר באופן נקודתי ב־2017, אלא בפער שנשמר באופן עקבי.

בהתאם לכך, ישנם פערים גדולים גם בשיעורי התמותה. שיעור התמותה בבאר שבע ב־2017 עמד על 5.6 לאלף נפש - השיעור הגבוה במדינה כשמדובר בערים הגדולות שבהן חיים יותר מ־100 אלף איש - בעוד בפתח תקווה ורחובות שיעור התמותה עמד על 4.3 לאלף נפש בלבד. פערים גדולים נוספים קיימים בתמותת תינוקות. ב־2015-2017 שיעור תמותת התינוקות בבאר שבע עמד על 5.4 לאלף לידות, בעוד הממוצע הארצי עמד על 3.1 לאלף לידות ובתל אביב הנתון הגיע ל־2 בלבד.

שתי מדינות: גרסת מערכת הבריאות

זמן ההגעה לטיפול ארוך יותר

תוחלת החיים הנמוכה ושיעורי התמותה הגבוהים הם, בין היתר, תולדה של גיאוגרפיה ושל פערים בין הפריפריה למרכז בתשתיות ובתחבורה הציבורית - מערכת שמצויה גם היא במשבר שמשפיעה באופן דרמטי על איכות החיים של הציבור.

אחת העבודות שממחישה זאת היא עבודה של משרד הבריאות שערך מנהל התכנון והאסטרטגיה של המשרד ניר קידר. במסגרת העבודה נבדקו זמני ההגעה של כ־6,000 חולי כליות כרוניים שנזקקים לדיאליזה באופן שוטף, ושמטופלים ב־73 מרכזים שונים ברחבי הארץ. מהעבודה עולה שזמן ההגעה המממוצע בפועל של מטופל מהצפון שנזקק להגיע לטיפול דיאליזה באיזור מגוריו עמד ב־2015 על 30 דקות ברכב פרטי ו־56 דקות בתחבורה ציבורית. מטופל מהדרום נסע כ־25 דקות ברכב פרטי ו־41 דקות בתחבורה ציבורית; ולמטופל מתל אביב נדרשו 20 דקות ברכב פרטי ו־29 דקות בתחבורה ציבורית.

אחת הסיבות לפרקי הזמן הארוכים שנדרשים כדי להגיע למקום שבו ניתן לקבל טיפול דיאליזה, או כל טיפול אחר, היא העומס הגדול על המרכזים הרפואיים שיוצר תורים גדולים וזמני המתנה ארוכים. הדבר מוביל לכך שלעתים מטופל אינו מופנה למרכז הרפואי הקרוב ביותר למקום מגוריו, אלא למרכז רפואי אחר במחוז, ולעתים גם מחוצה לו. לדברי קידר, "קופות החולים לא תמיד מפנות את המטופלים לספק הכי קרוב, אלא לספק שהכי מתאים להן". לדעת קידר, מדובר במעשה לגיטימי, אך עם זאת "חשוב לראות איפה זה פוגע במבוטח וחשוב לצמצם את הפגיעה".

פחות רופאים, פחות מיטות

על כך יש להוסיף את העובדה שבפריפריה יש פחות רופאים. לפי סקר כוח האדם של הלמ"ס, המחסור החריף ברופאים בישראל הוא חריף במיוחד בפריפריה. ב־2015 מספר הרופאים לאלף נפש במחוז הצפון עמד על 2.2 ובמחוז הדרום הוא עמד עד 2.5 - מתחת לממוצע הארצי שעמד על 3.1 והרבה מתחת לשיעור הרופאים לאלף נפש בתל אביב שעמד על 5.4. כתוצאה מכך, כפי שעולה ממיפוי של משרד הבריאות שבדק את הזמינות של שבעה שירותי רופאים נפוצים (עור ומין, אורתופדיה, אף־אוזן־גרון, גינקולוגיה, ילדים, משפחה ועיניים), שעות הזמינות של הרופאים בפריפריה מעטות בהשוואה למרכז. ב־2017 תושבי תל אביב נהנו מ־19.7 שעות שירות של רופא משפחה לאלף נפש, בעוד בבאר שבוע מספר שעות זה עמד על 14.7 בלבד.

הפערים באים לידי ביטוי גם בכל הנוגע למקצועות עזר. לפי נתוני הלמ"ס לשנים 2012-2016, מספר הפיזיותרפיסטים לאלף נפש בתל אביב עמד על 1, בעוד מספרם במחוזות הצפון והדרום עמד על 0.4 ו־0.5 בהתאמה. כמו כן, מספר קלינאי התקשורת בתל אביב עמד על 0.4 לאלף נפש בעוד במחוז הדרום מספרם עמד על 0.1 בלבד.

כשבוחנים את מצב המיטות - הן באשפוז הכללי והן במחלקות הפנימיות - מגלים שגם בתחום הזה ישנם פערים שנשמרו לאורך השנים. ב־2017 עמד מספר מיטות האשפוז הכללי במחוזות תל אביב, ירושלים וחיפה על 2-2.2 לאלף נפש, בעוד מספרן במחוזות הדרום והצפון עמד על 1.5 בלבד. במחלקות הפנימיות הפערים אף גדולים יותר: במחוזות תל אביב וחיפה יש 2.5 מיטות לאלף אנשים, בעוד במחוז הצפון יש 1.7 מיטות לאלף אנשים ו־2 מיטות לאלף איש במחוז הדרום. במהלך 2017 נרשמה עלייה במספר המיטות, הן של אשפוז כללי והן במחלקות הפנימיות, במחוז הדרום בזכות פתיחתו של בית החולים אסותא באשדוד.

הנתונים העגומים האלו הביאו את משרד הבריאות לחתום את הדו"ח כך: "ניתוח משולב של המצב מעלה שאלות באשר ליכולת של המערכת לספק שירות איכותי ושוויוני לכלל התושבים, גם אלה שחיים בפריפריה וגם אלה שחיים במרכז הארץ".

מימין: ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן. בפריפריה חיים פחות והטיפול הרפואי נגיש פחות צילום: אלכס קולומויסקי

הרופאים מעדיפים לגור במרכז

כיצד נוצרו הפערים האלו בין המרכז לפריפריה? משיחות עם בכירים במערכת הבריאות עולה כי הסיבה לכך נעוצה במידה רבה בפערים בין מרכז לפריפריה. הכוונה היא לכלל הפערים בכל תחומי החיים בין שני חלקי המדינה - פנאי, חינוך, תרבות, תשתיות וכו' - שמעצבים את אופי וסגנון החיים בכל אחד מהמקומות. מערכת הבריאות סובלת ממחסור כרוני בכוח אדם, אולם בשל הפערים בכל תחומי החיים בין מרכז לפריפריה, המחסור בפריפריה חמור יותר משום שרופאים ואנשי הצוות הרפואי מעדיפים להתגורר במרכז. על כך יש להוסיף את העובדה ששכרם של רופאים ושל אנשי צוות רפואי גבוה בכ־85% מהשכר הממוצע במשק, מה שמאפשר להם להתגורר באזור המרכז שבו מחירי הדירות והשכירות גבוהים יותר.

חרף כל זאת קידר מדגיש כי "הפערים אינם הולכים וגדלים. אני רואה את הפערים והם גדולים, אבל המגמה היא דווקא של צמצום פערים וחשוב לראות זאת". כמו כן, קידר סבור שפרסום הנתונים במסגרת העבודות של משרד הבריאות היא חלק חשוב במהלך לצמצום הפערים. לדבריו, "פרסום הנתונים הוא צעד חשוב מאוד בכל הקשור לערך השקיפות. חשוב מאוד שהמבוטח יידע כמה שעות רופא קופת החולים שלו מעניקה לאזור שבו הוא מתגורר וכמה היא מעניקה לאזור אחר כדי שהוא יידע לדרוש עוד במידת הצורך. אנחנו רוצים גם לראות תחרות בין קופות החולים. התחרות הזו חייבת להמתקד בכמות של שעות טיפול ובאיכות. פרסום הנתונים מצביע על החולשות של קופות החולים והוא עשוי לדרבן אותן להשתפר. למעשה, פרסום הנתונים ב־2017 כבר דחף את הקופות לבצע שינוי בשטח".