"כדי להחליט לקנות חברה לא צריך יותר משלוש שעות"

"אני אוהב רכיבה על אופניים. בזמן המו"מ על שיכון ובינוי, קרתה לי תאונה: ירדתי בירידה מאוד תלולה, קפץ לי הולך רגל, וכדי שלא להיתקע בו סטיתי שמאלה לתוך המדרכה. התרסקתי על גדר ושברתי די הרבה עצמות, אפילו עצם החזה נשברה, אבל מבית החולים אמרתי 'אם כבר הגעתי הנה, אני ממשיך קדימה במו"מ כאילו לא קרה כלום'".

הנחישות הזו היא תמצית הרומן העסקי של נתי סיידוף עם ישראל. לפני יותר משנתיים הוא החל לבחון כניסה להשקעה משמעותית פה. שלושת הניסיונות הראשונים שלו כשלו: כך היה ב־2016 במרוץ לרכישת כלכלית ירושלים, שנמכרה בגלל חובותיו של אליעזר פישמן; כך קרה ב־2017 בניסיון לרכוש את אפריקה ישראל מלב לבייב (שם סיידוף הפסיד למוטי בן־משה, שבסוף לא עמד בהתחייבויותיו); וכך קרה שוב באותה שנה כשסיידוף שקל לעלות על יורוקום של שאול אלוביץ'. כשהחברה־בת אינטרנט זהב הראתה סימנים מדאיגים, סיידוף ירד מרכבת ההרים של אלוביץ' — ולפני שבעה חודשים קפץ על שיכון ובינוי, יזמית הנדל"ן למגורים והתשתיות, ורכש את האחזקות של אריסון השקעות (47%) תמורת 1.1 מיליארד שקל. מחיר הרכישה היה בזמן אמת נמוך ב־14% (כ־180 מיליון שקל) משווי השוק של מניות השליטה, שעמד על כ־1.3 מיליארד שקל. מאחר והערך הנוכחי של המניות (נכון לאפריל) הוא 1.8 מיליארד שקל — על הנייר הוא כבר הרוויח 700 מיליון שקל.

נתי סיידוף צילום: עמית שעל

"הקב"ה היה טוב אליי ונתן לי את שרי, החברה שלי, ולא את החברה של אלוביץ'", הוא אומר היום. "יש לנו גם התאמה אנושית יותר טובה".

הקב"ה עצר אותך בכלכלית ירושלים.

"העסק שם לא יצא לפועל".

הוא גם לא נתן לך להיכנס לאפריקה ישראל. אם היית נכנס, התשואה עד כה היתה נמוכה בהרבה מזו שעשית בשיכון ובינוי.

"יכולנו לקנות, אבל לא בכל מחיר. יש אהבת ישראל, אבל זה לא אומר שקונים ביזנס במחיר לא ראוי".

מוטי בן־משה נאבק מולך על הרכישה, ניצח במכרז מול בעלי האג"ח, ובסוף לא עמד בתשלום.

"הוא נהג עם לבייב בצורה לא הולמת. הם הגיעו להסכם בכתב, בן־משה אמר 'אני יוצא', לב רצה שאני אקנה אותו, וברגע האחרון בן־משה נכנס חזרה בדלת האחורית. ואחרי כל זה הוא לא עמד בהתחייבויות שלו, ונלחם על הפיקדונות עם בעלי האג"ח".

ולבייב?

"לבייב הוא כל כך אציל נפש ומיוחד. אמרתי, 'זו החברה שלך, קח אותה'", אומר סיידוף על ההצעה לכניסה בשותפות עם לבייב באפריקה ישראל. "הוא אמר 'לא רוצה'. הוא אדם טוב לב ונדיב שנתן בסתר, עשה טוב לעם היהודי".

רק שבציבור זוכרים שלא עמד בהסדר חוב.

"הוא עמד בכל ההתחייבויות לבנקים. בהתחייבויות לבעלי האג"חים הוא לא עמד, וזה באמת בעייתי שאדם לא עומד בהסדר חוב, אבל היו נסיבות חיצוניות שהשפיעו: הרבה אנשים התנכרו לו, שיקרו לו, גנבו ממנו. נגב קרמיקה, למשל, גנבו ממנו מאות מיליונים (הפרקליטות הודיעה לבכירים בחברה, שהיתה אז בבעלות אפריקה ישראל, כי יוגש נגדם כתב אישום על שורת עבירות שבראשן הצגת דו"חות מטעים, דב"נ). זכותם של בעלי האג"ח להגיע לעסק נוקשה איתו, ומצד שני, הוא הסכים לתנאים שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם". לבייב, נזכיר, אכן לא עמד בתנאי הסדר החוב השני.

"הקב"ה היה טוב אליי ונתן לי את החברה של שרי אריסון, ולא את זו של שאול אלוביץ'. יש לנו התאמה אנושית. היא אישה מיוחדת. היא יכלה לחיות בחו"ל כמו אחיה, אבל בחרה לגדל פה שלושה בנים. צריך לשאת אותה על כפיים"

כמו בכלכלית ירושלים, באפריקה ישראל ובבזק — גם לשיכון ובינוי סיידוף הגיע כשהיא במשבר הגדול בתולדותיה. החברה נחקרת בחשד למתן שוחד על מנת לזכות בפרויקטים של תשתית במדינות באפריקה. נוכח העדויות, חלקן הקלטות של בכירי החברה, נחקרה צמרת החברה, כולל שרי אריסון. לאור רצונה המפתיע של אריסון להיפרד במהירות מנכסיה, החליט סיידוף שזאת העסקה שחיכה לה: תוך שבועות אחדים הוא השלים רכישה מהירה, ללא תנאים וללא בדיקת נאותות, וכך הותיר הצעה טובה מזו של מאיר שמיר, שדרש מנגנון שיפוי על ההוצאות הצפויות כתוצאה מהחקירות.

"אני קונה בלי בדיקות נאותות. אין לי בנקאי השקעות, עורכי דין ואנליסטים, אני עושה הכל לבד ומשתמש באינטואיציה. הולך בין הטיפות. אין הרבה עסקים שקניתי ולא צלחו. אני לא תשובה שנכנס, מרוויח, מפסיד, מהמר. שיעור התשואה השנתית הממוצעת להשקעות שלי הוא 22%".

זה לא רע בשביל אינטואיציה. המזל שיחק לך.

"הייתי מצטנע ואומר שזה יותר מזל משכל, אבל זה גם מזל וגם שכל. לא רק מזל. אבל כן, בסופו של דבר הקב"ה היה טוב אליי".

"כשאתה ישן על המחצלת, כמה כבר אתה יכול ליפול?"

הצד של השכל, מסביר סיידוף, מונחה על ידי עיקרון־על אחד: להיכנס לעסקים שאיש אינו רוצה להתקרב אליהם. "אנשים רוצים לישון בשקט, אוהבים שיש כסף מתחת לבלטות, אבל שם יש תמיד שחיקה של הערך בגלל אינפלציה", הוא מסביר. "במקום לברוח מהסיכון, אני מסתכל על דברים מבחינה סטטיסטית, כמו שקזינו מסתכל על הלקוח. אם אתה קונה עסק בגאות, ואתה ישן קרוב לתקרה, הסיכון הוא ליפול משלוש קומות; אבל אם אתה קונה כשהשוק קרוב לרצפה, אם אתה ישן על המחצלת, אז כמה כבר אתה יכול ליפול? אז אני לא מפחד מסיכון אלא ממקום שאין בו סיכון. במקום שבו אין סיכון, את הולכת להפסיד; במקום מסוכן אין תחרות והמחיר אטרקטיבי.

"כשיורד גשם, אנשים מתקשים להאמין שבסוף השמש תצא. ואז אני קונה, כי אני יודע שהיא תצא, ותייבש, והכל יהיה בסדר. זו התנהלות לא קונבנציונלית, אבל בניגוד לאחרים שעושים המון שיעורי בית, הולכים לפי כל החוקים, ואז מרוויחים או מפסידים — אני לעתים מאוד רחוקות נכנסתי לביזנס שלא צלח".

"מוטי בן־משה נהג בלבייב בצורה לא הולמת. הם הגיעו להסכם, בן־משה אמר 'אני יוצא', לב רצה שאני אקנה אותו, ואז בן־משה נכנס חזרה בדלת האחורית. ואחרי כל זה הוא לא עמד בהתחייבויות ונלחם עם בעלי האג"ח" צילום: אוראל כהן

לפי הפילוסופיה הזאת, מה משך אותך בשיכון ובינוי? העובדה ששרי רצתה להפטר ממנה?

"שרי חיפשה קונה כבר הרבה זמן. היא פנתה אלינו שנה או שנה וחצי לפני שקנינו, כשמחיר המניה היה 9 שקלים וכולם ניבאו שהוא יעלה ל־12–13 שקל. אז אמרתי 'אני לא מעוניין'. כשהיא חזרה אלינו לפני שבעה־שמונה חודשים המניה כבר ירדה לפחות מ־6 שקל, אז בדקתי את זה. היא ביררה עליי עם מכרים מלוס אנג'לס ואמרו לה שאני עושה פעילות למען הקהילה, שמילה זאת מילה, שאני לא קומבינטור, והיא הרגישה נוח עם זה.

"ואז אפרת פלד (יו"רית ומנכ"לית אריסון השקעות) באה, ישבנו, סיפרו לי על החברה; אני לא אוהב לקרוא אלא לשמוע. אמרתי, 'בסדר, אקנה את החברה. זה הדיו דיליג'נס שלי, לא צריך מצגת, אני מבין'. אמרו לי, 'מה, תיכנס לדיל ואז תעשה מו"מ מחודש?'. אמרתי 'לא, אעשה את העסקה בלחיצת יד. יש לי רק בקשה אחת: אין לנו שום דבר בכתב. אם המניה תרד מחר זה עליי, לא אשנה את דעתי, אבל אם המניה תעלה מחר, אל תשנו גם אתם'. אמרתי לשרי: 'תזכרי את הרגע הזה שאת עומדת בו, עם חקירות ובלגן והמון משתנים. יום אחד תסתכלי אחורה ותגידי, הבנאדם הזה קנה בזול. אם זה יהיה ככה, אני רוצה שתפרגני לי'. שרי אמרה, 'נתי, אני חייבת למכור מסיבות אישיות, אאחל לך כל טוב'.

"כולם ידעו שהחברה שווה יותר בחלקים מאשר החברה המאוחדת כפי שהיא, ושכדאי לי לפרק אותה, לעשות הון תועפות וללכת הביתה. שאלתי, 'תעדיפי לשמור אותה בשלמותה?'. היא אמרה, 'אני מעדיפה שכן, אבל זה תלוי בך. רק דבר אחד חשוב לי: יום המעשים הטובים'. היא כל כך התלהבה כשסיפרה לי על זה, זה נגע ללבי. אמרתי, 'אתרום לקרן שלך 25 מיליון שקל על פני חמש שנים'.

"שרי היא אישה מאוד מיוחדת וטובה. קשה לעשות ביזנס בארץ, ואגרסיביות בעסקים זה כורח המציאות כאן, לכן יש פה הרבה קומבינטורים. אני לא שופט אף אחד. חשוב לי שיידעו שיש כאן גם אנשים מיוחדים וטובים כמוה. זה לא מובן מאליו שהיא תחלק את כספה. יש לה אח מולטי־מיליארדר בפלורידה, הוא לא עושה עסקים בישראל, ואף אחד לא מוציא את דיבתו על זה. אז אולי הוא חכם יותר משנינו, כי מי שעושה כאן חוטף — אבל שרי גידלה כאן שלושה בנים עם אהבת ישראל. כאב לי שאישה כזו פתאום מוזמנת לחקירה. צריך לשאת אותה על כפיים".

עם כל הכבוד לאינטואיציה, רכישות ענק בלי דיו דיליג'נס זה לא חוסר אחריות?

"אני בן 65, אז אם את צודקת, אני לא אחראי כבר 65 שנה", הוא צוחק. "עם כל הכבוד, אני לא מבין למה צריך לקחת יותר משלוש שעות להחליט לקנות חברה. אם המניה עולה 10 שקל אני צריך לחשוב אם כדאי לקנות, אבל אם היא ב־6 שקל, והדנ"א של החברה מכובד, ואני מכיר את הרפיוטיישן של אפרת פלד שבאה מבנקאות, ויש את שרי אריסון שבכלל לא מעניין אותה כסף, ואת משה לחמני (המנכ"ל היוצא של שיכון ובינוי, דב"נ) שהוא בנאדם אמין, והם מסבירים לנו מה יש בחברה — אני מאמין. ככה אני פועל, ועוד לא קרה שלא עמדתי בתשלום במועד.

"לב לבייב הוא אדם אציל נפש. הוא עמד בכל ההתחייבויות לבנקים. בהתחייבויות לבעלי האג"חים הוא לא עמד, וזה באמת בעייתי, אבל היו נסיבות חיצוניות: שיקרו לו, גנבו ממנו. הוא הסכים לתנאים שאי אפשר היה לעמוד בהם" צילום: אביגיל עוזי

"אם הייתי עושה דיו דיליג'נס היה לוקח חצי שנה: עד שהייתי נוסע ל־20 המדינות שבהן שיכון ובינוי פעילה, הדיל כבר לא היה קיים. אז ללכת לג'ונגל, לגשר באוגנדה, לראות את שדה התעופה שבונים — זה מה שיעזור לי להבין מי נגד מי? אתה לא יכול לדעת הכל. עסקה צריך לסגור מהר. אני מוכן לקחת סיכון מחושב. אם אני צריך להפסיד, אני אפסיד בגדול; אם ארוויח — זה פרופורציונלי לסיכון.

"אמרו לי, תגיד, אתה משוגע? אמרתי, אין בעיה, עליי. אפילו תמיר (כהן, שותפו הזוטר בחלק מההשקעות בארה"ב ומנהל עסקיו בארץ, שמונה ליו"ר שיכון ובינוי, דב"נ) אמר, 'נתי, לא בדקתי'. אמרתי 'אל תדאג, אני בדקתי'. יש לי זיכרון טוב, הכל מתחבר לי בראש במהירות, ואם ב־10% טעיתי כשקניתי משהו — אני עדיין בסדר. זאת הצורה שבה אני מתנהל. האם היא נכונה? לא הייתי ממליץ עליה. אם מישהו היה עובד בשבילי והיה פועל כך, הייתי כועס מאוד. אבל כאן זה כסף שלי, אין לי התחייבות כלפי משקיעים. נדל"ן בארה"ב הוא תחום שמבוסס על כסף של אחרים: אם מרוויחים, הרווחת; אם מפסידים, הם הפסידו. אני מעולם לא לקחתי משקיעים".

כל ה־1.1 מיליארד שקל ברכישת שיכון ובינוי — הכל כסף שלך?

"יש לי משרי הלוואת מוכרים קטנה יחסית, לקצת יותר משנה. זה הכל".

"אני מאמין גדול בנדל"ן בישראל. מצביע עם הארנק"

ממרחק שבעה חודשים, אחרי כל מה שהתגלה בחברה והחשיפות מחדר החקירות, אתה עדיין שלם עם הרכישה?

"לפני שישה חודשים המניה ירדה לרמה נמוכה מזו שבה קניתי, ופתאום הכל התהפך, אבל אפילו אז הייתי שלם עם ההחלטה שלי. אני גאה בעצם העובדה שהחברה בבעלותי. זאת זכות גדולה ואחריות אפילו גדולה יותר. אנחנו בונים את מדינת ישראל".

אתה לא מוטרד שהכל ייגמר בקנסות אדירים?

"צריך להמתין לסיום החקירה כדי שנדע על מה מדובר. אני לא מפחד מחקירה משטרתית. אני מפחד ממדינה שלא חוקרת, שאין בה משטרה. כשחוק זה חוק זה שומר גם עליי.

"נוחי דנקנר היה בן כיתתי. הוא היה מאוד חכם, רציני. היה תלמיד טוב ממני, לדאבוני. לא ראיתי שום דבר מהסוג של שגעון גדלות, ראוותנות. הופתעתי מהכיוון שאליו דברים הלכו. אני מקווה שביום מן הימים אפגוש אותו" צילום: ynet

"אנחנו מדברים על SBI, חברה־נכדה בקניה. השאלה היא אם שיכון ובינוי מלמעלה היתה מעורבת. תחושת הבטן שלי היא שהאנשים שאיתם באתי במגע — לחמני, אפרת, האחרים שאני מכיר — הם מלח הארץ. על שרי סיפרו לי שהיא קנתה בית בטוסקנה, ואז מצאה בבית חלק שנבנה ללא אישור. מה בנאדם רגיל היה עושה? היה אומר, 'לא משנה, זו איטליה'. היא הלכה לשלטונות ואמרה 'אני רוצה לבנות מחדש, כדי שהכל יהיה לפי החוק'. אז אישה עם דנ"א כזה תהיה מעורבת בדברים לא כשרים מרצון? אין כוח בעולם שיגרום לי לחשוב כך. כואב לי שחקרו אותה. כך או כך, אוטוטו המשטרה תסיים את החקירה, ואז נדע להגיב בהתאם".

בינתיים המניה עלתה יפה. על הנייר הרווחת עליה 700 מיליון שקל.

"אנחנו לא מנהלים מחיר מניה, אנחנו מנהלים חברה. אני מהמר על תמיר כהן שינהל דברים בצורה נכונה, שלא ייקח סיכונים גדולים מדי. יש לנו כספי ציבור, יש לנו אג"חים, אנחנו חייבים להשלים את ההתחייבויות שלנו. אני לוקח את זה הכי ברצינות, אסור להמר בכספי ציבור. בכספי אני יכול לקחת צ'אנסים, בכסף של אחרים אין לי זכות".

חלק גדול מהזינוק, 35%, נרשם בעקבות הדיווחים על המו"מ עם אייל לפידות, שמונה רשמית למנכ"ל ביום שלישי.

"הוא מנהל מאוד נחשב בארץ, ידוע כאגרסיבי, יש לו רקורד של איש עבודה. הוא בנאדם ראוי מהמון בחינות".

למה לא רצית שלחמני ימשיך?

"לחמני הוא אדם יקר, איש עבודה, שאני מקווה שיישאר וימשיך לתרום לנו. אבל חשבתי שהשילוב של אייל לפידות, שמגיע מהפניקס ויש לו עוצמה בתחום הפיננסי, יחד עם הגישה המאוד אקטיבית של תמיר כהן, הוא משהו שהשוק עוד לא ראה, וישקף סגנון ניהול שונה של בעלות חדשה".

"אייל לפידות (משמאל) הוא מנהל נחשב, אגרסיבי, איש עבודה. השילוב שלו, שמגיע מהפניקס ויש לו עוצמה בתחום הפיננסי, יחד עם הגישה האקטיבית של היו"ר החדש תמיר כהן (מימין), הוא משהו שהשוק עוד לא ראה" צילום: עמית שעל, פאביאן קולדורף

המינוי של כהן ליו"ר יוצא דופן. הוא לא ניהל חברה בסדר הגודל הזה.

"נכון, אבל הוא איש נמרץ מאוד עם המון אחריות, שנותן את הנשמה ועובד מסביב לשעון. הוא גם מאוד ציוני: היה מפקד בגולני, גדל בקטמונים, אחראי בלוס אנג'לס על גדוד צופים של 800 בני נוער. שנינו מירושלים, הכרנו דרך הדירקטוריון של IAC, ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית. הוא תמיד מצא חן בעיניי".

מה עתיד הפעילות של החברה בחו"ל?

"היתה שאיפה לסגור את החלק של SBI, שמתעסק באפריקה; תמיר יצא נגד זה, ואני סמכתי ידיי על החלטתו. הבאנו עו"ד מהשורה הראשונה בארה"ב שאני מכיר היטב, והוא יצר פרוטוקול קפדני מאוד ביחס להתנהלות של החברה באפריקה. לפני חודשיים לקחנו את כל האנשים בחברה שמתעסקים בעניינים בינלאומיים, הטסנו אותם מ־20 ארצות שונות לוורשה והעברנו את כולם למידה אינטנסיבית של איך להתנהג בצורה ההולמת ביותר, כי אנחנו לא יכולים לשאת פגיעה מהסוג הזה. אנחנו חייבים להתנהל בצורה הכי נקייה שאפשר. מי שיעשה דבר שלא בהתאם לתקנות, יפוטר בו ברגע".

מה יעשה הנדל"ן בארץ לדעתך? עושה רושם שיש מיתון בביקוש לדירות.

"אני מצביע עם הארנק. אני מאוד מאמין בנדל"ן בישראל: גידול האוכלוסין כאן הוא יותר מ־3%, הכי גבוה ב־OECD, עושים תינוקות בארץ בלי עין הרע, ויש גם הגירה, אנשים מגיעים ומשתקעים פה, וכמו שאומרים, אלוהים כבר לא בורא עוד אדמה. לשיכון ובינוי יש עתודות קרקע עצומות, אנחנו בונים על חלק מזערי מכמות עתודות הקרקע שיש לנו. ערך הקרקע בישראל לא יסולא בפז, והוא תמיד עולה. וגם אם לא, אנחנו כל הזמן עובדים ומשפרים את הנכסים שלנו: בתחנה המרכזית יש לנו תוכנית אמביציוזית, ברמת אפעל גם, יצאנו לאחרונה עם אלפי יחידות דיור בהתחדשות עירונית".

סיידוף נולד בירושלים למשפחה ממוצא בוכרי. "אבא שלי היה יהלומן ובהמשך דרכו ירד מנכסיו והפך להיות צייר, וזה מה שהוא עשה עד יום מותו. אני עזבתי את הבית בגיל מאוד צעיר. מגיל 12 גרתי בקיבוצים כילד חוץ, ואז חזרתי הביתה. אני עצמאי מגיל צעיר, עד היום. תמיד עשיתי דברים בדרך שלי. לא הייתי ילד רע, אבל לא אהבתי לקבל מרות".

הוא שירת בצה"ל כמדריך בבית הספר להנדסה הקרבית, והתחתן לאחר השחרור עם דבי, בת למשפחה יהודית מפיניקס. הוא היגר ללוס אנג'לס. "אבא ירד מנכסיו, אז תמיד רציתי למצוא מקום של יציבות בשבילי ובשביל אחי עופר, ולעשות את זה בארה"ב. הרגשתי המבוגר האחראי".

בלוס אנג'לס הוא החל לעבוד כסוחר יהלומים ולמד כלכלה ב־UCLA. "תמיד רציתי להיכנס לנדל"ן, אבל אף פעם לא היה לי מספיק כסף. ואז, בשנות השמונים המאוחרות, היתה נפילה של המוסדות הפיננסים וענף הנדל"ן ירד. הוא ירד הכי חזק באוסטין טקסס, שנפגעה גם מצניחת מחירי הנפט. אוסטין היתה גראונד זירו, כל דבר שם עמד למכירה: לא היה בית, בנק, חתיכת אדמה שלא היתה למכירה. אמרתי, 'כולם בורחים, אני אכנס'. התחלתי לקנות שם בלי להבין כלום בנדל"ן. תוך כמה שנים התחילה התאוששות והכל הכפיל את עצמו. זאת היה התחלה טובה. המשכנו לדנוור, קולורדו וקנינו נדל"ן מגורים ומסחרי בדאונטאון; לא היה לנו את ההון לקנות בניינים מאוד יקרים, אז קנינו 10–12 קומות, יותר ישנים. תוך כמה שנים הגיעה התאוששות והמחירים שולשו. ואז היה לנו בסיס פיננסי להמשיך".

לימים עבר להתמקד גם בפעילות פיננסים והשקעות, שממנה עשה חלק גדול מהונו: בתקופת משבר הסאב־פריים הוא רכש מבנקים אמריקאים הלוואות מגובות נדל"ן, כשהבנקים רק רצו להפטר מהן בזול — עד שזינקו שוב. "הייתי יהלומן. לפני 30 שנה עברתי לנדל"ן, דרכו הגעתי לפיננסים, ומהם הגעתי לישראל וקניתי את שיכון ובינוי. אני משתנה כל הזמן. לחברה שלי קוראים קפיטל פורסייט, וכמו השם אני מנסה להסתכל קדימה (Foresight פירושו "ראיית הנולד", דב"נ). שאלו את וויין גרצקי, גדול שחקני ההוקי קרח, 'מה הסוד שלך?'. הוא אמר, 'אני הולך לא למקום שבו הכדור נמצא, אלא לאן שהוא הולך להגיע'. זו הגישה שלי".

אתה מביא מנהלים חזקים, אגרסיביים, אבל אתה עצמך משדר משהו אחר.

"אני יורם. אין לי אגו גדול. לאנשי עסקים בישראל זה מוזר אם אתה לא קצת ממזר, חושבים שחסר לך פלפל, שיאכלו אותך בלי מלח, אבל לדעתי היחיד שאי אפשר לסבן הוא נוכל. אמינות זה דבר שמרגישים, אנשים מתחברים לזה ומרגישים יותר נוח. אני יודע להיראות קול, אבל זה לא מעניין אותי. ובכל מקרה, על מי אתה מנסה לעשות רושם? אז אני נראה יורם, זה מי שאני. אני מעדיף להיות יורם שמאמין למילה של אחרים, גם אם מדי פעם אחטוף מכה".

במונחים ישראליים, אתה טייקון.

"אני סולד מפולחן האישיות הזה. אמרו לי 'בוא לארץ, תהיה טייקון'. אמרתי שאני מעדיף להיות תיקן: יושב בפינה, לא מפריע לאף אחד, אף אחד לא מפריע לי. טייקון הוא כמו מנורה שתלויה מעל כולם, האור שלה נכנס לכולם לעיניים, מפריע, חם, מעצבן, אי אפשר להתחמק ממנו וכולם רוצים להסיט את זה מדרכם. מה יוצא לבנאדם מזה שיקראו לו טייקון? זה הבל הבלים, כל כך ריקני. צריך לבחון אנשים לא לפי מה שמכניסים לכיס, אלא לפי מה שהם מוציאים ממנו לטובת הציבור. אני לא מבין את התופעה של בעל ההון; יש אנשים שמאוד מתבלטים ונהנים מזה, אני רואה את זה כל הזמן".

חשבתי לרגע שאתה מדבר על נוחי דנקנר בזמנו.

"נוחי היה בן כיתתי. הוא בא מבית מאוד עשיר. היה מאוד חכם, רציני. היה תלמיד טוב ממני, לדאבוני. אני זוכר את אמו כאישה מאוד נחמדה. לא ראיתי שום דבר מהסוג של שגעון גדלות, ראוותנות. הופתעתי מהכיוון שאליו דברים הלכו. אני מקווה שביום מן הימים אפגוש אותו".

מיסוי עשירים לצורך צמצום פערים חברתיים יכול לסייע למלחמה בטייקוניזם?

"בתאוריה כן, אבל בישראל אי אפשר לעשות את זה, כי העשירים ייקחו את כספם ויגידו תודה רבה, אני הולך למונקו. אני שואף למות כמו סבתי שעלתה מוורשה לפני השואה, וגידלה משפחה בלי בעל ומעבודות ניקיון, ומתה בלי גרוש בחשבון. אקציב את הכספים למשפחתי ולמלחמה באנטישמיות, כי על זה אני באמת מתרגז".

זה 20 שנה שסיידוף פעיל בארגונים של ישראלים אמריקאים. הוא תומך מרכזי ב־IAC, ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית, וב־StandWithUs, ארגון פרו־ישראלי מקומי בלוס אנג'לס. בעיקר, הוא מתמקד בפעילות נגד "תופעת האנטישמיות המודרנית שנקראת BDS", כדבריו. "הבן שלי ג'וש מלמד ב־UCLA על הסכסוך הערבי־ישראלי. הוא קיבל מזה אולקוס. בקמפוסים יש מלחמה קשה נגד השמצה כואבת ולא מוצדקת של ישראל. על כל אחד כמו הבן שלי יש מאות מהצד השני. אנחנו חייבים לנצח במלחמה הזאת".

"האג'נדה שלי להשקעה בישראל לא היתה רק עניין של כסף", הוא מבהיר. "כשאתה חוזר לישראל בנסיבות עסקיות, כשאתה פעיל בה עסקית, יש לך יותר לגיטימציה לפתחון פה. הישראלים בארצות הברית כונו תמיד 'נפולת של נמושות'. אני יכול לחיות עם זה. כי מבחינת הרעיון הציוני – אחרי 2000 שנות גלות - יצאתי לחפש את עגל הזהב בארה"ב שלא על מנת לחזור, אבל הקשר שלי לישראל הוא מאוד עמוק. מה שנשאר לנו לעשות, אם לא לגור בישראל - זה להגן על אחינו ואחיותינו בארץ".

מה אתה חושב על תוצאות הבחירות?

"עם ישראל זה עם אחראי, שיודע מה הוא עושה, וב-IAC ההחלטה שלנו היא לעמוד מאחורי כל החלטה של העם שיושב פה. זאת קצת חוצפה מצד מי שיושבים על הכורסה בארה"ב ורואים CNN להגיד 'אם ישראל מובלת על ידי ביבי, אני לא תומך בה', כשהמדינה במתקפה בלתי־נלאית של הבי.די.אס. היהודים חייבים ללמוד לאהוב את עצמם. והדרך הכי טובה להכשיל את הבי.די.אס תהיה בשגשוג של הכלכלה".

"לגור רק בארץ כשיש לי משפחה בארה"ב, אני לא רואה את זה קורה"

אתה חי בבל אייר עם אשתך, הורים לג'וש (39) ולג'ואנה (36). מגורים בישראל עומדים על הפרק מבחינתך?

"אמשיך להיות על הקו. לגור רק בארץ כשיש לי משפחה בארה"ב, אני לא רואה את זה קורה".

ישראל אטרקטיבית לכסף זר?

"חברים מכאן אמרו לי 'אתה רוצה לתרום, תתרום; אתה רוצה לבקר, תבקר; ביזנס — לא'. אמרתי, 'אתם אולי לא מוכשרים מספיק'. אני מקווה להראות ליהודים בשאר העולם שאפשר לעשות פה כסף גם לא בהייטק".

כמה זמן תהיה פה? בסוף אתה משקיע זר. אולי באת לעשות על שיכון ובינוי סיבוב ולפרק אותה.

"בכל רגע נתון יכולתי לפרק את שיכון ובינוי ולהציף ערך רב, אבל אני לא רואה בזה אתגר. הרבה יותר קל לפרק ולמכור בחלקים מאשר לבנות. זה לא דורש ידע. לבנות מחדש, לעשות שינויים, זו עבודה הרבה יותר קשה, אבל זה גם מחזיר הרבה יותר, גם מבחינת סיפוק וגם מבחינת השקעה.

"יש לי המון גאווה מעצם היותי חלק מהמורשת של שיכון ובינוי. פילוסופית, אני לא מאמין בבעלות. החברה היא לא באמת 'שלי'; היא בת 66 שנה, לי יש חלק בה שבעה חודשים, אז לפי החשבון שלי יש לי פחות מאחוז מהחברה. אני יושב על הכתפיים של מי שהיו לפנינו. במקום בעלות, אני מאמין בהכוונה: יש לי את הזכות למצוא אנשים שיחד נמשיך את ההכוונה של החברה, שהיא חלק אינטגרלי מבניית המדינה. מצד שני, עם כל אהבת ישראל והמניעים הציוניים, כשאני קונה חברה זה ביזנס, ואני חייב לעשות בו כסף. אם פתאום יהיו נסיבות קשות שיגרמו לנו לעשות שינויים — לא יודע. זה תמיד סיכון־סיכוי, זה הסיפור של החיים".