להיות פרילנס זה להיות לבד

להיות שכיר בארגון זה, למשל, להיות נוכח בריבים טלפוניים של החשב עם אשתו או עם HOT. לקבל בוואטסאפ הקבוצתי תמונות של ילד שנולד, ילד מנוזל, ילד שעלה לכתה א', ילד עם תעודה בינונית, ילד מתגייס – ואף אחד מהם לא הילד שלך. לשמוע מהמטבחון "מי אכל יוגורט שכתוב עליו שחר?". להתעצבן על זה שיושב לידך בגלל הרעש, המזגן, הריח או הקיום.

לאחרונה, כשמדברים על שינויים בעולם העבודה, מרבים להזכיר את המגמה המתגברת של מעבר ממודל העסקת שכירים למודל העסקת פרילנסרים. מציינים, למשל, שהביקוש למשרות פרילנס רק עולה, שבארה"ב של 2020 למעלה מ-40% מהשוק יתנהל במתכונת הזו ופרילנסרים יהיו עובדי המיינסטרים.

פרילאנס זה להיות לבד צילום: שאטרסטוק

לעולם התעסוקה השכיר הולבש מיתוג מסורתי ומשמים, של פורמט מאתגר שמכתיב אורח חיים שבלוני של 9-12 שעות עבודה ביום, חזרה הביתה בשעת ערב מאוחרת בלי אנרגיה, הכנסה שאינה משביעת רצון והתמקדות מאולצת במקצוע, בתחום או בתפקיד אחד.

פרילנס, לעומת זאת, התגבש לכדי התשובה הנכונה והמגניבה, לכאורה, במיוחד לשאיפה המילניאלית (דור ה-Y) לאיזון בין עבודה ופנאי, בין קריירה אחת לאחרת ובין פוטנציאלים אישיים שונים, תוך שהוא חורט על דגלו את "רכיבי האושר התעסוקתי" – גמישות, גיוון, עצמאות ומימוש עצמי. אם אתה פרילנס, אתה קובע. אתה עובד מתי, כמה, איך, על מה ועם מי שבא לך. עד כאן, לכאורה, חלומי.

מספרים שכדי להגשים את החלום – צריך רק לפתח כל מיני כישורים חדשים. ואכן, יציאה לעצמאות מחייבת מגוון יכולות לא טריוויאליות, שלרוב לא נדרשות משכירים בזכות מעטפת שמספק הארגון בשיווק, מכירות, כספים, ייעוץ משפטי, ניהול לקוחות ועוד. אפשר לראות כיצד הולך ונרקם סביבנו מערך תומך-פרילנס משוכלל, שמציע תחליפים שונים למעטפת הארגונית – מרקטפלייס של פרילנסרים, שירותים נלווים, קורסים, סדנאות, קבוצות פייסבוק – כל אלה יחד מאותתים מגניבות פרילנס מתפרצת ומציעים הכנה והתאמה לפרק הזה.

לצד זה, מוזכר החשש הטמון בפרילנס ביחס להעדר בטחון כלכלי, פגיעה בזכויות סוציאליות וזליגה מדיני העבודה. אז הפתרון המדובר הוא נתיב ה"גם וגם" – שילוב בין משרת שכיר (באחוזי משרה שונים) של שקט כלכלי ויציבות, לבין משרת פרילנס של הגשמה וחופש.

אבל יש ענין חשוב שבעיני קצת התפספס בשיח – גם פרילנסר שיודע לשווק, לנהל כספים, לגדר סיכונים, לנהל לקוחות ולהבטיח לעצמו עתיד כלכלי מספק – עושה את כל זה לבד. בכלל, בבסיס, פרילנס זה הרבה לבד.

חללי עבודה שיתופיים מבקשים, בין היתר, לתת מענה ל"לבד הפרילנסרי", אך הם מספקים תשובה חלקית בלבד – הם אולי מתמודדים עם הבדידות וחוסר השייכות הפיזיים, אבל לא עם הבדידות בתוך החזון, הדרך, ההישגים, הקושי, בהתמודדות עם הפרויקטים הגדולים או השוטף. הם לא יכולים לפצות על העדר תחושת השותפות שמספקת מסגרת עבודה בארגון.

בתוך סיפור הפרילנס הנוצץ, נמצא גם הפרק המנטלי, שכמעט ולא מדובר. כששוק העבודה מתקדם לו בדילוגים אל עבר הפרילנס, הוא למעשה מאותת לאנשים שעובדים בתוך ארגון, בצוות, מחלקה, אגף, חטיבה – לצאת לעבוד לבד. כך, מתדללות אינטראקציות חברתיות משמעותיות או מחוות קטנות כמו קפה משותף של בוקר, מייל פרגון ואחריו שרשור "כל הכבוד", מתנה משמחת לחג או לחתונה.

חשוב לזכור, אחרי הכל, שלהיות שכיר בארגון זה להיות חלק. זה אנשים, חברים, שיחה, שיתוף, סיפור – ואלה הם נכסים, שככל הידוע לי, טרם הומצא השירות-הנלווה-לפרילנסר שיכול לספק אותם.

הכותבת היא מייסדת nora y (נורה וואי) - מיזם שמחבר בין אנשים לשיפור חוויית המשתמש בשנים הראשונות של הקריירה