ניסאן ליף: עממית, חשמלית וראויה

המרחק מראשון לציון עד בית שמש הוא 38 ק"מ, בהנחה שבוחרים בכביש שנוסע מאשדוד, משם בוחרים בכביש מספר 3, קצת דרך נוף בהרי ירושלים ומגיעים לבית שמש. אנחנו יודעים את זה כי יש לנו מכונית חשמלית, ניסאן ליף. כשנוסעים במכונית חשמלית התודעה בכל הנוגע למרחקים מתחדדת. קוראים לזה "חרדת טווח", וזה ממש לא חדש, וגם ממש כבר אין חרדה. פעם למכוניות חשמליות היה טווח מוגבל מאוד, ומי שנהג בהן היה צריך לחשב מרחקים בראש, ללטף את הדוושה, להכניס את היד מהחלון, לנסוע בירידה ולקוות לטוב. ניסאן ליף אינה מכונית כזאת: יש לה טווח חשמלי מוצהר של 270 ק"מ. זה לא נשמע הרבה, אבל זה בהחלט הרבה. גם אם נוסעים לבית שמש, מבית שמש לבית ינאי, מבית ינאי לבית ידיעות אחרונות. הרבה בתים, הרבה מרחק.

ניסאן ליף. הסוללה מוטמנת מתחת למושב האחורי, והישיבה שם לא ממש נוחה צילום: טל אזולאי

ניסאן ליף היא המכונית המשפחתית החשמלית הטהורה היחידה שמשווקת בישראל. יש גם מכוניות חשמליות אחרות, למשל יונדאי איוניק, אך בעוד שאת איוניק ניתן לרכוש גם בגרסאות היבדיריות, שמישבנן נפלט עשן, את ליף אפשר לטעון רק בחשמל בכל גרסאותיה. לליף היה גם דור קודם. מכרו ממנו בישראל כמה מכוניות בודדות למשוגעים לדבר, למי שלא חשש מטווח, למי שידע כיצד למשוך חוט חשמל מהשקע של הקומקום בבית דרך החניה של השכנים ואז אל המכונית, ולקוות לטוב. כיום המצב שונה. יש עמדות טעינה, ובקרוב יהיו הרבה יותר כדי לנהוג במכונית חשמלית שאמורה להיות כמו מכונית לא חשמלית. חובה לשנות לחלוטין את החשיבה. הגיוני זה לא, מעשי זה כן: אפשר להטעין בעמדה מהירה בתוך חצי שעה פחות או יותר, ואפשר לבצע טעינה אטית שאורכת לילה. בקניון אם הדרך יש קפה קר, ועמדת טעינה מהירה.

ההגה לא חוזר למרכז הנתיב

ניסאן ליף מעלה שאלה פילוסופית: על מה משלמים כאן והאם זה מתאים לנו? במכוניות בעלות מנועי בנזין או דיזל הנוסחה פשוטה: עבור עוד כוח צריך לשלם עוד כסף. עבור מנוע שמפיק יותר כוחות סוס, צריך לפתוח את הארנק יותר ולקבל יותר מהירות, יותר יכולת להתגבר על עליות, יותר ביצועים. ברכב חשמלי זה שונה. את הארנק צריך לפתוח כדי לקבל יותר טווח. לניסאן ליף יש גרסה שמסוגלת לנסוע 400 ק"מ בערך. בישראל, שבה המרחק מתל אביב לאילת הוא 350 ק"מ, זה כנראה לא נחוץ. המרחק מתל אביב לבית ינאי הוא 39 ק"מ. אלה נתונים שנצרבים בתודעה.

ניסאן ליף היא מכונית של אפליקציות, של שפע שירותים שאומרים לנהג לאן לנסוע, מה לעשות, כיצד לקבל את צריכת החשמל הכי טובה. דווקא אפליקציה פשוטה שאומרת היכן ניתן למצוא עמדות טעינה אין לליף, וחבל. יש לה צופר מיוחד שמתריע בפני הולכי רגל כאשר היא מתקרבת, כי היא מתקרבת בחרישיות, ההגה שלה רוטט בעת מעבר נתיב לא מתוכנן, אך אין לה בגרסה הישראלית מערכת שמסוגלת להחזיר את ההגה למרכז נתיב הנסיעה. שוב, חבל.

ממתינים לשינוי הרגולציה

ניסאן ליף היא מכונית חשמלית עממית. מכונית שעושה את מה שעושה קורולה. יש לה שקע טעינה בחרטום, ויש לה חלון אחורי שגולש עד הפנסים האחוריים. המטרה העיצובית ברורה: מכונית חשמלית שלא מתבלטת, שלא דוחפת את היותה חשמלית בפרצופו של כל עובר אורח. קל לזהות שהיא חשמלית, קשה מאוד לומר שהיא נאה. בפנים ליף פשוטה ואיכותית, יותר ממכוניות משפחתיות מקבילות של ניסאן. בלוח השעונים יש שעון מהירות וגם שעון טווח. הפלסטיק בחלק העליון של לוח המחוונים נעים למגע, בחלק התחתון פחות. תא המטען סביר, אך לנוסעים מאחור צפויה אכזבה קלה. מאחר שהסוללה מוטמנת מתחת למושב האחורי, הישיבה שם לא ממש נוחה. תא המטען סביר בנפח.  

ליף יורדת מבית שמש בואכה ראשון לציון. במכונית רגילה אין בעיית טווח, כי יש תחנות דלק. במכונית חשמלית הנסיעה תלויה בתחנות טעינה מהירות, להיכנס, לשתות קפה, לצאת. לליף יש כמה מצבי פעולה: נסיעה רגילה, נסיעה חסכונית, צריך רק לברור נסיעה קדימה או אחורה באמצעות הידית העגלגלה.

בנסיעה רגילה יש יותר כוח, בנסיעה חסכונית כל הורדה של הרגל מהדוושה גוררת בלימה מיידית. ברכב חשמלי מה שמשנה הוא היחס הפשוט בין המרחק ובין מספר הקילומטרים שנצרכים, כלומר כמה קילומטרים נסענו וכמה קילומטרים יורדים משעון הטווח. כאן ליף מרשימה: בנסיעה מבית שמש למרכז, עם ירידה קלה, ליף יודעת להראות ירידה של קילומטר אחד של טווח על כל ארבעה קילומטרים של נסיעה, כלומר אפשר למתוח את 270 ק"מ שלה ל־300 ק"מ, אם רק רוצים. ובכל מקרה, רוב הנסיעות שלה לא יגיעו ל־300 ק"מ.

תא הנוסעים. שפע שירותים שאומרים לנהג לאן לנסוע ואיך לייעל את צריכת החשמל צילום: טל אזולאי

ליף חזקה. נוסעת היטב, מאיצה חזק. יש לה מנוע שמפיק 150 כוחות סוס, מהירות מרבית מעט מאכזבת: 144 קמ"ש, אם רוצים ממש לנסות. למכוניות חשמליות יש בעיה שמתגלה מהר מאוד: בהיעדר רעש של מנוע ברקע, קל מאוד לשמוע את כל היתר: רעשים של צמיגים, רעשים מן הכביש, המהום תמידי שלא עוזב את תא הנוסעים. כאן ניכר שליף היא חשמלית שתוכננה להיות חשמלית: בידוד הרעשים מצוין, המתלים מכוילים לנסות ולהסוות את העובדה שניסאן ליף פלוס נהג שוקלת מעל שתי טונות: הם רכים מאוד בעיר, וזה טוב, אך בנסיעה בינעירונית ליף מרגישה מנותקת, מבולבלת, רכה מדי גם בסטנדרטים של מכוניות משפחתיות.

ניסאן ליף עולה 165 אלף שקל. מחיר של מכונית מנהלים כמו ניסאן אלטימה, מחיר של רכב כביש־שטח מאובזר היטב. כמעט 30 אלף שקל יותר ממכונית משפחתית. גם בארה"ב ניסאן ליף יקרה: כ־30 אלף דולר, לעומת טויוטה קורולה למשל שעולה כ־25 אלף דולר.

היבואנית מציעה מסלולי תשלום, אך כאן נשאלת שאלה: בשביל מה לרכוש ניסאן ליף? בהתחשב במחיר, חיסכון בדלק אין כאן, ובעידן ציי הרכב גם אין בכך עניין. גם אין הטבות מס מפליגות או יתרונות ביצועיים. אך ניסאן ליף רחוקה מלהיות גימיק בלבד. זו משפחתית חשמלית טהורה עממית מרשימה, שאיתרע מזלה להיות הראשונה מסוגה בישראל. בשנים הקרובות הרגולציה תשתנה, מרכזי הערים ייסגרו, ומכוניות חשמליות ייהפכו נפוצות הרבה יותר, ואז ליף תזכה למקום של כבוד כחלוצה אמיתית בתחומה.