האמון של S&P בישראל מוגזם

אנחת רווחה נשמעה בסוף השבוע במשרד האוצר, לאחר שחברת הדירוג S&P החליטה להותיר את דירוג האשראי של ישראל על רמה של AA-. אלה חדשות טובות, לא כמו העלאת דירוג או לפחות צפי לעלייתו בהמשך. ועדיין, במציאות התקציבית הכאוטית של ישראל, ולאור הגירעון הגואה שלה, גם השארת הדירוג על כנו עם אופק יציב זו בשורה טובה.

בהודעתה, חברת הדירוג לא התעלמה מהפלונטר הפוליטי של ישראל והשפעתו על הגירעון, אך אנשיה ציינו כי הם לא חוששים כל כך, משום שישנו קונצנזוס ציבורי לגבי הצורך בשמירה על החוב מתחת לרמה של 60%, שבה הוא נמצא כיום.

קשה לא לתהות עד כמה מבינים ב־S&P את מורכבות המצב הפוליטי בישראל. הקרב הצמוד בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבני גנץ השואף להחליפו יהפכו ככל הנראה את הממשלה הבאה לשוק של הסכמים קואליציוניים. מוקדם לדעת עם אילו דרישות קואליציוניות יגיעו מפלגות השמאל, ואם הן בכלל יהיו רלבנטיות. מה שברור הוא שלחרדים יהיו דרישות רבות, והפוליטיקאים הישראלים מתמחים בהיענות להן. ואלה לא רק החרדים.

נתניהו וכחלון צילום: אלכס קולומויסקי

די היה לראות בסוף 2018 איך נתניהו ושר האוצר משה כחלון הסכימו לחלק 20 מיליארד שקל לפנסיות והעלאת משכורות לשוטרים, ללא שום היגיון כלכלי או צדק חלוקתי. בהחלטת ממשלה אחת ניתן היה למנוע זאת. אבל בקרב על הכיסא מותר לעשות הכל עם הכסף של הציבור. האם סגירת הגירעון תהיה בראש מעייניו? או של יריביו הפוליטיים? קשה להאמין, אבל כדאי לקוות. אחרת, נשלם על כך מחיר גבוה בשנים הקרובות.

אנשי חברת הדירוג הביעו אמון - מוגזם אמנם - ביכולתה של הממשלה העתידית לטפל בבעיות בטווח זמן בינוני, כמו הגירעון. הם היו פחות אופטימים בנוגע לבעיות ארוכות טווח כמו תעסוקת חרדים וערביות, מצוקת התחבורה והמשבר במערכת חינוך. כשהבחירות הקרובות אפילו לא קרובות לעסוק בכך, מי יכול להאשים אותם?