כשנתניהו ממלכד את אוכפי החוק, ישראל מתקרבת למדינת משטרה

סיפורו של אלק יפרמוב, ממובילי ההפגנות בתל אביב, הוא סימן מדאיג למהפכת מדינת המשטרה שמאיימת עלינו. יפרמוב נשלף בידי שוטר ממיטתו באחת בלילה ונלקח לתחנה. לא מפני שנחשד במשהו, ולא מפני שהוא מסוכן לציבור. החשד שהיה נגדו על הפרת הסדר הציבורי נסגר ללא כתב אישום.

הסיבה היא שבמשטרה רצו לגבות ממנו עדות על ציוץ שלו שבו תיאר קללות ואיומים של הדורס הביביסט שחלק עמו ועם מפגינים אחרים את תא המעצר. אם עדותו של יפרמוב תסייע לגבש כתב אישום חמור שישלח את הדורס לכלא לשנים ארוכות, אז נדע שהמשטרה היא עדיין בצד הנכון של המתרס. נקווה רק שבאמצעות הביקור הלילי המאיים הזה אצלב יפרמוב לא ביקשה המשטרה לצוד שתי ציפורים במכה אחת: גם הרתעת דורסים וגם הרתעת מפגינים.

עצור בהפגנה צילום: רויטרס

עוד ניסיון לכרוך דורסים ומפגינים בחבילה משטרתית אחת נמצא בסיפורה של לירון אמיר שזומנה לתת עדות במשטרה על אירוע הדריסה בתל אביב. לתדהמתה החוקרת הפכה אותה לנחקרת, לחשודה בהפרת סדר. "במקום לגבות עדות על מנת למצות עם החשוד את הדין", כתבה אמיר בפייסבוק, "בחרה המשטרה להלך אימים על קורבנות העבירה והעדים לה באמצעות איומים בחקירה פלילית". כשביקשה הסבר מהשוטרת נענתה: "זו החלטה מלמעלה. המפקד החליט שכל מפגין שמגיע לתת עדות ייחקר תחת אזהרות״.

1. לא בכדי אחד הביטויים לתיאור רודנות חשוכה ודכאנית הוא "מדינת משטרה". כי המשטרה היא הרשות השלטונית שבידה סמכויות הפעלת הכוח ושלילת החירות. המכשיר האלים שבסמכות הממשלה להפעיל נגד האזרחים, נגד ה"סכנה מבית". בדמוקרטיה, הסמכות הזו מפוקחת באינספור איזונים ובלמים שמתעלים להגנה חוקתית על זכויות אדם – בעילות המעצר המצומצמות, בזכות היוועצות בעורכי דין, בהגבלת שיטות חקירה, בפיקוח הדוק של בתי משפט ועוד. כשמדובר בהפגנות, אנו עוסקים לא רק בהגנה על זכויות הפרט, אלא גם בהגנה על זכות שהיא חברתית, קולקטיבית. לא רק בשאלה האם המשטרה הפעילה כוח חריג מול המפגין הבודד, אלא האם המניעים שלה במשטור ההפגנות הם שלטון החוק והסדר הציבורי או חלילה נגועים בצייתנות פסולה לאינטרסים פוליטיים.

2. המפגין רון חולדאי, ראש עיריית תל־אביב, תיאר שינוי דיסקט פתאומי, לא מוסבר, שהעביר את המתג המשטרתי במהירות מהכלה סובלנית של ההפגנה באלנבי להפעלת כוח אגרסיבית לא מוצדקת, לשליפה אלימה של נערה שהפגינה בקרבתו. חולדאי לא ידע להסביר מה גרם לשינוי בהתנהגות. הכתב משה נוסבאום שהיה לצדו באולפן רמז על רוחו והשראתו של השר אמיר אוחנה. לא היה לו "אקדח מעשן", אבל הוא הסביר שגם בכירים במשטרה מצביעים על הקשר הזה. אולי בהתבטאויות פנימיות, ואולי בהנחיה החדשה שנתן השר למשטרה: לחלק דו"חות בסיטונות על אי שמירת מרחק של שני מטרים — לא רק על אי חבישת מסיכה, כפי שהיה מקובל עד כה. ודו"חות על אי שמירת ריחוק חברתי בהפגנה הם לא רק מתכון בטוח להעשרת קופת המדינה, אלא גם להפעלת כוח מופרז בהפגנות.

אמיר אוחנה. השר לביטחון פנים צילום: אלכס קולומויסקי

3. אוחנה הוא השני בשני המלכודים הקשים שהמשטרה נמצאת בהם. נתחיל בראשון: הטיפול בהפגנות בהתקהלויות בבתי הכנסת הוא משימה שאין סיכוי להצליח בה. וכמו שאסור לממשלה לשלוח חיילים אל מותם במשימות חסרות סיכוי, כך אסור לה לשלוח שוטרים למשימות שהכישלון בהן מובטח. פשוט כי אין שום סיכוי לאכוף את התנאים המותרים בהפגנות. התוצאה היא מעצרים המוניים, קנסות בסיטונות ואינספור תמונות קשות של אלימות משטרתית שהתקשורת מנפנפת ככתב אישום מול דוברי המשטרה שנשלחים לאולפנים. במיוחד הסנ"צים הרהוטים רועי ולדמן וגלעד בהט, שאינם מסוגלים ואינם מורשים להודות בפומבי בחוסר הסיכוי של המשימה, שאותו מפקדיהם מעלים בדיונים מול הדרג הפוליטי. במקום זאת, אנחנו שומעים דף מסרים על אכיפה שוויונית ומידתית. על הכלה ותכלול ושקלול. נכון, פה ושם הם מודים שיש גם חריגות, אבל אלה טעויות בשיקול דעת. הטעויות האלה החלו מסנ"צ ניסו גואטה ונמשכות דרך השוטר שזרק דלי על ילד בביתר עילית. לא מדובר כאן רק בטעויות בשיקול דעת, אלא בעיקר באובדן עשתונות של שוטרים שממילא מצוידים בפיוז קצר. הטובים בשוטרים, כמו הטובים בחיילים, הם אלה שששים אלי קרב. אבל חובה להטמיע בשוטרים האלה מיהו האויב. ובשביל זה יש את הפוליטיקאים.

4. האם האלימות נגד המפגינים היא בגלל חריגים של שיקול דעת מוטעה או הגשמה, מודעת או לא, של מטרה שסומנה בידי הפוליטיקאים? וכאן אנו מגיעים למלכוד השני. ראש הממשלה בנימין נתניהו סימן את המפגינים כאנרכיסטים ומפיצי מחלות. ח"כ מיקי זוהר אמר שיש להם אינטרס בשימור התחלואה, ובכלל השמאל רוצה להשמיד את המדינה. אמיר אוחנה לא משתמש בשפה הזו. הוא בענייני בריאות בלבד. המפגינים בניסוחו הם "קהלים רחבים שעדיין לא הפנימו את הסיטואציה שאנו נמצאים בה". בעבר היה פחות זהיר. כשקרא לא לכבד פסקי דין של העליון, או בהקלטה שבה הוא מבקש ממפקד מחוז ירושלים ניצב דורון ידיד להנהיג מדיניות של יד קשה יותר כלפי המפגינים, בעיקר בבלפור. היום, היד הקשה, לטענתו, אינה פוליטית אלא "רק בריאות" כמו שמאחלים היום האנשים זה לזה.

למשטרה אין מפכ"ל קבוע, ועם כל המחמאות לממלא המקום ניצב מוטי כהן, מינוי זמני תמיד יהיה חשוד בסיפוק יתר של רצון אדוניו הפוליטיים בתקווה לזכות במינוי הקבע. ואוחנה הוא השר שאמור להמליץ על מפכ"ל הקבע הבא. הוא גם יודע לתקשר את רצונו למפקדים שמתחרים על תשומת לבו. ומול המפגינים אין ספק מה הוא רוצה. "רק בריאות".