עם או בלי חוק פיקדון: הבקבוקים הולכים לזבל והציבור משלם 250 מיליון שקל בשנה

הארגונים הירוקים צהלו בשבוע האחרון לאחר שהשרה להגנת סביבה, ח"כ גילה גמליאל, החליטה להרחיב את חוק הפיקדון גם למיכלי ליטר וחצי. אך האם יש מקום לחגיגות ולפתיחת הבקבוקים, ומי בעצם משלם את המחיר, שהופך יקר מדי מבלי שבאמת יש מאחוריו משהו.

חוק הפיקדון על מיכלי שתיה קטנים חוקק בשנת 1999, מתוך רציונאל של מתן ערך כלכלי לכל בקבוק משקה שנרכש. משמע, הצרכן משלם תוספת של 30 אגורות על מחיר הבקבוק וכאשר הוא מוחזר למרכול - מוחזר הפיקדון לצרכן, שמזוכה על אותן 30 אגורות. עד היום, הפיקדון חל על מיכלי משקה (לא כולל משקאות חלב) בנפח הקטן מליטר וחצי, כשכאמור מעתה גם בקבוקי ליטר וחצי "ייהנו" מהפיקדון.

פרופ' אופירה אילון צילום: יוסי אילון

הסיבה העיקרית להחלת הפיקדון היתה שמירה על נקיון שטחי הציבור וכן לשם הקלה על האיסוף לשם מיחזור. המטרה למנוע מהציבור לזרוק לפח האשפה או להשאיר בשטחים הציבוריים בקבוקים, שיהפכו לפסולת מלכלכת שמעמיסה על המערכות העירוניות הנדרשות לאצור, לאסוף ולטפל במיכלים הללו ובכך גם להקל על אתרי ההטמנה.

אותם 30 אגורות אמורים להוות אינטרס לציבור הצרכנים לשמור על הבקבוקים ולהזדכות על הפיקדון במרכולים, המעביר אותם אל חברת אל"ה - התאגיד האחראי לטיפול ולמיחזור המיכלים. אלא שבדיקה שערכנו במוסד שמואל נאמן מגלה שלאורך השנים בפועל, מרבית הצרכנים (כ-80%), מוותרים על הטרחה הכרוכה בהחזרת הבקבוקים למרכול ובעצם, נקנסים על כל מיכל כזה ב-30 אגורות. בהערכה גסה יש כמיליארד מיכלים קטנים, כלומר, הציבור מוותר על כ-250 מיליון שקל בשנה!

עיקר ההחזרות של המיכלים הקטנים מתבצעות ע"י "אספנים", חלקם מעוטי יכולת אשר מתפרנסים מהפעולה וגם כאן מסתבר נפתח צוהר לגורמים מפוקפקים, אינטרסנטיים למיניהם, שנהנים מאוד מהחוק הזה.

כאמור, לשם יישום החוק, הוקם תאגיד אל"ה, אשר במקביל לאסוף הבקבוקים הקטנים מהמרכולים, הפאבים והמסעדות, הוצבו ברחובות כלובים לאיסוף המיכלים הגדולים- "מיחזוריות".

מי מרוויח מהחוק?

במשך השנים קראו ארגוני הסביבה להחיל את הפקדון גם על המיכלים הגדולים והדבר לא נעשה, עד עתה. לא ברור מה הביא את השרה להגנת הסביבה להיעתר לגופים הירוקים וללכת על חוק פיקדון מורחב שכולל את בקבוקי ה-1.5 ליטר.

אין נתונים לגבי הבקבוקים הקטנים

מה גם וזאת עוד סוגיה בעייתית, אין כלל נתונים לגבי החיסכון והתועלת הסביבתית באיסוף המיכלים הקטנים. המיכלים הקטנים כוללים מיכלים מפלסטיק, זכוכית ומתכת. המיכלים הגדולים, רובם ככולם, מפלסטיק. כדאי לשים את התוספת הזו לחוק בפרספקטיבה הראויה: משקל הפלסטיק הכולל של המיכלים הגדולים לא עולה על 40,000 טון. זוהי טיפונת בים הפסולת שאנו מייצרים, אשר מגיעה לפחות מאחוז אחד!

זאת ועוד, מפעל אביב למיחזור פלסטיק, נסגר בינואר 2019 בגלל העדר כדאיות כלכלית להפעלתו. כך שמשמעות הדבר היא כי אין בישראל מתקני מיחזור יעודיים לפלסטיק לטיפול בכלל הבקבוקים, ובסופו של דבר, בין אם הם מושלכים לפח ע"י הציבור ללא פיקדון ובין אם קיים פיקדון שמאפשר איסוף הבקבוקים, המיכלים מועברים להטמנה ברובם, או מיוצאים למיחזור.

מכאן, שכספי הפיקדון שלא חוזרים לצרכן נכנסים לכיסים מסוימים, מה שבטוח הוא שבוודאות הם לא הולכים לשמירה על הסביבה. בסיכומו של דבר אנחנו, כציבור, נשלם את הפיקדון ונצטרך להשקיע זמן רב יותר בהחזרתם למרכול. הזמן שלנו שווה כסף, מכאן שיוקר המחייה יעלה כיוון שאנחנו עומדים לשלם קנס על המיכלים הגדולים (אם לא נכלה את זמננו במרכול להחזיר את הבקבוקים).

המרכולים, שייאלצו לרכוש מכונות לקליטת הבקבוקים ולהקצות שטחי מסחר לאסוף המיכלים, ידאגו להפנים עלויות אלה במחיר הקוטג' ותאגיד אל"ה ייהנה, על חשבוננו ועל חשבון המרכולים, מאיסוף מרוכז יותר, מה שיהפוך את האיסוף ליעיל יותר וזול הרבה יותר עבורם. וכאמור, מעל לכל, התועלת הסביבתית מכל המהלך הזה - מוטלת בספק.

אז בטרם נחגוג את "הנצחון הסביבתי" כדאי להירגע, לשתות מים צוננים מהברז, תוך ויתור על רכישת בקבוקי מים (וההמלצה שלי היא בכלל לוותר על המשקאות הממותקים הנמכרים במיכלי הפלסטיק הגדולים) ובעיקר, לזכור שלפני שמבצעים מהלכים כאלה - מוטב לבחון את השפעתם בצורה מקצועית, שקולה ואובייקטיבית.