לא רוצים את ה"גועל נפש" הזה

בעוד שלושה שבועות יסיימו חברי הצוות החיצוניים של ועדת טירקל את הקדנציה בת שלוש השנים שלהם ויתפזרו לדרכם. יש לקוות שבתקופה הקצרה הזו הם יספיקו לאשר את נגיד בנק ישראל הבא. זהו אקורד סיום צורם, אבל זו גם הזדמנות לבחון מחדש את מהות הוועדה והרכבה, ואם האמצעים העומדים לרשותה מספיקים למלא את התפקיד שהוטל עליה.

"הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה" הוקמה ב־1999 במטרה מאוד יומרנית: לבחון את טוהר המידות במינויים בכירים. הרעיון נראה היה טוב ונכון, אלא שבמרוצת השנים הוא הפך לכלי הרבה יותר אגרסיבי ממה שייחלו לו יוזמיו.

הוועדה הפכה במהרה להזדמנות עבור כל אזרח ואזרח לספר על הצדדים הפחות מוכרים ופחות נעימים של האנשים שעומדים לקבל תפקיד ציבורי בכיר. לא היה אחד מתוך 13 האנשים שעמדו בפני ועדת טירקל שלא עבר גל של השמצות. זה שלב ה"גועל נפש", כפי שמכנה זאת בחדרי חדרים השופט יעקב טירקל העומד בראש הוועדה זו הקדנציה השנייה. המכתבים האנונימיים והתלונות המגיעות לוועדה - ולעתים גם אליו באופן אישי - עוסקים בשלל נושאים, מסכסוכי שכנים והרחבת מרפסת שלא כחוק ועד הטרדות מיניות, העלמות מס, ומה לא.

פרנקל. "העלו אותי על המוקד" צילום: בלומברג

טירקל נוטה להסתכל על הדברים בפרופורציות קצת יותר "אנושיות", והנהירה של אנשים לרוץ ולספר לוועדה על ענייני עבר של המועמדים מעוררת בו אפילו תיעוב מסוים. הוא בטח לא חושב שכל התהליך הזה צריך להיות שקוף לעיני כל ולבזות את האישיות העומדת למבחן. לא אחת הוא אף הביע את עמדתו נגד התקשורת ונגד העוינות הציבורית שהורסת כל חלקה טובה.

הגישה הזו היא אולי גם הסיבה שהוועדה זכתה לא אחת לביקורת על היותה חותמת גומי. גם בשני המינויים שהיא לכאורה פסלה - מינוי יעקב גנות למפכ"ל המשטרה ואלי גביזון לנציב שירות בתי הסוהר - היא השאירה לאחרים את הלחיצה על ההדק. במקרה של גנות הוא זה שהודיע על פרישתו, ובמקרה של גביזון השר הממונה הודיע על ביטול מינויו. במקרה אחר, מביך יותר - מינוי יואב גלנט לרמטכ"ל - האישור שנתנה למינוי לא קיבל את גיבוי היועץ המשפטי לממשלה והממשלה עצמה. בכל המקרים האלה את העבודה השחורה עשה למעשה הציבור על רקע תלונות אנונימיות או פומביות שהועלו. בדומה למקרים של פרנקל וליידרמן. בעניין פרנקל אף הספיקו חברי הוועדה לטעון שנעשה לו רצח אופי המלווה ב"מידע שקרי" בתקשורת, וכי אם זה היה תלוי בהם החליפון לא היה מונע ממנו את התפקיד.

וכאן נשאלת השאלה, האם לחברי הוועדה יש בכלל כלים לבחון את התלונות המגיעות אליהם? בפועל, בלא מעט מקרים, ובהם גם בעניין פרנקל, העבירה הוועדה את הטיפול ליועץ המשפטי לממשלה. במקרים אחרים היועץ המשפטי לממשלה נדרש לקבל החלטה מה תהיה עמדתו אם המינוי יגיע לדיון בבג"ץ. מה שמעלה את השאלה אם הוועדה בכלל יכולה למלא את תפקידה באופן עצמאי, ואם לא - אז אולי נכון להוריד ממנה את העול הזה ולהעביר אותו לגוף עם סמכויות.

אבל השאלה ביחס לוועדה ולמועמדים מהותית יותר. הרי הוועדה אינה אמורה לבחון את כישוריו המקצועיים של האיש אלא את אופיו. וכאשר האופי הוא שעומד למבחן, "רצח אופי" הוא תוצאה אפשרית בהחלט של התהליך. אלא שלא מדובר ב"רצח אופי". קל מדי לפתור את העניין ב"אווירה ציבורית" מתלהמת. ל"אווירה הציבורית" חשוב אם כלכלן בכיר לא שילם בדיוטי או איש צבא בכיר הרחיב את גבולות ביתו ללא אישור. ל"אווירה הציבורית" בעיקר נמאס מכך שיש לא מעט אנשי ציבור נגועים בשחיתות. נמאס ל"אווירה הציבורית" להרגיש פראיירית ולראות שיש מי שמותר לו ויש מי שלא. מהבחינה הזו, לא משנה מה תגיד הוועדה, משום ש"האווירה הציבורית" בעיקר רוצה צדק. את זה גם בממשלה וגם בוועדת טירקל עוד לא השכילו להבין.