קהות חושים

מכירים את הפרדוקס הישראלי הגדול? מצד מחירי המוצרים החיוניים, מגורים בסיסיים ושירותים שוטפים כמעט שלא מותירים לאזרח "מן השורה" אוויר לנשימה. מנגד, נתוני מכירות הרכב גורמים ליבואנים לחייך, במסעדות אין מקום ללא הזמנה מראש ונתב"ג עמוס מאי פעם. חלק מהתשובה לפרדוקס תוכלו למצוא בטבלה שבעמוד הבא.

והיא רק קצה הקרחון. הרבה מאוד אנשים בישראל לא חשים ביוקר המחיה, ורוב הסיכויים שבכל הנוגע לארנק שלהם הם פיתחו קהות חושים. הם סופרים היטב ומתעקשים על הכסף שנכנס ומתרגשים פחות מהכסף שיוצא. כשעלות השכר השנתית נמדדת במיליוני שקלים, גם 8 שקלים על ליטר בנזין לא מדגדגים במיוחד. לכאורה, בפתחה של 2014 היינו אמורים להיות במקום אחר. שכר הבכירים נמצא כבר זמן רב תחת אור זרקורים חזק, של העיתונות ושל הרגולטור, אבל תוצאות, בינתיים אין.

מספיק להביט בשלישייה הפותחת, שכולה מקבלת 20 מיליון שקל ויותר, בעוד שב־2012 רק המקום הראשון עבר את מחסום ה־20 מיליון. 9 מיליון שקל הספיקו אז כדי להיכנס לעשירייה הראשונה, אך ב־2013 כבר צריך 11 מיליון שקל כדי להשתחל למקום הנחשק בטבלה. רביב צולר, למשל, ששכרו כמעט שלא השתנה ונותר ברמה של 11.9 מיליון שקל, כיכב ב־2012 במקום ה־5 בטבלה וב־2013 הוא נאלץ "להסתפק" במקום ה־11. נראה שעד כה המנכ"לים אימצו רק חלק אחד מהתיקון – את מס השפתיים – בדמות שיח על פערים, שיוויון וצדק החברתי – ומאחורי הקלעים, מכונת הכסף ממשיכה להדפיס.

אבל גם בעלי השליטה בחברות הציבוריות מסרבים להפנים את המסר. יותר מ־20 בעלי שליטה נמנים על 150 מקבלי השכר הגבוה בישראל. החל מלב לבייב ודוד עזריאלי ועד אלי אלעזרא וזוהר לוי. מדוע הם צריכים למשוך גם שכר אחרי הדיבידנדים שזרמו לכיסיהם? זקוקים לכסף? לכו על דיבידנד ושתפו גם את בעלי המניות. אם לא כן, יש במשיכת השכר אלמנט של דיבידנד מפלה ותחושה לא נעימה שהם פשוט לא רוצים להתחלק עם הציבור.

עוד כסף צילום: shutterstock