הבעלים של רשת אקססורייז: "גרמנו לפישמן בעיות, אז טוב שנתנו לי בראש"

יש כאלה שקוראים לפיטר סיימון, בעלי רשת אביזרי האופנה אקססורייז לונדון ורשת הביגוד מונסון, "ההיפי הכי עשיר בעולם". הוא עצמו דוחה את הכינוי ("אולי יש היפים אחרים יותר עשירים ממני") אף על פי שבילה חלקים מחייו בקומונת נודיסטים באי ליד איביזה, והחל את דרכו כמוכר מעילים בשוק פורטובלו בלונדון, וכיום הונו מוערך במאות מיליוני דולרים. כלומר, אין ספק שסיימון הוא עשיר, אבל לא בטוח כמה הוא היפי - כאשר הוא מנהל אימפריית אופנה חובקת עולם.

לישראל הגיעה אחת הרשתות שלו, אקססורייז לונדון, בשנת 2008. הרשת הגיעה ביוזמה של משפחת פישמן, שהפכה לזכיינית ולמפעילת 23 סניפים של הרשת. אם שואלים את העוסקים בענף - המשפחה לא רוותה נחת מפעילות הרשת לאורך השנים, ולדברי גורמים בשוק, אף הציעה אותה למכירה. סיימון דוחה את השמועות שלפיהן הרשת הישראלית מוצעת למכירה, ואומר בראיון ל"כלכליסט" כי "סניפי אקססורייז בישראל לא למכירה. אם הם כן, אני הראשון שיקנה אותם. מכירה אפילו לא הוזכרה. אני נשבע. ההפך הגמור, אנחנו מדברים על כל הדרכים לשפר את הרשת".

פיטר סיימון צילום: אוראל כהן

וכאן דווקא מדבר סיימון בגילוי לב מפתיע על הבעיות של הרשת, ובאדיבות בריטית לוקח על עצמו את האחריות. "אנחנו רווחיים בישראל. היו לנו שנים מאוד מוצלחות, ובשנה שעברה אנחנו גרמנו להם (לקבוצת פישמן - ג"ק) בעיות. אנחנו מסדרים את הבעיות השנה, ובשנה הבאה אנחנו נצליח הרבה יותר".

אילו בעיות היו?

"היו לנו עיכובים במשלוחים, שלחנו סחורה לא נכונה. היו כמה בעיות לוגיסטיות שלא עזרו לעסק, אבל אנחנו נתקן ונביא לכאן מוצרים ישירות ממדינות המקור של ייצור הפריטים, ספציפית עבור השוק הזה. זו התוצאה של הביקור שלי כאן, כי ראיתי את הנושאים בעצמי. רייצ'ל (רחל בן צבי, מנכ"לית הרשת בארץ - ג"ק) נתנה לי מכה בראש ואמרה לי שאני חייב לעשות משהו בקשר לזה, ואנחנו נעשה את זה".

מה מודל הזכיינות שלכם, עמלה מהמכירות?

"אנחנו לוקחים את שלנו משורת הרווח של הזכיין. אנחנו לא מוכרים זיכיונות בכסף כמו מקדונלד'ס. אנחנו אומרים 'אתה תקבל זיכיון אם אתה יודע מה זה ריטייל, ויש לך כסף להשקיע'. אנחנו ניתן את המוצר במחיר עלות וניתן לך את המומחיות שלנו ונחלוק את הרווחים. כל החנויות בכל העולם שולחות כל יום את נתוני המכירות אלינו, וההפצה שלנו שולחת חזרה את המוצרים. אז אנחנו לא שולחים סחורה, רושמים רווח, ושוכחים ממנה. יש חיסרון בשיטה הזאת - אנשים לא מקצועיים לא יודעים להפעיל חנויות! אז כדאי לתת חנויות למשפחת פישמן, שהם ריטיילרים והיתה להם תשוקה למותג. וקשה היום למצוא אנשים שיש להם תשוקה למשהו".

תפתחו חנויות של מונסון בישראל?

"אני לא רואה מונסון בישראל כי רייצ'ל אומרת לי שזה לא נכון, היא אומרת לי שזו רשת לא צעירה והשוק לא מוכן לזה. יש לכם תרבות אחרת, יש לכם הרבה שמש וחוף שזה מאוד דומה לברזיל ואין לכם מסיבות גן ואירועים עם לבוש רשמי, שזה מהמוצרים שמונסון בנויה עליהם".

מוצרי אקססורייז לונדון. שעון מעוצב צילום: אבי ולדמן

דייג הסלמון רצה לפתוח חנות

הדרך של סיימון מהיפי ערום באיביזה בשנות השבעים ועד לטייקון אופנה במילניום החדש לא היתה מובנת מאליה. הכניסה שלו לעולם האופנה היתה דרך בגדים בטכניקת הדפסה הודית מסורתית, ורק בשנות השמונים הוא הקים את רשת אביזרי האופנה שהפכה למותג גלובלי ענק. "ב־1984 היה לי בחנות אחת מ"ר שנמכרו בו אקססורייז. אהבתי את זה, וכשהחנות לידי התפנתה, קניתי אותה ומילאתי אותה באקססורייז. אחר כך לקח לי שש שנים להרוויח כסף".

זה הרבה מאוד זמן.

"רואה החשבון שלי אמר לי, 'אתה משוגע, תסגור את החנות', אבל בשנה השישית מצאנו שני אנשים, עובדים של מונסון, והם אמרו לי, 'אנחנו יודעים מה לא בסדר עם האקססורייז'. אמרתי להם, 'תעשו מה שאתם רוצים', ומאז כל שנה במשך עשר שנים הם הכפילו את המכירות של העסק. אז המראנו. היום 90% מהחנויות שלנו זה אקססורייז".

חנות כמו אקססורייז, שמעודדת צריכה מהירה של תכשיטים לאו דווקא מחומרים ידידותיים, לא סותרת את האידיאולוגיה ההיפית?

"זה לא נוגד אידיאולוגיה. אנחנו כן משתמשים באקססורייז בצדפים, בחרוזי עץ, אבל אקססורייז היא רשת שונה, זה נכון. הרשת נולדה עשר שנים אחרי מונסון והתחילה במקור אחר. אבל יש לנו פריטים בעבודת יד, אנחנו משתמשים בקואופרטיבים של נשים בתהליך הייצור ויש לנו סטנדרטים אתיים לא מתפשרים".

מוצרי אקססורייז לונדון. טבעת חיפושית צילום: אבי ולדמן

ואיך הפכתם לגלובליים?

"ההצעה הראשונה היתה ב־1995. אמרו לי שהגיע מישהו מאיסלנד לפגוש אותי. הוא חיכה סוף שבוע שלם כדי לפגוש אותי. הוא בא לראות אותי ואמר לי, 'אני אוהב נורא את אקססורייז ואשתי רוצה לפתוח ברייקיאוויק'. שאלתי אותו, 'מי אתה?'. הוא ענה לי, 'אני דייג סלמון'. שאלתי אותו, 'אם אני אתן לך זיכיון, תיקח אותי לדוג סלמון?'. וככה זה היה. ואז מישהו הגיע מעוד מדינה ועוד אחת ופשוט התחלנו".

לאחרונה צמצמתם פעילות באירלנד.

"הפסדנו כסף באירלנד שלוש שנים - השכירויות מטורפות ובעלי הנכסים לא מוכנים להוריד את המחיר. אמרנו להם, 'אם אתם לא מפחיתים שכירויות אנחנו נצא, כי אנחנו לא נמשיך להפסיד כסף'. נשמור שם על עשר חנויות ונסגור שבע, וזה בעיקר בגלל בעלי בית. הם רק מעלים שם את שכר הדירה".

הרבה רשתות בישראל מתלוננות כך על בעלי הנכסים כאן.

"גם בישראל זו בעיה. בעלי הנכסים לא רוצים להפחית שכירות, ולא מבינים שכשההוצאה הצרכנית יורדת ב־20%–30%, אז הרשתות הולכות להפסיד. וכשחוזה השכירות ייגמר, הרשתות יחזירו את המפתחות, ואז בעל הנכס ייצא לשוק והוא יקבל חצי מחיר על החנות שלו. אז כדאי לבעלי הנכסים להקשיב לרשתות אם הם רוצים לנהל לטווח ארוך".

המיתון באירופה השפיע?

"המיתון באירופה השפיע עלינו. זה בטוח, בשנה שעברה במיוחד. השנה גרמניה טובה יותר, בריטניה טובה יותר עבורנו, אבל זה בעיקר כי המעצבים שלנו הביאו קולקציה טובה וזה עושה טוב יותר בכל העולם, כולל בישראל, שעלתה אל מול שנה שעברה".

פעם הייתם לבד בשוק - והיום מוכרים אקססורייז בזארה וב־H&M, ובישראל פועלות גם רשתות מתחרות כמו טופ טן. מה היתרון שלכם בשוק?

"ראיתי את המתחרים בישראל, ואני חושב שלאקססורייז לונדון יש מוצר מקורי יותר. אנחנו המותג המקורי והרבה אנשים העתיקו אותו. חלק העתיקו טוב יותר מאחרים, אבל לנו יש מוצר מקורי והוא כאן כדי להישאר. אנחנו נוכיח לשוק כאן שאנחנו הכי טובים, כל עונה. אקססורייז לונדון אולי לא הכי זולה אבל היא הכי מקורית, ובסופו של דבר אנחנו ננצח".

מוצרי אקססורייז לונדון. תיק מקסיקני צילום: אבי ולדמן

"זה לא קל לעבוד בצורה אתית"

השיחה עם סיימון מתקיימת כמה שבועות לאחר אסון מפעל האופנה בבנגלדש, שם נהרגו מעל 1,200 פועלים בקריסה של בניין קומות ששימש למתפרות שתפרו בגדים בעלות נמוכה עבור מותגים מערביים. הקריסה הביאה לקריאה גלובלית לתנאים מוסריים יותר לפועלי הייצור, ולפיקוח הדוק יותר של חברות האופנה הגלובליות על קבלני המשנה שלהן והיצרנים.

תעשיית האופנה צריכה לבדוק את עצמה אחרי האסון בבנגלדש?

"תעשיית האופנה חייבת לבדוק את עצמה. העניין הוא לא להחזיק חתיכת נייר עם קוד התנהגות. זה לא משנה איזה מותג היה שותף לאסון הזה. מדובר פה במפעל שנבנה בצורה לא חוקית, עם מלט נוראי ורצפות על מבנה רעוע. האם אפשרי באמת שהריטיילר המערבי יבדוק את המבנה של כל בניין ייצור? אני לא חושב. יש שחיתות אדירה במדינות האלה, והם מקבלים אישורים למבנים האלה ואתה לא יכול לקחת סיכון להכניס הזמנה לאחד המבנים האלה. אתה לא יודע איך בנו אותם, אם יש יציאת חירום, אם הם משלמים שעות נוספות או מעסיקים ילדים. אנחנו לא מייצרים בבנגלדש בגלל זה".

אתה רואה חברות יוצאות מהייצור בבנגלדש?

"אני חושב שתהיה האטה בבנגלדש, אבל לצערי רק זמנית. לציבור יש זיכרון קצר. אנשים לא יכולים להסתדר בלי בנגלדש, החברות המערביות לא יכולות - וזה אומר שיהיה אסון נוסף בוודאות".

אולי השינוי צריך לבוא מהצרכן שיהיה מוכן לשלם קצת יותר עבור תנאי ייצור נאותים?

"זו הבעיה השנייה הגדולה - אני לא חושב שהצרכן, כמה שהוא לא מזדעזע, מוכן לשלם יותר. הצרכנים רוצים מחירים נמוכים, וזו הסיבה שכל המותגים הזולים משגשגים - הם ימשיכו למכור מחיר, והצרכן, במיוחד במיתון, רוצה עסקה טובה".

איך אתם מקפידים על תנאי ייצור?

"אנחנו עובדים עם ארגונים שמנסים לבדוק ולפקח כמה שיותר, אבל אנחנו לא מושלמים וגם לנו יש בעיות. אנחנו מבינים את הבעיות ואנחנו מנסים להתמודד איתן ולהיות שקופים. כשיש לנו בעיה באחד המקומות, אנחנו פותרים אותה ואנחנו גם מפרסמים את זה באתר שלנו. המפעל שהיה בו האסון נדחה על ידי החברה שלנו, אנחנו לא מייצרים כלום בבנגלדש. אבל זה לא קל לעבוד בצורה אתית".

סיימון אכן התמודד בעבר עם סוגיות אתיות חמורות אצל קבלני המשנה שלו - מהעסקת נשים בשכר נמוך משכר מינימום בהודו ועד למקרים שבהם התגלו במפעלים ילדים מתחת לגיל תשע שמועסקים בפעילות ייצור, וייתכן כי הגיעו למפעל כחלק מסחר בבני אדם. החברה במקרה זה פעלה לאיחוד הילדים עם משפחותיהם, אך לכולם ברור כי אין דרך להבטיח ב־100% כי מקרים כאלה לא מתרחשים גם ברגעים אלה ממש. הייחודיות בגישה של סיימון היא ההתמודדות עם המצב, ולא ההתעלמות שמפגינים מותגים אחרים, שבדרך כלל נוקטים עמדה מתגוננת ומכחישים כאשר מתגלים אצלם ליקויים.