"המדינה הורגת את ייצור האופנה בארץ"

"ב־1982 פתחתי את המתפרה והיו בעיר יותר מ־30 מתפרות", נזכר תייסיר חג'אזי, בעל מפעל טקסטיל בעיר טמרה שבצפון הארץ, "הייתי מורה בתיכון ובעלי המתפרות צחקו עליי שאני פונה לענף הזה. אמרתי להם 'צוחק מי שצוחק אחרון', ומאז כל המתפרות מסביבי נסגרו ואני רק הולך וגדל".

מפעל טקסטיל בסגנון הייטקיסטי, משרדים מעוצבים והרבה עובדות מחייכות עשויים להפתיע את המבקרים במקום, אך הם חלק מהחזון השאפתני של העומד בראשו. "אני רץ לראשות העיר טמרה באוקטובר", מצהיר חג'אזי כבר בפתח פגישתנו. "החלטתי לרוץ כדי לקדם את העיר שלי כמו שקידמתי את העסק שלי, שהתחיל מאפס והפך לאימפריה. אני חושב לפתח עוד עסקים בעיר ולהקים מפעל חוטים בטמרה".

צילום: גיל נחושתן

חג'אזי תיאר את התהפוכות שעבר המפעל ב־31 שנות קיומו: "התחלתי עם מכונות ישנות במרתף של המפעל וייצרתי לחברות שעבדו עם הצבא. כשהם סגרו את העסק, התחלתי לחפש חברות אופנה בתל אביב. עד 1992 עבדתי עבור חברות אופנה קטנות, ואז פנו אליי מדלתא וביקשו שאתחיל לתפור עבורם בגדי נשים. עבדתי איתם ברציפות עד ינואר 2006, כשהם עברו לייצר בירדן. ואז פנה אליי שוקו (הכינוי של ניסים חכם, הבעלים של רשת s.wear - א"י), וביקש שנעשה לו דגמים לניסיון. עד היום אני עובד רק בשבילם".

מאז תחילת העבודה עם s.wear החליפה המתפרה מיקום, רכשה את שטח האדמה בטמרה ושילשה את שטחה מ־400 מ"ר לכ־1,200 מ"ר בהשקעה של 20 מיליון שקל. אבל לצד הגדלת הפעילות עם s.wear סובל המפעל מחוסר ביטחון, ותייסיר מודאג מהיום שבו עשויה החברה הישראלית להעביר את כל הייצור למזרח הרחוק, כמו שעשו מיטב חברות האופנה הישראליות. "בשבילי העבודה עם s.wear מספיקה, אבל אני לא מספיק להם", הוא אומר.

מה שייחסך בעלויות יחזור בדמי אבטלה

ואכן לתייסיר יש ממה לחשוש. s.wear מייצרת כיום 40% מהמוצרים שלה בווייטנאם, שם המחירים נוחים יותר, ומאז הורדת המכס על יבוא טקסטיל הוא זול בכ־20% ביחס לישראל. כמו כן, כ־30% מהייצור נעשה בטורקיה.

מנכ"ל s.wear דרור לב מיהר להסביר: "תמיד ייצרנו בארץ. ב־2006 היתה תחילת הצמיחה הגדולה שלנו. היתה לנו מתפרה קטנה בבית ג'אן וחיפשנו עוד אפשרויות ייצור מתוך כוונה להמשיך לעבוד בארץ. הגענו לתייסיר, גילינו מקום מקצועי עם יכולות גבוהות, והחלטנו להעביר חלק מהייצור שלנו מטורקיה לארץ. היום 30% מהייצור שלנו נעשים בטמרה, בעיקר פריטי קיץ. אבל המקצוענות שלהם עולה כסף. הוא מחזיק מפעל ברמה גבוהה ויש לזה מחיר. אלא שהבעיה של שנינו היא שהמדינה הורגת את הייצור בארץ".

מימין דרור לב מנכ"ל S.WEAR ותייסיר חג'אזי בעל המפעל בטמרה

התלונות של חג'אזי ולב מתייחסות להורדת המכס על יבוא חומרי גלם לטקסטיל מ־12% ל־6%, שנכנס לתוקפו במאי האחרון. הורדת המכס הקלה על קבוצות האופנה הגדולות והחזקות, שמייבאות מותגים בינלאומיים מחו"ל ובמקביל העבירו את הייצור למדינות המזרח, אבל מקשה על יצרנים שמבקשים להשאיר את הייצור בישראל. לדברי לב, "הממשלה משלמת את מחיר המהלך בצורה אחרת - כדמי אבטלה".

במענה לטוענים כי העלאת המכס תייקר את המוצר לצרכן, חג'אזי משיב: "מי שעובד ומקבל משכורת, אין לו בעיה אם מייקרים לו את הבגד ב־10%. אבל מי שמובטל ומקבל 1,500 שקל דמי אבטלה, כל מחיר שיגבו ממנו יהיה לו גבוה". לדבריו, "להרבה לקוחות חשובה האיכות ומעניין אותם לקנות כחול־לבן, וההבדל באיכות בין הבגדים המיוצרים בארץ ובין המזרח הרחוק הוא שמים וארץ".

"כשאנחנו קונים את המוצר הכי זול שיש, האם אנו חושבים כמה ילדים עבדו עבורו, כמה סדנאות יזע וכמה אנשים מתו כדי לייצר אותו בכמה שקלים פחות?", תוקף לב, "אני מחכה ליום שבו חברות האופנה הגדולות יודיעו על מדיניות הייצור שלהן ואיפה הן מייצרות. לנו חשוב איפה אנחנו מייצרים ולכן במפעל שלנו יש תנאי עבודה, ניקיון, מערכות מיזוג, כיסאות אורתופדיים לעובדות המפעל, שירותים נקיים. הצרכן שלי משלם גם על האחריות החברתית הזו שיש לי כלפי עובדי המפעל".

ובכל זאת התחרות בענף נותנת אותותיה והחברה שוקלת את צעדיה. "אנחנו בודקים אם עדיין, למרות כל הראייה החברתית שלנו, אנחנו מסוגלים להמשיך לייצר בארץ", אומר לב. לדבריו, "כשהמדינה מורידה את המכס על יבוא טקסטיל ל־6%, היא גורמת גם לחברה כמו שלנו לחשוב אם להפסיק את הייצור בארץ ולהעביר אותו לסין".

האיום הזה יכול ברגע להפוך למציאות שמוכרת בנוף האופנה בארץ. "אני מצלם כבר 13 שנה", מעיר הצלם שהתלווה לסיור. "צילמתי את דלתא סוגרת פעילות בארץ, את תפרון קורסת. איך אפשר לנצח במלחמה הזאת?".

המתפרה מעסיקה 160 עובדים, ובהם 90 נשים שמגיעות בין היתר מדיר אל־אסד, מג'ד אל־כרום, כאבול ושפרעם. "אף פעם לא עבדתי לפני כן", מספרת עיפעף אבו חמוד (50) משפרעם, "אני עובדת פה כבר שנה. הגעתי ולימדו אותי את העבודה".

לדברי חג'אזי, "העובדות במתפרה מרוויחות 25 שקל לשעה, ויום העבודה פה הוא שבע שעות ולא שמונה שעות - זה מעודד אותן לבוא לעבודה. אני משלם שכר מינימום פלוס כל התנאים הסוציאליים, כולל הפרשי פנסיה וביטוח מנהלים. השכר הממוצע הוא 4,650 שקל ברוטו לעובד". ובכל זאת במפעל יש תחלופת עובדים גבוהה. חג'אזי טוען כי "לפעמים כשהנשים במגזר הערבי נישאות, בן הזוג שלהן לא רוצה שהן יעבדו, או שהן יוצאות ללמוד או לטפל בקרוב משפחה שחלה. כל מיני סיבות שלא קשורות בי. אם המפעל היה מאויש בגברים, לא היתה תחלופה כזו".

ייצור מקומי מאפשר מענה מהיר לביקושים

הייצור בישראל מקנה ללב יתרון חשוב בתחרות הקשה בענף - נגישות גבוהה למוצרים ומענה מהיר לביקושים ולשינויי הטרנדים. בשל העובדה שהמפעל מייצר רק עבור החברה, היא יכולה לשלוט בלוחות הזמנים ולהגיע למצב שבו בתוך שבוע עד עשרה ימים המוצר מגיע למדפים. "מוצרים שנמכרים טוב בתחילת העונה, אני מייצר במהירות במפעל וכך שומר על מכירות גבוהות", אומר לב, "אבל ברור לי שאני צריך להיות תחרותי גם ברמת המחיר, ולכן ביצענו הרבה צעדי התייעלות בחצי השנה האחרונה, שכללו צמצום של 15% מהעובדים במטה ובמערכי הלוגיסטיקה (כ־80 איש - א"י) ופנייה לספקים להורדת מחירים: המתפרות, ספקי הבדים והמפעלים בווייטנאם ובטורקיה".

בעיה נוספת של ענף האופנה היא רמת השכירות הגבוהה בקניונים, שמהווה חלק מרכזי בהוצאות הקמעונאים. רוב החוזים של s.wear מול הקניונים עומדים להסתיים בשנתיים הקרובות, וכבר השנה עומדת הרשת לסגור את החנות במתחם ביג פולג של נצבא ומתלבטת אם להמשיך להפעיל את החנות בקניון חיפה. "מבחינתנו, כל חנות שמגיעה לסיום חוזה ושכר הדירה שלה איננו ריאלי, אנחנו נסגור אותה למרות הקושי הרב בהתמודדות מול שתי קבוצות קניונים עיקריות", אומר לב.

לדבריו, לתופעת ריבוי הקניונים בארץ יש היבט חיובי ושלילי. "המבקרים והלקוחות מתפרשים על יותר מקומות, אז אם אתה לא פותח בכל מרכז, פחות מבקרים מגיעים אליך. מנגד, יש תחליף כמעט לכל קניון היום, והלחץ עוזר להוריד את דמי השכירות. בשנה האחרונה הצלחנו בחידושי החוזים להוריד את השכירות הממוצעת ב־10%–30%".