"כולם קלטו שהמלך הוא עירום"
פרופ' קנת' רוגוף, מבכירי הכלכלנים בעולם, מסביר בראיון בלעדי ל"כלכליסט" למה לאירופה אין ולא תהיה תקווה: "צב היום באירופה הוא בעיקר תוצאה של טעויות של מנהיגים שנעשו לפני הרבה זמן. אני לא חושב שמשהו שמרקל, סרקוזי או אפילו ברלוסקוני המושחת עשו הוא הסיבה לכך שאנחנו בבעיה היום. הם פשוט שקועים בנישואים גרועים, ולא קל לצאת מהם. פרויקט היורו היה טעות, טעות גדולה. בכלל לא ברור אם אפשר להציל אותו"
פרופ' קנת' רוגוף (59), מרצה באוניברסיטת העילית הרווארד, נחשב אחד המוחות הפיננסיים החריפים בעולם. יחד עם כלכלנים זוכי פרס נובל כמו ג'וזף שטיגליץ ופול קרוגמן, רוגוף הוא חלק מחוג סילון מצומצם של פרופסורים לכלכלה שמצאו את עצמם, כמעט ביום בהיר אחד ב־2008, נדחפים ממסדרונות האקדמיה האפרוריים לאור הזרקורים. המשבר הכלכלי הפך את מי שעד אז היו ספונים בחדריהם באוניברסיטאות ושמם היה מוכר רק לעמיתיהם למקצוע לסופרסטארים. רוגוף - גבוה וצנום, לרוב חנוט בחליפה מעומלנת, עוטה מבט רציני מבעד למשקפיים דומיננטיים ומדבר בקצב הכתבה שלֵו - הוא ככל הנראה לא ממש כוכב מלידה, אבל זה מה שהוא כיום.
פרט לעבודתו בהרווארד, רוגוף, שכיהן בעבר ככלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית (IMF), מקדיש היום חלק ניכר מזמנו להרצאות ברחבי העולם. הוא מייעץ למנהיגי מדינות שמנסים לנווט את דרכם אל מחוץ למשבר (נשיא ארצות הברית ברק אובמה ושר האוצר של בריטניה ג'ורג' אוסבורן הם רק שניים מהם) וכותב טורים קבועים ב"פייננשל טיימס" וב"וול סטריט ג'ורנל". דעותיו ותחזיותיו זוכות לתהודה משמעותית, ולו רק כי אין הרבה אנשים בעולם שיכולים לטעון שהם יודעים על משברים כלכליים יותר ממנו. ב־2009 התפרסם הספר המכונן שכתב עם פרופ' כרמן ריינהרט, "This Time Is Different: Eight Centuries of Financial Folly" ("הפעם זה שונה: 800 שנה של טיפשות פיננסית"), ובו הם מראים איך משברים כלכליים חוזרים על עצמם שוב ושוב בדפוס דומה לאורך כל ההיסטוריה המתועדת. אף על פי שהספר גדוש תרשימים סבוכים וטבלאות ארוכות, הוא הפך לרב־מכר מפתיע: הוא הגיע למקום הרביעי ברשימת רבי־המכר של אמזון והפך לספר הכלכלי המדובר ביותר של השנים האחרונות.
בראיון בלעדי ל"כלכליסט" רוגוף אמנם נשמע רגוע, אבל המציאות שמשרטטות המילים שהוא בוחר היא אפוקליפטית. מהאופן שבו הוא קורא את המפה הפוליטית־כלכלית הנוכחית מצטיירת תמונה מפחידה, שיכולה להתפתח לכיוונים שונים - אף אחד מהם אינו מבטיח במיוחד.
פרופ' קנת' רוגוף צילום: בלומברג "אירופה נמצאת במשבר אקזיסטנציאליסטי אדיר. אין למנהיגים שם שום תוכנית או חזון לאן הולכים", הוא אומר ברוגע. "מדינות אירופה, שנלחמו ביניהן בשתי מלחמות איומות במאה השנים האחרונות, אינן מצליחות למצוא את הדרך ליצור ביניהן את האיחוד ההדוק שדרוש כדי לגרום לפרויקט הזה להצליח. הרי אם מישהו יגיד לצרפתים שהם צריכים להפוך לחלק מ'ארצות הברית של אירופה', יחד עם גרמניה, הם יגידו שהשתגענו. בה בעת, הם רוצים ליהנות מההטבות שמתלוות לאיחוד כזה. לכן קשה לומר מה יקרה".
אף על פי שבבחירות האחרונות שהתקיימו ביוון ניצחה המפלגה שהבטיחה להילחם כדי להשאיר את אתונה בגוש היורו, לרוגוף אין ספק שהיציאה של יוון מפרויקט המטבע המשותף היא רק עניין של זמן. "יוון היא מקרה אבוד, הם כבר נמצאים על מסלול בלתי הפיך", הוא קובע ונאנח. "אין כמעט סיכוי שבעוד 5–7 שנים נראה את יוון בגוש היורו. היוונים הצביעו בסופו של דבר בעד תוכנית שלא עובדת. זה לא הולך לשום מקום. אם הם ימשיכו עם התוכנית של הטרויקה (הבנק המרכזי האירופי, קרן המטבע הבינלאומית והאיחוד האירופי קבעו כי כתנאי לקבלת הסיוע על יוון לערוך קיצוצי תקציב מאסיביים, העלאת מסים נרחבת, פיטורי עובדים המוניים במגזר הציבורי והפרטת נכסים לאומיים בהיקף של מיליארד יורו - מ"פ) - אף על פי שאף אחד לא באמת מאמין שזה יקרה - כמעט בטוח שהם ישקעו במיתון שאי אפשר לראות את קצהו. זה מחזה לא נעים.
"גם אם יוון באמת תצמח בקצב שבו הטרויקה צופה שהיא תצמח בשמונה השנים הקרובות - וגם בזה אף אחד לא מאמין - היא תישאר עם נטל חובות שלפי מסקנות המחקר שלי ושל ריינהרט אין לה סיכוי לעמוד בו. כלומר, גם אם הכל יעבוד באופן מושלם, יוון תישאר עם חוב שלא תהיה לה ברירה אלא לנסות לארגן מחדש. קשה לראות איך יוון תצליח להשיב לעצמה את התחרותיות בלי בסופו של דבר לצאת מגוש היורו. למעשה, אלמלא היה אפקט ההידבקות של המדינות במשבר החובות האירופי, אין ספק שטוב היה אם יוון היתה יוצאת מגוש היורו ועוזבת את המערכת הזאת.
"בשנים האחרונות מדינות כמו יוון, פורטוגל ואירלנד הצליחו לחיות עם גירעונות עצומים בלי שהיתה להם שום גישה לשוקי האשראי. איך זה יכול להיות? כולן מקבלות המון המון כסף מתחת לשולחן, זו הסיבה היחידה לכך שהן לא קרסו מיד. אנשים יודעים שזה קיים, אבל זה לא עניין שקוף".
זה נשמע חמור. למה אתה מתכוון?
"לבנק האירופי המרכזי (ECB) יש מנגנון שבאמצעותו הבנק המרכזי של גרמניה (בונדסבנק) מלווה כסף לבנקים המרכזיים של מדינות הפריפריה. הבנקים המרכזיים מלווים את הכסף הזה לבנקים במדינות שלהם, וכך בסופו של דבר הבונדסבנק הוא שמחזיק את החוב היווני, אבל ברור שבמאזן הכולל של ה־ECB לא רואים שום שינוי, וככה באמת הראו הדיווחים הרשמיים שלהם במשך תקופה - אף שכלכלנים רבים טענו שהמצב שהוצג הוא חסר כנות לחלוטין. בפועל, כל נושא העברות הכספים בתוך גוש היורו חשוב מאוד כשניצבים בפני אפשרות של פיצול או חדלות פירעון".
"הם האמינו שהיורו יהפוך לנפלא"
אבל יוון היא לא הבעיה היחידה לדעתו, מפני שלו זה היה המצב, התסבוכת בגוש היורו היתה נפתרת בתוך יום. "יוון היתה מגיעה לחדלות פירעון, עוזבת את גוש היורו והיינו גומרים עם הסיפור - אבל הבעיות הרבה יותר עמוקות. אירופה חייבת לגבש לעצמה תוכנית בבהילות. אני חושש שלנוכח הבחירות האחרונות ביוון, המנהיגים שוב יגידו שהכל בסדר ויחזרו לטמון את הראש בחול. בכל פעם שהם מגיעים למצב של הקלה כלשהי הם לא עושים שום דבר. הם נעים קדימה רק כשמופעל עליהם לחץ אדיר, וגם אז הם מתקדמים באופן הכי מינימלי שאפשר. המשבר רק מחמיר והם צריכים להתקדם בצעדים גדולים יותר, אבל זה אף פעם לא מספיק.
פרופ' קנת' רוגוף (שני מימין) כחבר נבחרת ארצות הברית בשחמט בתחרות שנערכה בטכניון בחיפה. "עבדתי על קומביין" "המצב היום באירופה הוא בעיקר תוצאה של טעויות של מנהיגים שנעשו לפני הרבה זמן. היורו היה פשוט רעיון איום ונורא, ואני לא חושב שמשהו שמרקל, סרקוזי או אפילו ברלוסקוני המושחת עשו הוא הסיבה לכך שאנחנו בבעיה קשה היום. הם פשוט שקועים עמוק בתוך נישואים גרועים, ולא קל לצאת מהם. אלה נישואים שלא נעשו מבחירה שלהם".
האם גוש היורו צריך להתפרק ודי?
"בשלב זה התפרקות בסדר גודל נרחב - כלומר שגם מדינות כמו צרפת יפרשו - תביא לקטסטרופה כלכלית ופוליטית בקנה מידה גדול יותר מכל דבר שראינו מאז מלחמת העולם השנייה. זה לא אומר שזה לא יכול לקרות, ובמהלך עשר השנים הקרובות קיים סיכון אמיתי להתפרקות כזאת, אבל אסור לשקוע יותר מדי במחשבות על הכיוון הזה.
"במקביל, לא נכון לטעון שאסור לאפשר לאף מדינה לצאת מגוש היורו. אני מאמין שבשנים הבאות לפחות שתי מדינות ייצאו בפועל מגוש היורו, כלומר יפרשו מהגוש באופן חוקי ובתיאום, או שיכפו עליהן כללי פיקוח על ההון כה מחמירים כך שהיורו בתוך יוון, למשל, יהיה שווה פחות מאשר היורו מחוץ ליוון".
רוגוף מעריך שיש סיכוי לא רע שבשלב מסוים גוש היורו יצטמצם משמעותית, ותישאר רק ליבה של חמש או שש מדינות שיש ביניהן איחוד פוליטי קרוב. בעתיד אולי יחזרו אל האיחוד כמה מהמדינות שנשרו, ואולי לא. ככלל, מבחינתו, "פרויקט היורו היה טעות, טעות גדולה. בכלל לא ברור אם אפשר להציל אותו. הטעות הגדולה היתה לחבור למטבע משותף לפני שהמדינות בעצם עשו את הצעדים הגדולים וההכרחיים לעבר אינטגרציה פיסקאלית, בנקאית ופוליטית - וזה היה אמור להיות ברור להן מתוך קריאה מאוזנת של ספרות כלכלית.
"בעבר הופתעתי מכך שהרבה מאוד אנשי אקדמיה אירופים אימצו את נקודת המבט של המנהיגים והאמינו שצריך להניח בצד את הלוגיקה הכלכלית. הם באמת האמינו שהיורו בטח יהפוך איכשהו לדבר נפלא, בלי קשר להיגיון כלכלי. הם האמינו שאף שאירופה לא באמת היתה בשלה לעבור ליורו, האיחוד הפוליטי בין המדינות יצליח לספק בסוף איזושהי הצדקה רציונלית לאימוץ מטבע משותף והכל יסתדר בסוף. היום ברור להם שהאיחוד הפוליטי עדיין רחוק מהם מאוד, בעוד שהבעיות הכלכליות הן סוגיה מיידית ובוערת. אני לא בטוח שכל המנהיגים האירופים היום באמת מבינים את זה, בייחוד בצרפת, שבעצם רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה - היא רוצה ריבונות מלאה על התקציב אבל במקביל היא רוצה שגרמניה תמשיך לשלם על מדינות הפריפריה לנצח".
"למנהיגים לא היה מזל"
הספר של רוגוף וריינהרט מתבסס על מסד נתונים עצום שלוקט ממקורות החל מהמאה ה־13, ומראה כיצד פועלת דינמיקה של משברים כלכליים. הממצאים הראו שכמה שנים לאחר שיש גל של משברים במגזר הבנקאי, מדינות מתחילות לפשוט את הרגל. נשמע מוכר?
מבחינת רוגוף, המשבר הפיננסי של השנים האחרונות אינו אירוע יוצא דופן במיוחד. "המשבר של 2008 דומה מאוד למשברים כלכליים עמוקים מהעבר", הוא אומר, "שום דבר לא הפתיע אותנו, הופתענו רק מעד כמה המשבר הזה טיפוסי, אופייני ושכיח. עכשיו אנחנו רואים אותו מתפתח מיום ליום אל מול עינינו, זה אירוע היסטורי מדהים".
אחד הדברים שעולים בבירור מהספר הוא היכולת הלא תיאמן של בני אנוש להתעלם מלקחי ההיסטוריה. "מומחים רבים, גם בוול סטריט וגם באקדמיה, האמינו שדבר כזה לעולם לא יכול לקרות באירופה ובארצות הברית", אומר רוגוף. "אחד הדברים שריינהרט ואני הבנו במהלך כתיבת הספר הוא שזו תפיסה היסטורית מאוד קצרת רואי, כי משברים מתרחשים בגלים ארוכים. אם מסתכלים על תקופות ארוכות יותר לאורך ההיסטוריה, אין שמץ עדות לכך שהמדינות העשירות באמת למדו ממשברי העבר. כל הראיות מצביעות על כך שכאשר הן עברו משבר, הוא היה דומה מאוד למשברים בכלכלות מתפתחות ולמשברים פיננסיים קודמים במדינות מפותחות".
למה מנהיגים לא לומדים ממשברים קודמים?
"העובדות היבשות מראות שלמדינות לוקח שנים רבות להחלים ממשברים כלכליים עמוקים. אחרי מיתון רגיל הכלכלה לרוב חוזרת לעצמה בתוך שנה מרגע שהוא מסתיים. כלומר, סוף המיתון בעצם מסמל את השגשוג הכלכלי שעומד להגיע. ריינהרט ואני מראים שאחרי משבר כלכלי עמוק צריך בממוצע 4.5 שנים רק כדי לחזור לרמה שהיתה לפני המשבר, שלא לדבר על השיקום של כל מה שהופסד וחזרה לצמיחה.
"הן המנהיגים והן האנליסטים דחו את התפיסה הזאת על הסף מההתחלה, ובכל פעם שהכלכלה הראתה סימני התאוששות הם דחו אותה שוב, אבל עכשיו העניין הזה כבר ברור לכולם. אין ספק שהתמודדות עם משבר כלכלי היא אתגר קשה במיוחד - מנהיג צריך להיות גם טוב וגם שיהיה לו מזל. עד כה, ברוב חלקי העולם, למנהיגים לא היה הרבה מזל גם כשהם היו טובים".
פרופ' פול קרוגמן צילום: גיא אסיאג "כולם קלטו שהמלך הוא עירום"
רוגוף משוכנע שהצעירים של היום חייבים להטיל ספק בהנחות היסוד הכלכליות הבסיסיות. "אנחנו נמצאים בנקודה שבה רבים מאנשי האליטות תקועים בהלך מחשבה מסוים שהם חייבים להשתחרר ממנו כדי להמשיך הלאה. תמיד במשבר אנשים מחפשים עזרה, לכן הכלכלנים נמצאים פתאום באור הזרקורים".
אבל לצד הסלבריטאות המתפתחת שלו ושל עמיתיו, רוגוף דווקא מזהה משבר לגיטימיות חריף שממנו סובל היום מקצועו, בייחוד בתחומי המאקרו־כלכלה והמימון. "נראה שההתפתחויות החשובות ביותר של העשורים האחרונים במקצוע היו יותר בצד הפילוסופי מאשר הפרקטי", הוא מלין. "הרבה מהמודלים זוכי הפרסים שקיבלו פרסום אדיר בכתבי העת המדעיים - המודלים הקלאסיים החדשים, המודלים הקיינסיאניים החדשים וכן הלאה - כולם מעניינים מאוד מבחינה פילוסופית, אבל לא נכון לטעון שהיתה להם השפעה פרקטית מיידית. יותר מדי כלכלנים התמקדו בבניית מודלים יפים ומעניינים פילוסופית אבל נמנעו מהעבודה האמפירית והסטטיסטית הקשה הדרושה כדי להשפיע על המדיניות בפועל".
לדבריו, הטלטלה שעברה הכלכלה העולמית ב־2008 רק הבליטה את הפער. "כלכלני המיינסטרים מלב לבו של המקצוע - מי ששולטים בכתבי העת האקדמיים ומחליטים מי יקבל קביעות באקדמיה ולמעשה בונים את אבני היסוד של הכלכלה המודרנית - טענו שלא בצדק שהמודלים שלהם מספקים אומדנים מוצלחים לגבי העולם. המשברים האחרונים לימדו אותנו שזה נכון רק כל עוד זה לא קורה הרבה. כל עוד אין הרבה תנועה, קשה לראות את ההבדלים, ולכן אי אפשר לקבוע שהמודלים לא באמת עובדים. כשפתאום כן היו שינויים גדולים, כולם קלטו שהמלך הוא עירום.
פרופ' ג'וזף שטיגליץ צילום: בלומברג "בסופו של דבר נצטרך לאחד בין שני הממדים האלה - בין מחקר כלכלי היסטורי ואמפירי לבין השלכות פרקטיות. כיום אין ביניהם שום סנכרון. גם פול קרוגמן טוען בתוקף שזה המצב, כפי שהוא טוען בתוקף לגבי כל דבר, אבל הפעם אני גם מסכים איתו".
העובדה שיש משהו שרוגוף וקרוגמן מסכימים עליו אינה טריוואלית. בשעה שקרוגמן ושטיגליץ הם אנשי שמאל כלכלי מובהק, רוגוף נחשב למתון ומרכזי הרבה יותר בדעותיו, ולשלושה יש היסטוריה של התנגחויות פומביות - בין אם בעימותי "ראש בראש" טלוויזיוניים, בפאנלים או בטורי פרשנות ומאמרי דעה שהם כותבים. קרב הרעיונות והדעות בין הכלכלנים הבכירים מגיע לעתים לטונים צורמים במיוחד, אף שכולם מקפידים תמיד להדגיש שהם בסך הכל "ביחסים מצוינים".
לא תמיד זה היה כך. ב־2002 כתב רוגוף, שעדיין כיהן אז בקרן המטבע, מכתב פומבי יוצא דופן בחריפותו, ובו האשים את שטיגליץ ביהירות אינטלקטואלית, בבורות ובחוסר מחשבה על השלכות מעשיו. הדברים נכתבו בתגובה לרב־המכר של שטיגליץ "Globlization and its Discontents", שמשובצות בו לא מעט התבטאויות נגד קרן המטבע. שטיגליץ, לעומת זאת, כינה לאחרונה את התיאוריה של רוגוף וריינהרט "מביכה" ואמר ש"אם הייתי מקבל את העבודה הזאת כסמינריון הייתי נותן לה D".
הנגיד, פרופ' סטנלי פישר צילום: עמית שעל "אתם לא חיים על אי בודד"
רוגוף גדל ברוצ'סטר שבצפון מדינת ניו יורק לאב שהיה פרופסור לרדיולוגיה ולאם ספרנית. בשנות השבעים הוא נחשב לאחד משחקני השחמט הטובים ביותר בארצות הברית, ובגיל 16, שנתיים לאחר שזכה בתואר "מאסטר", הוא עזב את התיכון, עקר לבדו לאירופה וניסה להפוך לשחקן שח מקצועי. הוא התמקם בסראייבו (בירת יוגוסלביה לשעבר, שהיתה שנייה רק למוסקבה במעמדה בעולם השח המקצועי), והתפרנס מכספי הניצחונות בטורנירים. היו לילות שבהם פרגן לעצמו מיטה רכה במלונות חמישה כוכבים, אך לילות אחרים עברו עליו בלוקיישנים פחות זוהרים. המפגש עם גדולי המאסטרים וההכרה בכך שלעולם לא יהיה טוב כמותם הובילה אותו לפרישה מעולם השח ולהתמסרות למחקר הכלכלי.
הוא סיים בהצטיינות תואר ראשון ושני בכלכלה בייל, קיבל דוקטורט בכלכלה מ־MIT, וזמן לא רב לאחר מכן החל לעבוד בקרן המטבע הבינלאומית. לאחר שפרש מהקרן כיהן בוועדת הנגידים של הבנק המרכזי של ארה"ב, לימד בפרינסטון ומשם עבר להרווארד. ב־2011 הוא זכה בפרס דויטשה בנק לכלכלה פיננסית, שמוענק מדי שנתיים לחוקרים בעלי תרומה ניכרת לתחום הפיננסים והמאקרו־כלכלה. "בחרתי להיות כלכלן, אף על פי שאני בטוח שהייתי מאושר גם אם הייתי נשאר שחקן שח", הוא אומר.
לדבריו, אחד מרגעי השיא בקריירת השחמט שלו היה בטורניר שנערך בישראל ב־1970. "השתתפתי בטורניר במסגרת אליפות העולם מתחת לגיל 17 וניצחתי. מלבד ההתרגשות מהניצחון, כל הביקור בישראל היה אירוע משמעותי במיוחד עבורי, בעיקר מפני שהיתה לי הזדמנות לראות איך הצעירים הישראלים תופסים את העולם. אפילו ביליתי כמה ימים בקיבוץ, עבדתי על קומביין של עגבניות".
רוגוף אמנם ביקר בישראל כמה פעמים מאז, אבל אינו מתיימר להיות מומחה לכלכלה המקומית. עם זאת, שני דברים ברורים לו: "המצב הביטחוני הבעייתי והשינויים המהירים בהרכב האוכלוסייה יוצרים בישראל אתגרים גדולים וארוכי טווח בכל הקשור למדיניות רווחה. בה בעת, לישראל יש כוח אינטלקטואלי אדיר, שמציב אותה בחוד החנית של מהפכת ההייטק והביוטק".
רוגוף סבור שישראל התמודדה עם חלקו הראשון של המשבר בהצלחה. "מצד שני", הוא מזכיר, "אתם לא חיים על אי בודד, ויש גבול למה שאתם יכולים לעשות לנוכח המצב הביטחוני באזור". ההצלחה של ישראל, הוא סבור, קשורה לכך שתעשיית הטכנולוגיה העולמית היתה הענף העמיד ביותר במשבר האחרון. "אם אתה מגיע לפאלו אלטו נדמה לך שאתה במוקד של בום כלכלי אדיר, כאילו מעולם לא היה משבר. תעשיית ההייטק באמת נמצאת במצב מצוין".
נשיא צרפת פרנסואה הולנד וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל צילום: אמ סי טי מצד שני, הוא טוען, גם בתחום הזה יש מחזוריות. "אם פתאום תהיה הרעה משמעותית בתעשיית ההייטק, חלק מהבעיות האחרות של ישראל, כמו צמצום ההוצאות וגודל הממשלה, יהפכו להיות אקוטיות יותר. אלו בעיות מורכבות, לאף אחד אין תשובות מדויקות, אבל אני בהחלט חושב שהתמזל מזלכם שיש לכם נגיד בנק מרכזי כמו סטנלי פישר, שיודע לראות את התמונה הגדולה. עם כל הבעיות שישראל מתמודדת איתן, ישראל זקוקה לנגיד כזה".
רוגוף מכיר את פישר עוד מהימים שבהם הנגיד הישראלי היה המנחה שלו לתזה. פישר, מצדו, מצטט בשנים האחרונות כמעט בכל נאום שלו מספרם של רוגוף וריינהרט. "פישר ואני נמצאים בקשר מדי פעם, אף על פי שלא דיברנו כבר זמן רב", אומר רוגוף.
"אי אפשר לומר 'תגדילו גירעון'"
הן פישר והן תלמידו משכבר הימים מסכימים שכדי להיכנס למסלול הבראה מדינות חייבות בראש ובראשונה לצמצם את החוב החיצוני שלהן. זו גם אחת התזות המרכזיות של המחקר של רוגוף וריינהרט, שהסיקו שהכלכלה מידרדרת והצמיחה מאטה ברגע שהיחס בין החוב לגודל הכלכלה עובר את סף ה־90%. עם זאת, רוגוף מודע למחיר שהאוכלוסייה משלמת אם מתמידים במדיניות צמצום חובות - צנע. זה בדיוק הקו שאליו מתנגדים שטיגליץ וקרוגמן, ושטיגליץ אף שב והכריז בשנה האחרונה שאין שום עדות בהיסטוריה להצלחה של תוכניות צנע.
"זו אמירה לא נכונה שאינה מגובה במחקר", אומר רוגוף, "לאורך ההיסטוריה יש הרבה דוגמאות למדינות שהצליחו להתניע את הכלכלה באמצעות רפורמות כלכליות וכיווץ הממשלה הענקית. אפילו בישראל הצנע הצליח במידה מסוימת בשנות החמישים".
לטענת רוגוף, חשוב להבדיל בין צנע במדינות כמו בריטניה וארצות הברית לבין המצב ביוון, פורטוגל וספרד. "מדינות הפריפריה של אירופה פשוט מרוששות לחלוטין, העולם לא מוכן לתת להן עוד כסף, ואז הצנע נכפה עליהן. אין פתרון מהיר לדברים האלה. אי אפשר לומר פשוט 'למה שלא תוציאו יותר כסף? למה שלא תגדילו את הגירעון?'. כדי שתוכל להגדיל את הגירעון, מישהו צריך לתת לך את הכסף".
כרמן ריינהרט. חקרה עם רוגוף את הדינמיקה של משברים כלכליים צילום: בלומברג אולם אף שעמדותיו יכולות להיתפס כקשוחות ונציות, רוגוף דווקא מבין את ההתעוררות החברתית העולמית בשנה האחרונה בדרישה לצדק חברתי. "יש עלייה עצומה בפערים בתוך האוכלוסייה בכמעט כל המדינות, אני בטוח שגם בישראל. זו בעיה אדירה, מפני שהיא מערערת את הלגיטימיות של כל המערכת הקפיטליסטית. צריך לנסות לאזן את המצב ולהחליט מה תהיה מסגרת הזמן לכך", הוא אומר בלקוניות. "אני חושב שבהחלט קיים סיכון היום בעולם שאם הצמיחה תמשיך להיות כל כך חלשה והאבטלה כל כך גבוהה נראה הפגנות ומחאות מתפשטות בכל מקום.
"אין ספק שהמגזר הפיננסי צבר יותר מדי כוח פוליטי והצליח, בדרכים מתוחכמות, להשיג לעצמו סובסידיות משמעותיות. הכסף השחית את המערכת הפוליטית בארצות הברית והפך את המירוץ הנוכחי לנשיאות לתופעה דיספונקציונלית לחלוטין.
"אין גם ספק שהשכבות העשירות נהנות מייצוג יתר מוגזם בכל קנה מידה אפשרי בתוך הקמפיין הזה. יש היום בארצות הברית דיון טכני שלם סביב מה שמכונה 'חוק הרווח השיורי', שמאפשר לעשירים ביותר לשלם מסים נמוכים בהרבה מכל האחרים. אפילו הנשיא אובמה בקושי התייחס אליו כי מדובר באנשים כל כך חזקים. פה לא מדובר ב־1% אלא ב־0.01% העשירים ביותר, שמשלמים מעט מאוד מסים אבל מקבלים חלק גדול מאוד מעוגת ההכנסות. הבעיה הזאת היתה קיימת מאז ומתמיד, אבל יש תחושה שהיא החמירה בשנים האחרונות, השוויון בחלוקת ההכנסות הידרדר".
עם זאת, רוגוף סבור שהכשל העיקרי של אותן תנועות מחאה הוא היעדר חזון. "אני מקווה שהצעירים לא רק יתקוממו, אלא גם יציעו רעיונות", הוא אומר, "מאחר שאני איש אקדמיה, אני מקווה שאלו יהיו רעיונות מושכלים, מבוססים ועמוקים. אני חושב שבכל קשת הסוגיות עדיין יש הרבה פירות שתלויים נמוך, ומשום מה המערכת הפוליטית לא מצליחה לקטוף אותם".
