בעקבות היפנים? סין וישראל צועדות לאזור הסכנה בעיניים עצומות לרווחה

הניתוח של נישימורה קובע כי העלייה הגבוהה במחירי הבתים בסין לצד העלייה המסחררת בכמות ההלוואות שניתנו שם בחמש השנים האחרונות גדולה ממה שנראה ביפן לפני המשבר הגדול של 1990. לדבריו, עלייה חדה במחירי נדל"ן ואשראי יכולה להיות סבירה, כל עוד כוח העבודה צעיר וצומח. כאשר זה מפסיק להיות כך, המציאות הזאת הופכת לבעייתית ביותר.

ניתוחו של נישימורה את הכלכלה הסינית מתבסס על ניתוח הנסיבות שהביאו למשברים הכלכליים החמורים ביפן (ב־1990) ובארצות הברית. "ברור לנו שלא כל פיצוץ של בועה מוביל למשבר כלכלי", אמר נישימורה, "אולם אם שינוי דמוגרפי, בועה במחירי נדל"ן ועלייה תלולה ברמת ההלוואות נפגשים, אז משבר כלכלי הופך לסביר ביותר, ונראה שסין נכנסת עכשיו לאזור הסכנה".

הקריטריון המרכזי שעליו בנויה התיאוריה של סגן הנגיד הוא היחס בין מספר האנשים בגיל העבודה לבין אלו שאינם בגיל זה ותלויים בהם (Inverse Dependency Ratio). לדבריו, בשנתיים הקרובות יחס זה יגיע בסין לשיא של 2.7 אנשים עובדים על כל אדם שתלוי בהם, אולם מגמות דמוגרפיות יביאו להיפוך בקרוב מאוד, וזאת "הודות" למדיניות הילד האחד שנהוגה בסין. שילוב של שינוי דמוגרפי, עליית מחירי נדל"ן ועלייה בהיקף ההלוואות - לפי ניתוח זה - יביא בסבירות רבה למשבר נדל"ני ופיננסי.

יש לציין כי לרוב נהוג לחשב את יחס התלות (Dependency) על ידי חלוקה של מספר האנשים שאינם בגיל העבודה (תלויים) במספר האנשים שבגילאי העבודה. אולם, לצורך הצגת דבריו בחר סגן הנגיד היפני להציג דווקא את היחס ההופכי, משמע לחלק את מספר האנשים שבגיל העבודה במספר האנשים התלויים בהם. יחס זה מראה בפועל כמה אנשים בגילאי העבודה קיימים כדי לתמוך באותם אלו התלויים בהם. ככל שיחס זה גדול, כך הדבר מיטיב עם הכלכלה, ואילו ירידה במספר זה מלמדת על הרעה דמוגרפית שהיא בעלת השפעה שלילית על הכלכלה. קל להבין זאת בכך שעדיף שיהיו 2.7 אנשים בגיל העבודה על כל אדם תלוי בהם מאשר 2.5 אנשים בגיל העבודה שיתמכו באותו אדם תלוי.

מפגש קטלני של שינויים דמוגרפיים, הרחבת האשראי ומחירי הנדל"ן 

הדמיון למשבר בארה"ב

בגרפים המצורפים כאן למעלה, ניתן לראות כיצד שילוב של שיא במחירי הדירות ביפן עם עלייה לשיא ברמת ההלוואות בתוספת שינוי לרעה במגמות הדמוגרפיות לווה במשבר פיננסי־נדל"ני. למעשה, מאז השיא שנרשם בנתונים בשנת 1990 נחתכו מחירי המניות ביפן ב־75% ומחירי הקרקעות ירדו ריאלית בכמעט 70%. מהלך זה גרם לשני עשורים אבודים של לחצים דפלציוניים בלתי פוסקים, ולמרבה ההפתעה גם לתוצר לנפש יציב למדי שאפילו עלה ב־10% (מה שמסביר את רמת החיים הגבוהה). אגב, ניתוח המציאות בארה"ב באמצע שנות האלפיים מראה בדיוק את אותו

מהלך, ושם אנו חיים עדיין את השלכות המשבר שסופו לא ידוע. אם מנתחים את הדברים לפי המודל שמציע נישימורה, ארה"ב צועדת בגאון אל עתידה של יפן.

חושב להבין שהיתרון של יפן וארה"ב הוא שהמשבר פרץ בהן כאשר התוצר לנפש היה גבוה במיוחד (התוצר לנפש בארה"ב רשם ב־2007 שיא של 38,710 דולר, וכיום הוא עומד על כ־37,700 דולר). שערו בנפשכם מה המשמעות שתהיה לדבר אם התוצר לנפש בסין יישאר ברמתו הנוכחית - 2,635 דולר. למעשה, זאת היא הסיבה שסין כל כך לחוצה לייצר צמיחה. מנהיגי סין, אגב, בטוחים כי לאחר שלמדו את המשבר היפני לעומקו, הענקית האסייתית תדע להימנע מאותו מצב.

אולם לצערנו, המציאות הלא נעימה היא שהיסודות הברורים של המשבר שעליו מצביע סגן הנגיד היפני הם חזקים מהערכות ותקוות של קובעי מדיניות כאלה ואחרים. החלק העצוב הוא שאם אכן נישימורה צודק, הרי שגורלה של סין נחרץ ללא אפשרות משמעותית לטפל ולהפוך את השלכות הבועה, שאותה יצרה במו ידיה, כדי לשמר צמיחה בשנות המשבר.

נישימורה. מוכיח את התיאוריה במספרים צילום: בלומברג

בקרוב אצלנו?

אם מנתחים את הכלכלה הישראלית לפי שיטת הניתוח של נישימורה, מתקבלת התמונה שנראית בגרף המצורף כאן למטה. מבלי להיכנס לעומק הניתוח של כלכלת ישראל, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאנו נמצאים בנקודה שבה גם מחירי הדירות וגם היקפי ההלוואות שנלקחו למימון הדיור נמצאים ברמות הקרובות לשיא, כאשר היחס בין מספר האנשים שנמצאים בגיל העבודה לבין האנשים שתלויים בהם נמצא בירידה מ־2002. נוסיף לכך את העובדה כי שיעור ההשתתפות בשוק העבודה נמוך ביחס למרבית המדינות המפותחות, ונגיע למסקנה שגם ישראל נמצאת בנקודה פגיעה.

השורה התחתונה: במקביל לעליית מחירי הנדל"ן והיקף ההלוואות, היחס בין מספר האנשים שנמצאים בגיל העבודה בישראל לבין התלויים בהם נמצא בירידה מאז 2002. המסקנה: גם ישראל נמצאת בנקודה פגיעה.

הכותב הוא אנליסט מאקרו בכיר באופנהיימר ישראל