אג'יו: צ'ן חסכן בונה את העולם
המנוע הפיננסי הסודי של הרפובליקה העממית נחשף: הבנק לפיתוח סין, שלוקח את חסכונות התושבים ורותם אותם לשאיפות הגרנדיוזיות של הממשלה. עכשיו הבנק משקיע טריליונים בהבטחת האינטרסים הגלובליים של סין, מאתיופיה ועד סן פרנסיסקו. אימפריאליזם קפיטליסטי בנוסח בייג'ינג
17:1217.01.13
בסוף המאה ה־19 החל גל הגירה חדש לארצות הברית: הספינות שעגנו בנמל סן פרנסיסקו נשאו עמם פועלים סינים, שעבדו - תמורת שכר זעום ואפס זכויות - בהקמת רשת הרכבות. הפועלים העניים מילאו את השכונות הפחות טובות בעיר, והקימו בה את הצ'יינה טאון הכי גדולה מחוץ ליבשת אסיה. יותר ממאה שנה לאחר מכן, הסינים שוב צובאים על נמל סן פרנסיסקו, אבל הפעם כמנצחים.
קראו עוד בכלכליסט:
- "העיסוק בארה"ב מוגזם. סין תנהיג את העולם החדש"
- המנהיג הטרי של סין מצית מחדש את התקווה לרפורמות
- הספונסר החדש של מנצ'סטר יונייטד: האיש העשיר בסין
בהאנטרס פוינט, פעם אזור רציפים ומספנות שוקק וכיום שכונה מפוקפקת, ייבנו שני פרויקטים חדשים שיוסיפו לעיר 20 אלף דירות, מתחמי משרדים ומרכזי קניות. את פיתוח האזור תבצע החברה האמריקאית לנאר, שמחויבת להעסיק בבנייה גם חברה ממשלתית סינית. הסיבה: הפרויקט ממומן ברובו מהלוואת ענק, בהיקף של 1.7 מיליארד דולר, שניתנה לעיריית סן פרנסיסקו על ידי CDB - הבנק לפיתוח סין. בעלי המאה, כידוע, הם אלה שמכתיבים את התנאים.
רק בשנת 2011 הלווה הבנק לפיתוח סין 876 מיליארד דולר למטרות שונות ברחבי העולם - יותר מפי שניים מהבנק העולמי, שהיקף הלוואותיו באותה שנה עמד על 327 מיליארד דולר. מאז 2003, אז החל הבנק להלוות לחברות סיניות לצורך ביצוע רכישות בחו"ל, הלכו וגדלו השפעתו וכוחו בכלכלה העולמית. המוסד הפיננסי הזה הוא מכשיר מדיניות מובהק של הממשל הסיני, שמבטיח את האינטרסים של סין בעולם. מנגד, היכולת שלו להניע פרויקטים ששום בנק אחר אינו מוכן או מסוגל לקחת על עצמו משנה את מפת המימון העולמית, ומעלה בדרך שאלות קשות על שקיפות, שליטה כלכלית והאנשים שעומדים מאחוריה.
"המודל של בנקי פיתוח היה פופולרי בעולם בשנות החמישים, ומאוחר יותר נזנח", אומר הנרי סנדרסון, כתב של סוכנות הידיעות בלומברג בבייג'ינג שפרסם לאחרונה יחד עם מייק פורסיית', כתב נוסף של בלומברג בסין, את "China Superbank", ספר המוקדש ל־CDB. "דווקא המשבר הגלובלי הראה את הצורך בבנקים כאלה, מכיוון שההון במערכת הבנקאית המסחרית לא תמיד מופנה דווקא לטובת האינטרסים החשובים וארוכי הטווח. אפיקים כמו משכנתאות הסאב־פריים מקסמו את רווחי הבנקים בטווח הקצר, אבל לא קידמו את האינטרס הציבורי.
לכן, כשמסתכלים על כלכלות מתפתחות, נראה שבנק פיתוח הוא רעיון טוב". ואכן, ה־CDB נכנס לוואקום שנוצר בעשורים האחרונים, כשמוסדות כמו הבנק העולמי והאו"ם חדלו להשקיע בפרויקטים גדולים של תשתיות. מאז שנות השבעים הטענה הרווחת היא שמדינות מתפתחות צריכות להתקדם על ידי פתיחת השווקים שלהן לשווקים הגלובלים, מתן תנאים טובים למשקיעים זרים וקיצוץ בהוצאות הממשלה. סין, שתמיד סירבה לאמץ את התיאוריה הניאו־ליברלית, מציעה באמצעות ה־CDB מודל משלה של השקעות בחסות המדינה - ולמרות ביקורת קשה מצד המערב על התנהלותה, נראה כי במדינות המתפתחות יש לו לא מעט קונים.
לאן הולך כספו של הסיני הממוצע
"להבין את CDB פירושו להבין מהו הקפיטליזם בשליטת המדינה בנוסח סין, כלומר רשת של בנקים וחברות בבעלות המדינה שיותר ויותר מדינות מתפתחות רואות בה כאלטרנטיבה לשוק החופשי", מסביר פורסיית'. הסיפור מתחיל, כפי שרומז שמו של הבנק, דווקא בסין עצמה. CDB הוקם ב־1994 כדי לסייע בפיתוח האזורים העניים בסין באמצעות הלוואות לטווח ארוך למימון פרויקטים גדולים של תשתיות.
עיקר המימון מגיע ממכירת איגרות חוב של הבנק, שהוא כיום מנפיק האג"ח הגדול ביותר בסין, גדול אפילו ממשרד האוצר. האג"ח של CBD מקבלות אוטמטית דירוג אשראי זהה לזה של אג"ח ממשלתיות סיניות, כיוון שהבנק נחשב לזרוע של הממשלה. כך, עם דירוג -AA, הבנק מסוגל ללוות בריבית נמוכה מזו שישלמו מוסדות פיננסיים אחרים. אג"ח CDB נמכרות גם למשקיעים זרים (בעיקר בנקים מערביים גדולים), אך רובן נקנה על ידי הבנקים המסחריים הגדולים בסין - מוסדות כמו בנק אוף צ'יינה ו־ICBC, שאמנם מככבים בראש רשימת הבנקים הגדולים בעולם, אך נמצאים גם הם בשליטה הדוקה של ממשלת סין ומחויבים לסדר היום שלה ולקניית אג"ח של CDB. הבנקים עצמם ממומנים בעיקר מכספי הפיקדונות של הסיני הממוצע, זה שחסכנותו הפכה לאגדה ושמרבית אפיקי ההשקעה אינם פתוחים בפניו - מלבד תוכניות חיסכון בריבית נמוכה. כך, למעשה, מממנים אזרחי סין, שאינם מורשים לרכוש ישירות אג"ח של CDB, את השאיפות הגרנדיוזיות של ממשלתם.
"התחלנו להתעניין ב־CDB כשעבדנו על סדרת כתבות בנושא חובות הממשלות המקומיות בסין", מספר סנדרסון. חובות של ממשלות מקומיות הפכו לנושא חם בסין מאז 2011, אחרי שהתברר כי אלו תפחו לסכומים אסטרונומיים לאחר שהממשל המרכזי תבע מהבנקים לממן בפזרנות פרויקטים שיבטיחו את המשך הצמיחה הגבוהה. לפי דו"ח ביקורת פנים של המפקח על הבנקים בסין, בתחילת 2011 הגיעו חובות הממשלות המקומיות בסין ל־1.7 טריליון דולר, שליש מהתמ"ג כולו. עם זאת, ייתכן שבפועל הסכום גבוה בהרבה, ומוסתר היטב בעסקאות סיבוביות.
"כל מקום שהגענו אליו והיו בו הלוואות בסכומים גדולים ופיתוח מואץ - תמיד התברר ש־CDB היה בו ראשון והתחיל את התהליך", אומר סנדרסון. הספר סוקר את פעילות הבנק בסין מאז סוף שנות התשעים, ואת הדרך שבה שינה ערים שלמות והזניק תעשיות חדשות שלא היו קיימות עד אז בסין, כמו טכנולוגיות אנרגיית שמש ורוח. תנופת הפיתוח הזו היא, ככל הנראה, הטרנספורמציה הגדולה והמהירה ביותר שעברה חברה אנושית אי פעם: הזינוק האדיר של סין, מחברה שהיא ברובה כפרית ונחשלת, לחברת שפע אורבנית ותעשייתית שאוחזת כיום בכלכלה השנייה בגודלה בעולם. CDB עמד בחזית התהליך הזה, מימן והניע אותו, ואף קצר את פירותיו.
הפעילה הסביבתית דאי צ'ינג, סין צילום: איי אף פי "CDB עוקב אחרי תוכנית החומש של ממשלת סין ומלווה בהתאם לסדרי העדיפויות הכלכליים שמותווים בה", מסביר סנדרסון, "הרבה מההלוואות טעונות פוליטית". העיר הראשונה שעברה טרנספורמציה בחסות CDB היתה וו־חו שבמחוז הכפרי ברובו אנחווי, במרכז סין. בין החברות שנהנו מהלוואות בעיר היתה גם צ'רי, שהפכה ממפעל חלפים ממשלתי מיושן ליצרנית רכב שאפתנית. צ'רי היא כיום יצואנית הרכב הגדולה בסין, כשהתרחבותה במדינות אחרות נתמכת על ידי CDB. לאחרונה דיווחה העיתונות הסינית כי צ'רי לא רשמה רווחים כבר חמש שנים - אבל עם CDB מאחוריה ברור לכולם שהיא תמשיך לקבל הלוואות זמן רב ככל שיידרש לה להצליח.
קחו כסף, תנו ערובה לנפט
ההלוואות המסוכנות, שמוסדות אחרים אינם מוכנים לקחת על עצמם, מסייעות לבנות את הכלכלה הסינית ולהרחיב את השפעתה של סין בעולם. אתיופיה, למשל, היא מדינה עם פוטנציאל ובצדו בעיה: מצד אחד, יש בה כוח אדם צעיר, חרוץ ושאפתן, ממשלה שמנסה להצעיד את המדינה קדימה, עלויות ייצור נמוכות ותנאים מזמינים למשקיעים בינלאומיים. מצד שני, היא סובלת ממחסור בתשתיות: לאתיופיה אין מוצא לים, והיא מתקשה להעביר את מרכולתה לנמלי אפריקה, ולכן גם לשווקים הגלובליים.
אחת התעשיות העיקריות שעשויות לשים את אתיופיה על המפה היא תעשיית העור: במדינה הגבוהה והירוקה רועים עדרים גדולים של כבשים ועזים שנודעים בעורם המשובח, ויזמים כבר החלו להקים בה מפעלים לעיבוד העור לתעשיית הנעליים והתיקים. עם זאת, כדי שאדיס אבבה תהפוך לבירת נעליים עולמית, צריך לפתור קודם כל את בעיית השינוע, והפתרון עשוי להיות קו רכבת מאדיס אבבה אל השכנה הזעירה ג'יבוטי, שלה נמל שפונה אל הים האדום. רעיון הרכבת, שעשויה לסייע לשתי המדינות, עלה כבר בשנות השישים, אבל העלויות העצומות של הנחת מסילה מהרמה הגבוהה של אתיופיה לחוף מנעו את מימושו. הבנק העולמי לא הסכים לממן את הפרויקט, אלא שאז הגיעו הסינים וה־CDB והרימו את הכפפה. בשנה שעברה יצא הפרויקט לדרך, כחלק מרשת מסילות שתיפרס ברחבי אתיופיה ותימתח לאורך 5,000 ק"מ.
יו"ר הבנק לפיתוח סין, צ'ן יואן צילום: בלומברג מסילת הרכבת האתיופית היא רק דוגמה אחת להשפעה העצומה של הבנק באפריקה, בדרום אמריקה ולאחרונה גם במדינות מפותחות. "הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית לא אוהבים את האתגר ש־CDB מציג למעמדם כבעלי חוב מועדפים באפריקה", כתבה לאחרונה ד"ר דבורה בראוטיגן, מרצה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב, שחוקרת את היחסים בין סין למדינות אפריקה. בניגוד לטענות שמתחילות להישמע במערב, שלפיהן סין משיגה אחיזה באפריקה על ידי הצעת הלוואות בתנאים ששום מוסד אחר לא יכול להתחרות בהם, בראוטיגן מציגה במחקרה נתונים שפרסמה ממשלת גאנה על הלוואה של 3 מיליארד דולר שקיבלה מ־CDB כנגד עתודות נפט, בתנאים שאינם טובים באופן מובהק מערוצי הלוואות בינלאומיים אחרים.
"היתרון של סין הוא ביכולתה להציע למדינה המתפתחת מאמץ משותף, כשה־CDB מביא את המימון והחברות הסיניות מביאות את המומחיות שלהן בפרויקטים כמו כבישים, מסילות ברזל, רשתות תקשורת או סכרים", כותבת בראוטיגן. החברות הסיניות הגדולות שפועלות באפריקה, כמו חברת הרכב צ'רי או חברת התקשורת חוואווי שפורסת את רשתותיה ביבשת, הן בעצמן מעין בנות חסות של CDB, שהגיעו לעולם בסיוע הבנק - דוגמה מושלמת לדרך שבה עובד המודל הכלכלי הסיני. "ההלוואות הענקיות מהוות הזדמנות עבור מדינות היבשת", אומר סנדרסון. "איך הן ינצלו אותה ואיך יתמודדו עם בעיות כמו איכות הסביבה, זכויות עובדים והגנה על אינטרסים אפריקאיים - זה כבר תלוי בממשלות שלהן".
גם בישראל מגלה CDB עניין מוגבל. אמיר גלאור, שותף מנהל בקרן ההון סיכון הישראלית־סינית אינפיניטי, שעובדת בצמוד עם הבנק, אומר כי הבנק היה שמח לקדם השקעות של חברות סיניות בישראל, וכי קיימת אפשרות סבירה מאוד למעורבות שלו בפרויקטים כמו הרכבת המהירה לאילת, אם תצא אל הפועל. "אנחנו בודקים עבורם כל מה שקורה בכלכלת ישראל, אפשרויות וסיכונים, הם מבקשים חוות דעת על כל דבר", אומר גלאור. "הבעיה היא שבישראל קשה ליצור המשכיות ולעבוד לטווח ארוך. גורם נוסף שעשוי לעמוד לנו לרועץ הוא המחסור במשאבים טבעיים".
בניגוד לפרויקטים שמממן סיוע בינלאומי, CDB הוא משקיע שמצפה להחזר בדמות ריבית ובדמות זרימה חלקה של המשאבים הטבעיים של הלווים אל כלכלת סין הצמאה. כותרת המשנה של הספר שכתבו סנדרסון ופורסיית' היא "חוב, נפט והשפעה", שכן ההלוואות של CDB מעבר לים מגובות פעמים רבות בעתודות נפט, וכך מסייעות להבטיח את אספקת הנפט של סין, החיונית כל כך להמשך צמיחתה. אחת הלוות הגדולות של הבנק, למשל, היא ונצואלה, מדינה שכבר 200 שנה שומטת שוב ושוב את חובותיה. זה לא הפריע ל־CDB להלוות לה 40 מיליארד דולר בשנים האחרונות, למימון פרויקטים שונים במדינה, כנגד עתודות הנפט שלה. "הם זהירים מאוד ועובדים עם משפטנים בינלאומיים כדי להבטיח את עצמם בוונצואלה, אבל עדיין קשה לדעת אם אלו הלוואות בטוחות", אומר פורסיית', "בעיקר בעידן שיבוא אחרי הוגו צ'אבס, שעמו יש ליו"ר CDB צ'ן יואן יחסים קרובים".
הנסיך הקומוניסטי משנה הכל
אי אפשר להבין את עלייתו של CDB מבלי לצלול אל דמותו המרתקת של היו"ר צ'ן יואן בן ה־67. צ'ן הוא נסיך קומוניסטי, בנו של צ'ן יון שהיה חבר בכיר בהנהגה המהפכנית תחת מאו דזה־דונג, הודח לאחר שמתח ביקורת על היו"ר וחזר לאחר מותו כדי להנהיג יחד עם דנג שיאופינג את המעבר לכלכלת שוק. צ'ן האב, שמת ב־1995, הציע רפורמות כלכליות נרחבות בסין כבר בשנות החמישים, אך זכה להפוך לארכיטקט הצמיחה שלה רק בשנות השמונים של המאה הקודמת. צ'ן הבן נהנה מאז ומעולם מהיוקרה העצומה של אביו, ונדמה שהוא נחוש בדעתו להמשיך את מורשתו בשינוי פניה של סין.
סין. הרכבת המהירה והארוכה בעולם צילום: בלומברג צ'ן יואן נכנס לתפקיד יו"ר CDB ב־1998, ובאופן חריג נותר בו עד היום. המפלגה הקומוניסטית דואגת לערוך רוטציה בין מנהלי החברות הממשלתיות בסין מדי כמה שנים, בין השאר כדי למנוע היווצרות "ממלכות" עצמאיות מדי ולמנוע ממנהלים לרכז בידיהם עוצמה שמעבר לשליטת המפלגה עצמה. צ'ן, עם קשריו הענפים והמוניטין המצוין שלו, הצליח כנראה להחריג את עצמו מהכלל הזה. "אי אפשר להגזים ברמת ההשפעה של צ'ן יואן על הכלכלה הסינית", קובע סנדרסון. היכולת של CDB לקבל החלטות עצמאיות, לבחור את הלווים שלו ואת הפרויקטים שהוא מעוניין להיות מעורב בהם, נובעת ברובה מיוקרתו האישית של צ'ן יואן. "יש לו תחושה של בעלות על המערכת", אומר סנדרסון. "הוא גדל בתוכה, אבא שלו והוא עצמו היו בין האנשים שיצרו את הכלכלה הסינית כפי שהיא כיום. הוא לא דומה לשום בנקאי מערבי, לא מישהו שבא לכמה שנים ומעוניין למקסם את הרווחים לטווח הקצר. המעמד המיוחד שלו מאפשר לו, ולבנק כולו, לעבוד לטווח מאוד ארוך".
"הדנ"א של ה־CDB מחובר חזק למפלגה", מאשר גם גלאור. "הרבה מהאנשים שעובדים שם הם נסיכים קומוניסטיים שמגיעים ממשפחות של בכירי המפלגה". למרות שטף פרסומים על השחיתות הגוברת בדרגי השלטון הבכירים בסין, CDB נחשב למוסד נקי יחסית, שעד כה התגלתה בו רק פרשת שחיתות אחת, וגם היא טופלה בחומרה.
עם כניסתו לתפקיד, צ'ן החל לעצב את דמותו של הבנק בצל המשבר הפיננסי שהיכה באסיה בסוף שנות התשעים, אז מוטטו ספקולנטים זרים את כלכלות אינדונזיה ודרום קוריאה ובעקבותיהן את רוסיה. ההנהגה הסינית חיפשה דרך להמשיך ולפתח את המדינה מבלי לחשוף את עצמה לנזקי השווקים הגלובליים, וצ'ן יואן הציע לחולל את הנס המורכב הזה באמצעות מתן הלוואות. ממשלות המחוזות בסין סבלו אז, כמו היום, ממחסור במזומנים הדרושים לפיתוח, לאחר שהממשל המרכזי קיצץ את תקצובן הישיר וניתב את רוב כספי המסים לתפעול של עצמו. CDB, שאינו בנק מסחרי ואינו מקבל פיקדונות, החל להלוות לממשלות כספים שגייס בהנפקות האג"ח שלו - שהיו הראשונות בסין ולמעשה יצרו את שוק האג"ח שלה.
כדי להלוות לממשלות המקומיות, צ'ן יואן יזם ב־1999 הקמת גופים מיוחדים, מעין חברות אשראי שפועלות תחת הרשות המקומית, מקבלות הלוואות מהבנק ומעבירות אותן לחברות בבעלות הרשות או לפרויקטים שונים. הערובה כנגד טריליוני הדולרים שהולוו בצורה זו היתה בעיקר קרקעות שבשליטת הממשלות המקומיות, שערכן הלך ועלה ככל שהאזור התפתח והפך לאורבני יותר. התהליך הזה הואץ בשנים האחרונות, עם כניסתם של הבנקים המסחריים הסיניים לשוק, תוך שהם מעניקים הלוואות כנגד קרקעות ומזניקים את חובות הממשלות המקומיות. עם זאת, CDB עצמו ממשיך להתגאות באחוז הנמוך ביותר של חובות רעילים מבין כלל המוסדות הפיננסיים בסין: עוצמתו של הבנק הופכת אותו למלווה שלכולם חשוב לעמוד בהחזרים אליו, כך לפחות הוא טוען. קשה לאמת את האמירה הזו, מכיוון שמאזני הבנק אינם גלויים לציבור.
השאיפה: מודל עולמי
"זו טעות לדחוף פרויקטים גדולים כל כך ללא דיון ציבורי ושקיפות, כשההחלטות מתקבלות בחדרים סגורים ואין אפשרות לבקר אותן", אומרת דאי צ'ינג, קמפיינרית מובילה למען הסביבה ומייסדת פרויקט Probe International שממפה את הקשרים בין סביבה לממשל. דאי ממשיכה להתנגד לסכר שלושת הערוצים, פרויקט הנדסי שאפתני שמומן על ידי CDB לאחר שאיש לא רצה להשקיע בו ונחשב להצלחה מסחררת.
"לסודיות הזו יש מחיר אנושי כבד: לצורך הקמת הסכר פונו יותר ממיליון בני אדם מבתיהם. ההצלחה אינה מובטחת אם אין אפשרות לבקר ולחשוף מראש את הבעיות שעלולות להתעורר". ואכן, שקיפות היא הצד החלש של CDB. הוא אמנם אחד המוסדות הפיננסיים החשובים ביותר בעולם כיום, אך נתוניו אינם שקופים וגם העתיד שלו לא לגמרי ברור, בעיקר לאור פרישתו הקרובה של צ'ן יואן.
לאחרונה הוציא צ'ן ספר חדש, "בין המדינה לשוק" שמו, שבו הוא מסביר את חשיבותם של בנקי פיתוח כמכשיר להגשמת מדיניות לאומית, ואת השימוש שיש לעשות בכלכלת שוק כדי לקדם מדיניות - אך מבלי לאמץ אידיאולוגיה של כלכלת שוק מלאה. צ'ן פורס בספרו תוכנית שהציע כבר לפני כמה שנים להקמת בנק פיתוח משותף לכל מדינות ה־BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה - הכלכלות המתפתחות העיקריות) על פי המודל של CDB, ואין ספק שהוא שואף להפוך את יציר כפיו למופת גלובלי.
האם זה יקרה? סנדרסון סבור שזו אפשרות, אך לא ברור כיצד תתממש. "סין היא מדינה ייחודית ולא ברור איך ניתן ליישם את המודל של הכפפת הבנק למערכת הפוליטית ובו בזמן שמירה על רווחיות, במקומות אחרים. הם מאוד שאפתנים בחזית הזאת, של חדירה לשווקים חדשים ולמדינות מפותחות, אבל הם עדיין לומדים את השטח, וחסר להם ניסיון. אני מניח שכאשר הם ייכנסו יותר ברצינות לארה"ב, נראה פתאום יותר עניין בבנק, וגם לחץ פוליטי נגד הנוכחות שלהם".
