המירוץ לשליטה באי.די.בי: 40 מיליון שקל של מנור ולבנת מחכים לביהמ"ש

אחד הסיפורים המעניינים שהתרחשו השבוע בפירמידה של נוחי דנקנר, היה החלטת מחזיקי האג"ח לדחות את הצעת הפשרה עם בעלי השליטה הנוספים בקבוצת אי.די.בי - משפחות מנור ולבנת - על השבת דיבידנדים לקופת החברה. 

בלב התביעה נגד בעלי השליטה באי.די.בי עומדת הטענה כי חלוקת דיבידנדים בהיקף של 1.8 מיליארד שקל - שבוצעה בשנים 2008–2010 - וממנה נהנו דנקנר, מנור ולבנת מ־1.5 מיליארד שקל - לא נעשתה כדין. בזמן שדנקנר התנער מטענות התובעים, לבנת ומנור ככל הנראה הבינו כי מתוך חלוקות אלו הם יתקשו להצדיק את החלוקות שביצעו בשנים 2009–2010 והגיעו להסכם פשרה עם התובעים שיוצגו על ידי עו"ד אופיר נאור.

לגבי חלוקות הדיבידנדים אמר המומחה שמונה להסדר החוב של אי.די.בי מטעם בית המשפט איל גבאי שהוא סבור כי "ניצבים בפני בעלי השליטה קשיים משמעותיים ביותר לשם הצדקת החלוקות שבוצעו".

"יעבירו את הסיכון לנושים"

לפי הסדר הפשרה שגובש עם לבנת ומנור, בתמורה לסילוק הטענות - ומבלי להודות בדבר - משפחת מנור ומשפחת לבנת ישלמו לאי.די.בי אחזקות 40 מיליון שקל במזומן. בנוסף התחייבו מנור ולבנת להעביר את מלוא התמורה ממכירת מניות ואופציות של אי.די.בי שנרכשו על ידי שתיהן ב־2012 (ב"הנפקת החברים") וכן 25% מהתמורה בגין מכירת יתרת מניות אי.די.בי אחזקות שבידיהם. התמורה מהמניות אינה ידועה, ויכולה לנוע בין אפס ועד ל־50 מיליון שקל.

למרות זאת, בהצבעה בתחילת השבוע דחו מרבית מחזיקי האג"ח את הפשרה, והצביעו להמשיך את ההליכים המשפטיים בגין חלוקות הדיבידנדים שביצעו בעלי השליטה. המחזיקים הסתמכו על חוות דעתו של גבאי, שקבע כי "'תג המחיר' שהוצמד לפשרה הוא נמוך".

לפי גבאי, הסדר הפשרה כולל מרכיב מניות של אי.די.בי אחזקות - חברה חדלת פרעון ששווי מניותיה כעת הוא אפסי. גבאי מסביר כי קשה להתעלם מכך, שהתגמול המזומן (40 מיליון שקל) מהווה פיצוי של 13% בלבד מסכומי החלוקות שמהם נהנו לבנת ומנור ב־2009–2010, וגם אם בוחנים את הנתונים מול שנת 2010 בלבד מדובר בהשבה של 34.5% בלבד.

גבאי יוצא גם נגד אחת מהנחות הסדר הפשרה, שלפיה יש להביא בחשבון את הכספים שהוזרמו במהלך 2012 על ידי מנור ולבנת ב"הנפקת החברים", בהיקף של 33.6 מיליון שקל. גבאי טוען כי לבנת ומנור קיבלו בתמורה להזרמה לא רק מניות נוספות, אלא חשוב מכך - "הם זכו לסיכוי כמו כל משקיע במניות, ובנוסף נהנו מהיכולת לשמור את השליטה בחברה". בהצעת הפשרה, אומר גבאי, "יעבירו בעלי השליטה את מלוא הסיכון שהתממש אל כתפי הנושים, בעוד שהם נהנו בזמנו מסיכוי".

לגבי אי־הצטרפותו של דנקנר להסכם הפשרה אומר גבאי כי "אין לשלול כי שיקולים טקטיים כלכליים קצרי מועד עומדים ביסוד אי־הצטרפותו (של דנקנר — מ"ג וא"ג). אם דנקנר באמת לא רואה בסיס לטענות, מן הראוי שיגבה את עמדתו בפועל ויבקש להחריג את תביעת הדיבידנדים מסעיף הפטור מאחריות".

מימין צביקה לבנת אברהם בונדי לבנת נוחי דנקנר יצחק מנור

השופטת תאשר?

האם לדעתו של גבאי תהיה השפעה על החלטת השופטת רות רונן האם לאשר אותה? העניין נתון לשיקול דעתה - היא יכולה למנות מומחה, אולם במסלול התביעות הנגזרות, להבדיל מהייצוגיות, מינוי מומחה אינו הכרחי.

למרות שרונן לא מחוייבת בשיקולי רוב/מיעוט וגם חוות הדעת הן בגדר המלצה, הרי שהתנגדות שלוש סדרות האג"ח היא בכל זאת משמעותית. מאחר שהתביעה נגד שאר בעלי השליטה והדירקטורים נמשכת, היא יכולה לדחות את הפשרה ולהחליט בסוף הדרך, לאחר בירור מעמיק. כמה תרחישים יכולים להתקיים עד אז. כך לדוגמה, אדוארדו אלשטיין נכנס להשקעה, החברה מתייצבת, והרכיב המנייתי שכרגע "ערכו מוטל בספק כבד", לפי גבאי, ישודרג פלאים ויהיה שווה הרבה יותר. מנגד, ההסכם שהתגבש בין נושי אי.די.בי אחזקות לאלשטיין, לא כלל סעיף פטור מתביעות של בעלי שליטה, כנהוג במתווים אחרים בהסדרי חוב, דבר שמתיר את הסיכון לבעלי השליטה על כנו.

לפשרה יש לעתים לא רק היגיון כלכלי, אלא עליה להישען על עילה משפטית והיכולת להוכיחה - האם באמת החלוקה היתה נגועה בניגוד אינטרסים, בהפרת אמונים, לרעת החברה. טענה זו אינה תמיד קלה להוכחה. השופט חאלד כבוב, למשל, דחה בעבר תביעה של בעלי מניות בבזק בגלל שחלוקת הדיבידנד מיטיבה עם כולם ולא רק עם בעל השליטה. לעומת זאת, תביעות נושי אג"ח נשענות על היגיון אחר לגמרי מתביעת בעלי מניות - עבורם מדובר בהשמטת כרית הביטחון וסיכון לפריעת חובותיהם בעתיד.

כיום, הסנטימנט החברתי והמשפטי — ככל שהוא משתקף בפסיקות בית המשפט הכלכלי - מגלות קשב והבנה לתביעות יותר מבעבר. ייתכן שבסופו של דבר המקל הקטן שתקע גבאי בגלגלי הפשרה יוביל את מנור ולבנת להעלות את גובה הפשרה כדי להניע את רונן לאשר אותה בסופו של יום.