אפקט ינואר, דפקט ינואר? הבבא בורסה מכה שנית

"אפקט ינואר", שעליו דווח כבר בשנות הארבעים המוקדמות של המאה הקודמת, אושש במחקרים שונים גם בשנות השבעים והשמונים. הממצאים גילו שבשנים 1974–1940 ממוצע התשואות בחודש ינואר עמד על 3.5% לעומת תשואה ממוצעת של 0.5% בלבד בחודשים האחרים.

כפועל יוצא מכך, יותר משליש מהתשואה השנתית של מדד 500 S&P הושג בחודש ינואר לבדו, עובדה שזיכתה אותו באפקט הקרוי על שמו. ההסבר המקובל לתופעה נוגע לשיקול המס של המשקיעים הפרטיים. שיקול זה מביא אותם למכור מניות בסוף שנה ולרכוש אותן מחדש בתחילת השנה.

טכנולוגיית המידע תרמה לשיפור משמעותי ביעילות השוק באופן שאפשר למידע להתפרסם לכל השחקנים בשוק בעת ובעונה אחת, ובכך להביא להתאמה מהירה של המחירים בשוק למידע החדש. כך יותר ויותר משקיעים הכירו את התופעה שבה מדדי המניות עולים בחודש ינואר ונערכו בהתאם. אך הנה התברר כי עצם הציפייה של המשקיעים לעליות בינואר הביא לקצה של התופעה.

כך, לדוגמה, משקיעים שמכירים בכך שהאפקט נגמר בסוף ינואר מזדרזים למכור את המניות שקנו לפני סוף החודש, ובכך למעשה מביאים לירידות במדד בסיכום חודשי. הארביטראז’, אותו רווח מובטח שהיה מנת חלקם של יודעי דבר, הסתיים, עד כדי כך ש"אפקט ינואר" כבר זכה לכינוי "דפקט ינואר".

בדיקה של תשואות מדד 500 S&P בחודש ינואר ב־15 השנים האחרונות מעלה סימני שאלה לגבי קיומו של אפקט ינואר ומוכיחה שהשוק יעיל דיו כדי שהעיוות בשוק ייעלם. הנתונים מראים שממוצע התשואות של המדד בחודש ינואר הוא 0.8%-, כשבשמונה שנים מתוך המדגם, המדד הציג ירידה ממוצעת של 4.2% ובשבע שנים הציג עלייה ממוצעת של 3.1% בחודש ינואר. כך הפך "אפקט ינואר", הודות ליעילות השווקים, מתופעה שבצדה מובטח רווח קל לנחלת העבר השקולה ל"סיפורי מעשיות" שמספרים זקני שוק ההון למתמחים הצעירים.