המוסדיים גדולים עלינו

דמי הניהול בחיסכון הפנסיוני הפכו לחזות כל הבעיות בענף, ויש מי שזה נוח לו. מאוד. ככל שעוסקים בסוגיה זו, שעל חשיבותה אין עוררין, נזנחת לאנחות הבעיה הגדולה באמת של כרית הביטחון העתידית של כולנו - התשואה. היא זו שאמורה להבטיח לכל פנסיונר קיום בכבוד.

נכון שדמי ניהול גבוהים נוגסים בנתח זה, אבל כדי שיהיה ממה לקחת ביס, צריך שקודם כל יהיה משהו בצלחת. בחמש השנים האחרונות, שלאורך רובן מתנהל הדיון הסוער על דמי הניהול ואף נערכו כמה רפורמות חשובות ונחוצות, היה נוח להשאיר בצד את הביצועים, כי הם היו מובנים מאליהם. מאז המשבר של 2008 והזרמת הנזילות הבלתי פוסקת לשווקים, כמעט כל האפיקים נהנים מרוח גבית וכל מה שמנהלי ההשקעות נוגעים בו הופך לזהב. אך המצב לא יוכל להישאר במתכונתו הנוכחית לנצח, ואוויר הפסגות הדליל כבר מורגש בכל העולם.

הפרדוקס הישראלי מכה בתיאוריה הכלכלית

בישראל עומדים בפני מנהלי ההשקעות הפנסיוניות אתגרים מורכבים במיוחד. בעוד התיאוריה הכלכלית מבוססת על קיומו התמידי של מחסור, בפרדוקס הישראלי יש דווקא עודף - של כסף. מי שבכל זאת יחפש מחסור ימצא אותו בדמות אפיקי השקעה שנותנים יחס תשואה־סיכון סביר. אלה נשענים, מצד אחד, על ההנחה כי מדובר בכספי פנסיה שמושקעים לטווח ארוך, אך מצד שני, הם גם אמורים להספיק ל־3-2 עשורים של חיי נוחות.

הקושי מתחיל בבורסה המקומית, שלא מסוגלת לספק מענה נאות לצורכי המוסדיים. הם פשוט הפכו גדולים עליה. בעוד המחזור היומי במניות בתל אביב נושק למיליארד שקל ביום טוב, הרי שבחישוב יומי נכנסים לאפיקי החיסכון ארוך הטווח כ־300 מיליון שקל. הרוב אמנם מופנה לשוק האג"ח, אך גם שם המענה לא גדול בהרבה והמחזור היומי הממוצע דומה.

ביטוי נוסף לגודל של המוסדיים מול הקוטן של השוק ניכר בכך שמנהל ההשקעות הפנסיוני מתנהל בו כמו פיל בחנות חרסינה. פוזיציות של עשרות מיליוני שקלים בודדים יכולות להקפיץ מניה על בסיס יומי, ועל הדרך להפוך את המוסדי לבעל עניין בחברה. זהו תוצר לוואי שמעטים רוצים, כי כפי שמעידים מנהלי ההשקעות עצמם, זה פשוט כאב ראש. אסיפות, הצבעות, חשיפה תקשורתית של המהלכים ועולם חדש נוסף של דרישות רגולטוריות. ועוד לא אמרנו מילה על כוח האדם הנדרש.

חיסכון - אילוסטרציה צילום: סי די בנק

האחריות הציבורית מתדפקת על דלת הממשלה

בהיעדר מענה מקומי מספק, פונים מנהלי ההשקעות לשווקים בחו"ל. שם ממתינים להם אתגרים מסוג אחר, המתחילים בצורך הבסיסי ביותר - זיהוי ההשקעות הנכונות מבלי להבין ולהכיר לעומק כל מדינה, על מאפייניה וסיכוניה. הצורך בפיזור השקעות לחו"ל מתנגש עם מגמת הקונסולידציה והקיצוצים בענף הפיננסים, ולכן המוסדי נאלץ לחפש חלופות. בפנייה לפתרון הנוח יותר לכאורה - העברת הניהול לגורם חיצוני תמורת עמלה – המוסדיים פוגשים שוב את הרגולציה הישראלית של הגבלות כפל דמי ניהול.

המציאות הנוכחית לא תוכל להימשך זמן רב. עם הריביות הנמוכות בעולם, הבהלה לאג"ח הקונצרניות נטולות הביטחונות, והצורך לספק לפנסיונרים תשואות חיוביות סבירות - משהו בסוף יתפוצץ. ובדרך כלל כשיש פיצוץ בשווקים הפיננסיים, הנפגע הוא הציבור הרחב. לא בתי ההשקעות ולא הממשלה.

הממשלה ידעה לעשות רפורמות מרחיקות לכת, החל מבכר, דרך פנסיה חובה ועד להפחתת דמי ניהול. כולן היו נכונות במהותן, אבל אולי סובבו את הספינה יותר מדי. כעת על הממשלה לקחת על עצמה את האחריות ולייצר הלימה בין היקפי ההון שזורמים מחשבונות הבנק של החוסכים לבין פתרונות ההשקעה הזמינים. ולא, החזרת אג"ח מיועדות לא תפתור את מעגל הקסמים הזה. דרושה רק יצירתיות וגמישות מחשבתית.