רשימת חיסול: תעשיית גביית החובות בארה"ב יוצאת משליטה

שודד הבנקים לשעבר ברנדון ווילסון יצא בוקר אחד ממשרדו שבמדינת מיין לכיוון העיר באפלו בניו יורק. איתו במכונית ישבה חבורה של בריונים חמושים, רובם פושעים לשעבר. מטרת הנסיעה היתה להסדיר סכסוך עם חברה מתחרה בתחום שאליו עשה ווילסון הסבה לאחר שפרש מעסקי שוד הבנקים, ואחרי שריצה עשר שנים בכלא. התחום החדש שבו התמחה היה גביית חובות, תחום שהתברר כהרבה יותר רווחי, וגם קצת יותר חוקי, משוד בנקים. 

ווילסון, גובה חובות מוכשר, הוא אחד הכוכבים בספרו החדש של הסופר והעיתונאי ג'ייק הלפרן, "נייר רע — מרדף אחר חוב מוול סטריט ועד לעולם התחתון", שיצא לאחרונה בארה"ב. הלפרן מתאר מסע חושפני אל לבו של עולם גובי החובות המסתורי, עולם תחתון אמריקאי שבו בנקאים, פיננסיירים, פושעים לשעבר ומכורים לסמים משתפים פעולה במטרה לעשות הרבה כסף. הוא גילה תעשייה מסתורית שמגלגלת מיליארדים ומעסיקה עשרות אלפי אנשים; תעשייה שרודפת ומטרידה אנשים פשוטים כדי לסחוט מהם כמה דולרים, פועלת מתחת למכ"ם, בפינות אפלות, ושמעט מדי ידוע על דרכי פעולתה. התוצאה היא רב־מכר עטור שבחים שתואר במגזין "הניו יורקר" כ“דיווח מעמיק וחקירה עוצמתית של כלכלת הצללים של אמריקה".

המסע של הלפרן לעולם האפל הזה החל בשיחת טלפון שקיבלה אמו. "התחלתי להתעניין בתעשייה אחרי שמישהו ניסה לגבות חוב מאמי", הוא מספר בראיון בלעדי ל"כלכליסט". "הוא רדף אותה, וטען שהיא חייבת כסף לאיזו חנות. היא בכלל לא היתה חייבת את הכסף, אבל כל כך נמאס לה מהטלפונים החוזרים ונשנים שהיא פשוט שילמה שלמה את החוב כדי להפסיק את ההטרדות. חשבתי שזה מוזר, והתחלתי לחקור את מערכת גביית החובות בארה"ב".

"מה שהבנתי מיד הוא שזה שוק מאוד פרוץ", הוא ממשיך, "שוק מאוד תוסס ומאוד רווחי שבו קונים ומוכרים חובות. המידע פשוט מועבר מהמלווים המקוריים לקוני החובות על גבי טבלאות אקסל, שיש בהן הרבה טעויות. חלק מהסכומים לא מדויקים, חלקם שויכו בטעות לאדם לא נכון, חלקם מוצדקים. אבל מה שברור הוא שאין הרבה פיקוח ממשלתי, ושאנשים קונים ומוכרים את המידע הזה בפינות רחוב".

קובצי אקסל לפי הקילו

סך החובות של משקי הבית האמריקאים כבר הגיע לסכום עתק כ־11.2 טריליון דולר, מתוכם כ-831 מיליארד דולר שלא הוחזרו בזמן. החובות הלא משולמים האלה מפרנסים תעשייה משגשגת של כ־6,000 חברות, גדולות וקטנות, שמתמחות בגביית הכספים. בסך הכל מגלגלת תעשיית גביית החובות כ־13 מיליארד דולר בשנה ומעסיקה כ־140 אלף איש. החובות שבהם הן מטפלות נעים מ־25 דולר ליותר מ־125 אלף דולר, כשהחוב הממוצע עומד על 5,178 דולר. רק ארבע מבין חברות הגבייה הן חברות ציבוריות — מה שמסביר חלק מהערפל האופף את התעשייה.

את ההלוואות שמפרנסות את תעשיית הגבייה נתנו לרוב הבנקים וחברות האשראי. אך ברשימת החובות הלא משולמים של הצרכן האמריקאי אפשר למצוא גם הלוואות רכב, חשבונות על שירותי בריאות, הלוואות סטודנטים ומינויים שלא שולמו לחדרי כושר או לחברות טלפון סלולרי.

כשהתושבים מקבלים שיחה לגבי חוב שלא שולם, הם בטוחים שהם משוחחים עם נציג של בנק אוף אמריקה, לנובו, או מי שלא היה בעל החוב המקורי. אבל למעשה, האדם בצד השני של קו הטלפון מעולם לא עבד עבור החברה שסיפקה ללקוח שירותים. החוב נמכר לחברות חיצוניות, ומתחיל להתגלגל במערכת המסואבת של גובי החובות, לעתים במשך שנים רבות.

סחר בחובות, מסתבר, דומה מאוד לסחר בסמים. כך לפחות הסביר להלפרן סוחר סמים לשעבר שהפך לגובה חובות. "אתה מכיר רק את הספק שמעליך", מפרט הלפרן, "וככל שאתה נמצא גבוה יותר בשרשרת המזון, החומר שאתה מקבל טוב יותר והמחיר שאתה משלם גבוה יותר". למעשה, חלק מגובי החובות מתארים את טבלאות החוב כ"הרואין של האדם הלבן".

איך בנויה שרשרת המזון?

"היא מתחילה במלווים המקוריים, לרוב חברות האשראי והבנקים. כשהם לא מצליחים לגבות ממך את החוב במשך כחצי שנה, הם מוכרים אותו לגובים שבראש שרשרת המזון". על פי החוק, בתום חצי שנה של מאמצי גבייה כושלים, הבנקים מחויבים למחוק את החובות מהמאזן שלהם. כיוון שלפחות על הנייר, מאותו רגע החובות לא שווים כלום עבורם, הבנקים מעדיפים למכור אותם במחירים מצחיקים. את רוב החוב הצרכני — 82% ממנו — מוכרים חמשת הבנקים הגדולים בארה"ב.

איך מוכרים חובות? בצורת טבלאות אקסל שעליהן פרטי עשרות אלפי לקוחות, שביחד חייבים מיליוני דולרים. החובות נמכרים במחיר של סנטים בודדים על כל דולר של חוב. כלומר, חוב של 200 דולר יכול להימכר לחברת גבייה בתמורה ל־5 דולר. ברגע שהחברה קנתה את החוב, הוא נמחק מהרישומים של המלווה המקורית, ואם החברה שקנתה את החוב הצליחה לגבות מהלווה את כל 200 הדולרים, היא עשתה רווח של 195 דולר.

את קובצי האקסל המלווים הגדולים מוכרים לאחד מ־175 המוסדות הגדולים ביותר לגביית חובות בארה"ב. למעשה, את רובם המכריע של החובות קונות תשע החברות הגדולות בתחום. בשנים 2006–2009 תשע החברות האלה קנו למעלה מ־5,000 תיקי חוב, המורכבים מחשבונותיהם של 90 מיליון לקוחות, בשווי חוב כולל של 193 מיליארד דולר.

"אלה חברות גדולות עם שם טוב, משרדים גדולים והרבה עובדים", אומר הלפרן. "יש להן אולמות עם קיוביקלים וטלפונים. במקומות האלה לא מתירים לבצע שיחות לא חוקיות שכוללות איומים במעצר או מכות. במקום זאת, הם מאתרים את החשבונות שיש להם סיכוי טוב לגבות, ומתמקדים בהם. את מה שהם לא מצליחים לגבות הם מוכרים לחברה אחרת, גם היא בעלת שם טוב אבל קטנה יותר, נגיד אולי עם 30 עובדים. משם זה נמכר למשרד שיש לו עשרה עובדים וכך שוב ושוב.

"כשאת יורדת בשרשרת המזון, קורים כמה דברים: ראשית, החוב יותר שחוק. זאת אומרת שאם לא שילמת למתקשר הראשון והשני והשלישי, הסיכוי שתשלמי לרביעי הם הרבה יותר קטנים. בנוסף, זה גם חוב יותר ישן. אז מה שקורה הוא שככל שאת יורדת בשרשרת המזון, יותר קשה לגבות את החוב והגובים נאלצים להיות יותר אגרסיביים".

וככל שיורדים בשרשרת המזון, גם מחיר החוב יורד. מחיר ממוצע של חוב בן פחות משלוש שנים הוא 7.9 סנט לכל דולר חוב. חוב בן יותר משלוש שנים ועד שש שניםכבר יימכר תמורת 3 סנט לדולר, ואילו חוב בן יותר משש שנים יימכר בממוצע תמורת 2.2 סנט לדולר בלבד.

כמה זמן לוקח לחוב לרדת לתחתית שרשרת המזון?

"חוק ההתיישנות על חוב משתנה ממדינה למדינה ונע בין שלוש לשבע שנים. ברגע שחוק ההתיישנות חל על החוב, הוא מגיע לתחתית שרשרת המזון. זה חוב שהלווה לא מחויב חוקית לשלם, ואז כל מה שאתה יכול לעשות כדי לגרום לו לשלם זה להטריד אותו. לוקח לחוב בערך חמש שנים להגיע לתחתית, אבל הוא יכול להישאר בתחתית 20 שנה. יכולים בקלות להתקשר אליך בקשר לחוב מלפני 20 שנה. אין חובה חוקית לשלם, אבל לרוב הצרכן לא יודע את זה".

אמנות ההפחדה בטלפון

מרכזה של תעשיית החובות האמריקאית נמצא בעיר באפלו שבמדינת ניו יורק. יותר מ-5,000 איש בעיר מתפרנסים מגביית חובות. זה מספר גדול יותר ממספר נהגי המוניות, האופים, הקצבים, הבנאים ופקידי בתי המלון בעיר גם יחד. למה דווקא באפלו? העיר התבססה בעברה על כלכלת ייצור, אך בעשורים האחרונים איבדה הרבה מהמשרות התעשייתיות. גביית החובות פשוט מילאה חלק מהחלל שנוצר. כפי שהסביר להלפרן אחד מגובי החובות בעיר, "העיר במיתון מאז שנות השבעים, אז כשאנחנו מדברים בטלפון עם בחור שנמצא במצב כלכלי גרוע מאז 2012, יש לנו אמפתיה למצבו. אנחנו היינו באותו מקום במשך הרבה זמן".

במקרה, הלפרן עצמו נולד וגדל בבאפלו, מה שהקל עליו את התחקיר. האדם הראשון שהכיר היה ג'ימי, סוחר סמים לשעבר, שעליו כתב במגזין "ניו יורקר". בחברת ההפקות של בראד פיט קראו את הכתבה, התלהבו והחליטו להפוך אותה לסדרת טלוויזיה. הלפרן נשלח לבאפלו עם תסריטאי, במטרה לעזור לו להבין טוב יותר את עולם גביית החובות. בינתיים הסדרה נגנזה, אבל הלפרן החליט שהמציאות חזקה יותר מהדמיון והחליט להפוך את התחקיר לספר. "חשבתי שהסיפור האמיתי הוא כל כך משוגע שאין צורך להמציא כלום. מה שעזר לי מאוד הוא שבכל מקום שהלכתי אליו אנשים ידעו שאני הבחור שבראד פיט מפתח את הסיפור שלו. זה פתח לי הרבה דלתות".

משרדי Unite Recovery Systems צילום: אם סי טי

הכנות שבה נחשפו בפניו גובי החובות מרשימה ומפתיעה. הם לא מתביישים לספר לו על הצדדים האפלים של התעשייה שלהם, ורובם גם מזדהים בשמם המלא. הלפרן מצדו מצא את עצמו די מחבב את האויב. "לא רציתי להפוך את הגובים למלאכים או לגיבורים או לעשות אותם טובים יותר משהם באמת. מה שעניין אותי בדמויות האלה הוא שהן מתקיימות באמריקה, באזור שבו אין הרבה חוקים ופיקוח. במקום כזה מה שמביא אותך לעשות את הדבר הטוב או הדבר הרע הוא יושר אישי. יש דבר כזה כבוד של גנבים. ווילסון, שודד הבנקים לשעבר, פעל למשל על בסיס מה שהוא חושב שמכובד לעשות. הוא חשב שלגמרי הוגן לגבות חוב מאשה ענייה בת 90, אבל כשהוא קנה רשימה של חובות שהתברר שהם חובות מזויפים, הוא היה מזועזע, כי הוא חשב שזה לא לפי הכללים. הוא אמר 'אני לא רוצה לקחת בזה חלק', וזה אף על פי שעד שהוא גילה שהם מזויפים, הוא עשה עליהם הרבה מאוד כסף".

רובם המכריע של הלווים שבעקבותיהם יוצאים הגובים הם אנשים קשי יום, קשישים, מובטלים ואנשים שלא יכלו להתמודד עם הריבית על החוב. פעמים רבות, הסכומים או שמות האנשים מוטעים, אבל טקטיקות ההטרדה שבהן משתמשים הלווים גורמות לחלק מהאנשים לשלם בכל מקרה.

"לא קל למצוא את האנשים החייבים", אומר הלפרן. "בארה"ב אנשים עוברים דירות כל הזמן, והרבה מהחייבים הם שוכרים ולא בעלי בתים. בנוסף, הרבה מהחובות די ישנים כך שהלווים עברו דירה כמה פעמים והגובים צריכים לעשות עבודת בלשות כדי לאתר אותם. חלק לא מבוטל מהעבודה פשוט הוא להתקשר לקרובים ולשכנים. ואז, כשהגובה משיג את הלווה בטלפון, הוא מבצע את מה שנקרא 'הדיבור': להגיד את המשפט הכי טוב שלך, זה שיגרום להם לשלם. יש גובים שמתמחים בדיבור לא חוקי והם יגידו את הדברים הכי נוראיים: יעצרו אותך, שירותי הרווחה ייקחו את הילדים שלך, יעקלו לך את המכונית. אף אחד מהדברים האלה לא נכונים — זו רק דרך לגרום לשלם".

יש איומים באלימות?

"דברים כאלה קורים אצל גובי החובות שקונים דפי אקסל גנובים או אקסל שנמכר כמה פעמים לאנשים שונים. אלו הפינות האפלות ביותר והכי לא חוקיות של השוק. חברה גדולה לגביית חובות, שכולם יודעים איפה המשרד שלה, לא יכולה להרשות לעצמה לעשות דבר כזה לאורך זמן. אבל יש חברות לא חוקיות שפועלות מתוך משרדים קטנים. הן פותחות ואז סוגרות, עוברות למקום אחר, משתמשות בטקטיקות לא חוקיות ומתחבאות מהרשויות.

"אבל עבור הרבה מהחבר'ה האחרים המפתח הוא לעשות דיבור מבלי לעבור על החוק. להיות הכי אגרסיבי במסגרת החוק, ולעשות הכל כדי לגרום לאדם בצד השני של הטלפון להרגיש שמדובר בעניין רציני. הם מנסים להישמע כמו מנהל בית ספר או שוטר, מבלי לאיים ישירות".

בעקבות הנייר הרע

קובצי האקסל שבאמצעותם נמכרים החובות מועברים מיד ליד באימייל או על דיסק און קי. בטבלאות מצוינים שמות החייבים, מספרי הזהות, גובה החוב ופרטי ההתקשרות שלהם. גובי החובות קוראים לטבלאות האקסל האלה בשם 'נייר'. נייר חדש, הנקנה ישירות מהבנק או חברת האשראי, נקרא "נייר טרי". ויש גם "נייר רע", כמו שם ספרו של הלפרן. אלו טבלאות גנובות, או כאלה שנמכרו במקביל לכמה וכמה גופים שונים. זה גם סוג הנייר שקנו בטעות ווילסון ושותפו אהרון סיגל, בנקאי לשעבר ובן טובים שהפך לטייקון גביית חובות, שהמודל העסקי שפיתח ממחיש את רמות התחכום שאליהן הגיעה תעשיית גביית החובות.

קרן ההשקעות שאותה הקים סיגל בשנת 2008 נקראת פרנקלין ניהול נכסים. לסיגל כבר היו כמה שנים של ניסיון כגובה חובות, אבל המודל העסקי של פרנקלין היה שונה. הרעיון היה להשתמש בחוסר הוודאות שיש בשוק תיקי החובות, ולרכוש בזול תיקי חוב שלמעשה מתומחרים בחסר. את החובות שקנה סיגל הוא לא התכוון לגבות בעצמו, אלא עשה מיקור־חוץ לכמה סוכנויות גבייה אחרות, וגבה מהן אחוזים מהרווח. את הכסף הראשוני הוא גייס ממשקיעים: 14 מיליון דולר, שבאמצעותם רכש סיגל עשרות אלפי חובות לא משולמים בשווי כולל 1.5 מיליארד דולר.

בהמשך תקופה העסקים שגשגו. נייר טוב במיוחד יכול להניב רווחים אסטרונומיים. כך, למשל, על נייר שקנתה קרן ההשקעות של סיגל ב־29 אלף דולר, הסוכנים שלו הצליחו לגבות יותר מ־90 אלף דולר בשישה שבועות. את החשבונות שלא הצליח לגבות, הוא מכר לחברה אחרת ב־31 אלף דולר.

אלא שבשלב מסוים סיגל גילה שחובות רבים שבבעלותו כבר נגבו, על ידי סוכנות קטנה בבפאלו. במילים אחרות, מישהו גנב את החובות שלו, אירוע שאינו נדיר בעסקי הגבייה. זו הסיבה שבאותו בוקר יצא ווילסון, שותפו של סיגל, במכונית מלאה בבריונים כדי להסדיר את הסכסוך. כשהגיעו ווילסון וחבריו אל הסוכנות שהחזיקה בתיק החובות הגנובים, איים ווילסון על בעל הסוכנות שישרוף את ביתו אם יגבה עוד דולר אחד מהתיק הזה. בעל הסוכנות השתכנע, וחלק גדול מתיק החובות ניצל.

האשמה מתחילה בבנקים

שוק גביית החובות האמריקאי קיים מאז היווסדה של האומה. במתכונתו הנוכחית, השוק קיים מסוף שנות השמונים, בעקבות משבר ההלוואות והחסכונות, שבו התמוטטו מאות מוסדות פיננסיים. הממשלה חילצה את המוסדות האלה, ומכרה יותר מ־500 מיליארד דולר של חובות לא משולמים שעברו לידיה בעקבות החילוץ.

בשנים האחרונות השוק צבר תאוצה. מאז המשבר הכלכלי יותר ויותר אמריקאים לא יכולים לשלם את חובותיהם. למעשה, על פי מכון המחקר הידוע The Urban Institute, לאחד מכל שלושה אמריקאים יש היום חוב בגבייה. עדות לצמיחתו של שוק הגבייה בעשור האחרון אפשר למצוא בדו"חותיהן של החברות הציבוריות שעוסקות בגבייה. חברת Portfolio Recovery Associates, הגדולה מבין החברות הציבוריות, צמחה בכמעט 600% בין 2003 ל-2012. שווי השוק שלה כיום עומד על לא פחות מ-2.73 מיליארד דולר. מקור נוסף לשגשוג התעשייה הוא השימוש הגובר של חברות הגבייה הגדולות בנתיבים משפטיים, שמאפשר להן לגבות יותר ולהשתמש בטקטיקות כמו עיקול משכורות וחשבונות בנק.

הלפרן, מצדו, מפנה אצבע מאשימה אל הבנקים. "מה שקרה עם החוב הצרכני הוא בדיוק מה שקרה עם הנדל"ן. במשך הרבה זמן הבנקים נתנו אשראי מהיר לכולם, ואז פתאם אף אחד לא יכול היה להחזיר. הבנקים הבינו שהם יכולים להחזיר לפחות חלק מהסכום אם הם ימכרו חלק מהחוב. הם מכרו את החוב ושכחו ממנו. הבעיה היא שהם מוכרים אותו לשוק שאין עליו שום פיקוח, ומה שהם מוכרים זה את המידע הכי רגיש על האנשים האלה.

"כך שנכון שיש אנשים רעים בתעשיית הגבייה, ונכון שיש לקוחות שלקחו הלוואות שלא היו צריכים לקחת. אבל בסופו של יום, אני רואה בזה כישלון של הבנקים שזרקו את המידע הרגיש הזה מהדלת האחורית, וגם כישלון של הממשלה, שלא פיקחה בכלל. כשאתה משאיר אזור בלי שוטרים, ופתאם נוצר גל פשע, אתה לא יכול להיות מופתע".

"הבנקים", מדגיש הלפרן, "לא יכולים להיתמם ולהגיד שאין להם שום אחריות. הם מכרו ביודעין את החובות למערכת חסרת חוק ונטולת פיקוח. גם הממשלה ידעה שזו בעיה במשך שנים על גבי שנים, ולא היה שום ניסיון אמיתי לנקות את העסק".

כיום יש ניסיונות לשפר את המצב?

"כן, יש משרד חדש להגנת הצרכן שמגבש חוקים חדשים שאמורים לנקות את עסקי הגבייה. אבל החוקים טרם פורסמו, ומעבר לזה, חוקים הם יופי של דבר, אבל צריך גם יכולת לאכוף אותם, ותקציבים לאכיפה. חוק על הנייר לא עוצר את הפשע".

"החוקים כנראה כן יגרמו לבנקים ולנותני האשראי להיות יותר זהירים וזה חשוב, אבל אני לא חושב שזה יתקן הכל. החוב עדיין ייקנה ויימכר, ובתחתית שרשרת המזון, המקום שבו נמצאים רוב השחקנים הרעים, אני לא בטוח שמשהו ישתנה בקרוב".