לפעמים צריך לדעת לעצור

"תראה מה זה", אומר לי בעלים של חברה ציבורית גדולה. "בכל שנה הדרישות של המנכ"לים אצלי עולות. בהתחלה זה היה שכר הברוטו, בהמשך הם התחילו להשוות את האופציות, המכוניות והבונוסים. היום הם כבר שוכרים לעצמם יועץ שממקם אותם ביחס למקביליהם - כל זה כדי להצדיק את דרישות השכר שלהם. זה חלק מהבלוף. בשלב הבא אני כמעסיק צריך להסביר למשקיעים שלי למה שילמתי להם כל כך הרבה. מה אני עושה? לוקח בעצמי יועץ שעושה את אותה העבודה ומנמק את השכר, הרכב, הבונוס והתנאים הנלווים. אין לי ברירה". הבכיר מסכם: "הרגולציה נכשלה פעמיים. פעם אחת בפרסום שכר הבכירים, ובפעם השנייה עם תיקון 20".

קשה שלא להסכים עם האמירה הזו, אף על פי שהדובר הוא בעלים שבסך הכל רוצה לשלם פחות לשכירים שלו. אבל המספרים מדברים בעד עצמם. בשלוש השנים האחרונות לא חלו שינויים דרמטיים ברף הכניסה לרשימת 150 מקבלי השכר הגבוה בחברות הציבוריות שעורך "כלכליסט", וגם לא בשכר הממוצע או החציוני שלהם. זאת למרות הביקורת הציבורית שנולדה במחאת 2011 והובילה לחקיקת תיקון 20, שנועד לחזק את הקשר בין ביצועי החברה לתגמול הבכירים. אלא שעל פי מחקר שפרסמה רשות ני"ע בסוף 2015, חלק ניכר מהחברות הציבוריות קבע תקרות הגבוהות כפליים מהבונוסים ששולמו. כבר אמרנו, בלוף.

מנכ"ל הפועלים ציון קינן (מימין), מנכ"לית לאומי רקפת רוסק עמינח ומנכ"לית דיסקונט לילך אשר טופילסקי צילומים: אוראל כהן

הצעד הבא היה בלתי נמנע - התערבות חוקתית, גסה אך מוצדקת, בשכר בכירי המערכת הפיננסית, שהוגבל ל־2.5 מיליון שקל. "זה נראה כמו תהליך טבעי שהמערכת הרוויחה ביושר", אמרה לי דמות פיננסית בכירה, "אבל כדאי לעצור כאן. השלב הבא הוא להחיל את המגבלה הזו על כל הבורסה".

מי שמסכים עמה מתעלם מטיפול השורש הנדרש במנגנון הפיקוח על שכר הבכירים בחברות הציבוריות. כולל הדח"צים שממלאים פיהם מים, המוסדיים שלא יכולים להצטדק בעודם מאשרים חבילות שכר מופרכות זה לזה והרגולציה שלא מצליחה לענות לרעב הבלתי נשלט של הבכירים להרוויח עוד. כאן צריך לעצור ולחזק את שומרי הסף בחברות הציבוריות ואת יכולתם להתקומם נגד שכר מופרז או, לא פחות חשוב, עסקאות בעלי עניין פוגעניות.