תלויים באוויר - פרק ה': הקבלן רוצה עוד
אנחנו נותנים הצעה נמוכה מדי, ונקברים מתחת להריסות
אהיה נדיבה עם הקבלן הקברן מחברת "יסמין פיגוע" ואאחל לו ולפודלים שלו שיסבלו רק את המע"מ מתוך מה שהעבירו אותי. הם לא ראויים להיות חלק מהחברה הישראלית, הם לא משלנו. שלנו? תמימה שכמוני. אין דבר כזה שלנו. הכל שלהם.
על שני בנייני המפלצת של "יסמין פיגוע" התחלנו לעבוד בסוף 2007. באמצע 2008, שלושה שבועות לפני סיום העבודה, עשינו מה שלא עשינו בכל 15 השנים שאנו בתחום. עזבנו את הפרויקט. הקברן הביא אותנו לפת לחם, ועוד אמר לבעלי שאם צריך למכור את הבית שלנו כדי לגמור את העבודה, אז שנמכור. טוב, את הבית אנחנו עומדים למכור, אבל לפחות זה לא יהיה בשביל לגמור לקברן. שיגמור לבד.
היחסים עם הקברן דווקא התחילו בטוב. הוא בחור מוכשר, מנהל ואיש שטח, שזה ממש לזכותו. אין הרבה מנהלים שמתעניינים בשאלה כמה ברגים צריך כדי לחזק אבן שהוחלפה, ואם להשתמש בבורג נירוסטה או במגולוון. הוא גם גבר נחמד וחם, שבחלוף הזמן ברכת השלום שלו נהפכה ל"אהלן, מה נשמע?" בתוספת צביטה בפטמה (של בעלי). בעלי, שגם אוהב לגעת בגברים, היה מחזיר לו בלפיתה צבאית בריאה. מזל שלא נכחתי בפגישות האלה, מי יודע לאן זה היה מתגלגל.
חברת "יסמין פיגוע" שייכת לז'אנר החברות שהתחילו בקטן, בדרך כלל באזור הצפון, גדלו בהיקף ובתיאבון ועכשיו הן משחקות על המגרש של הגדולים בתל אביב. היו כמה וכמה חברות כאלה, שאפשר ממש לזהות אצלן דפוס התנהגות. הן מתחילות את הסיבוב שלהן כחברות מאוד מוצלחות ויעילות, וברקע ניהול מצוין ותרבות עבודה של חברה קטנה שמכירה את הקבלנים שלה, כזאת שלא באה לחנוק. אבל אז הן נפתחות אל העולם הגדול, וכאן - ג'ונג'ל. מה שקובע זה להגיע לשורה של הרווח במאזן עם המספר הכי גדול. סה טו!
שום דבר אחר לא חשוב בתל אביב־סטוק־מרקט־קונסטרקשיין־קורפוריישנס־אל.טי.די. יש חברות שעוברות את השינוי בצורה סבירה, יש שנופלות. לרוב, אלה שיצליחו הן אלה שיאמצו את חוקי הג'ונג'ל. "יסמין פיגוע" חדשה יחסית בג'ונג'ל, עדיין מאפשרת נגישות של כל אנשי המקצוע אל המנהלים הבכירים שלה. עדיין. אבל השינוי בדרך.
קבלן השלד שבנה את המפלצות של "יסמין פיגוע" עשה עבודה לא מי יודע. במדד שלנו, קבלן השלד מקבל חמש נקודות מעשר. למה? כי כשבונים לגובה המבחן הוא מה קורה בקומות העליונות. ומה שקרה שם מאמצע הבניין ומעלה הוא שיש "בריחה" של היציקות והדבקת האבן קטסטרופלית. כאשר השמש מאירה על החזיתות והדייר יוצא למרפסת להריח את הגלים מאה מטר מתחתיו, הוא יעדיף לקפוץ מלהישען על המעקה ולומר לעצמו שעשה קנייה משובחת. קיר המרפסת נראה כמו טבלת שוקולד פרה שהושארה בשמש והתגבשה מחדש.
אבל אצל הקברן הכל נשאר במשפחה, וגם אם קבלן השלד פישל, לא שוכחים שם שהוא בעצם אחד השותפים בחברה־אם, והרבה יותר קל לומר שתיקון כל הקפיצות האלה הוא חלק מהעבודה של קבלן החזיתות, שאיתו יש לנו חוזה פיקס, אז שיעבוד. ואם קבלן החזיתות יצעק ויתריע נאמר לו יפה שהוא יקבל תוספת בסיום, רק שיגמור לנו את העבודה.
זה בערך מה שקרה איתנו. היקף העבודה שנדרשנו לבצע על חזיתות הבניין היה גדול לאין שיעור מביטויו בסכום החוזה. נדרשנו להרבה יותר זמן לביצוע העבודות, וזה כמובן אומר יותר שכר עבודה לעובדינו, יותר דלק למכוניות, יותר זמן שכירות של הפיגומים וחוסר יכולת לעבור לפרויקט הבא כדי לייצר עוד כסף.
ברור שהטעות הראשונית בסכום החוזה היתה שלנו. לזכות בעלי אומר שהיתה לו תחושת בטן לא טובה, אבל בפגישה עם הקברן והפודלים שלו הם הצליחו להרגיע אותו. מה גם שאני נשבתי בו כמו רוח גבית חזקה, רציתי "הכנסות והיקפים", רציתי "גידול", רציתי לעשות וי על עוד כמה מילים במילון המונחים של המיליה הכלכלי.
אז נכון, הטעות הראשונית היא שלנו, אבל פה בדיוק באים לידי ביטוי שיקולים שחלקם נוגעים לכסף, וחלקם לא: רואה המזמין שקבלן המשנה שלו טעה, רואה לאחר שלושה חודשי עבודה שאנחנו עוד מתרוצצים על החזיתות כמו עכברים, שאנחנו עושים עבודה טובה (הבניין הראשון אפילו עבר מכון תקנים מבחינת איטום). המזמין גם מבין שאיננו חברה עתירת ממון עם גב של טייקון נדל"ן, ועומדות לפניו כמה אפשרויות פעולה. אבל הקברן מ"יסמין פיגוע" בחר להיכנס לבונקר, לומר לעצמו כמה הוא נהדר ונדיב וכמה הוא כבר נתן המון ועזר מיליון, ועכשיו כל מה שהוא רוצה זה שנחתום לו על חוזה לעוד שתי מפלצות זהות באותו מחיר של הראשונות.
הבנתם?! אחרי כל בניין הלכנו לבנק ולקחנו הלוואת גישור ועכשיו הוא רוצה שנחתום על עוד שניים?! ולמה בכלל הוא רוצה אותנו, הוא והפודלים הרי הקפידו לומר לנו בכל הזדמנות איזו עבודה גרועה אנחנו עושים, כמה לאט אנחנו עובדים, ולא יודעים לפקח על העובדים שלנו. כל כך גרועים היו העובדים שלנו, שמאחורי הגב בא הפודל הראשי והציע לשלמה, מנהל עבודה מדהים, לעבור לעבוד ב"יסמין פיגוע". ככה, מן הצעה מגניבה שכזו. הידד ליושרה!
מנקודת המבט של היועצת העסקית שלנו, ולבטח גם של כמה מהקוראים, החברה שלנו עשתה טעויות עסקיות קשות ואין לה זכות קיום. אני רואה את זה אחרת. אצלי בראש לכל מספר מחוברת תגית ועליה רשום ערך. לא ערך כמו שלושים אלף, אלא ערך כמו יושר, עבודת צוות, איכות. מדינה שהמערכת שלה לא מאפשרת לאנשי ביצוע טובים לעבוד עם הידיים - למדינה הזאת אין קיום. זאת דעתי. אתם לא צריכים לומר שאני תמימה, אני אמרתי את זה קודם. אבל התמימות שלי היא הבסיס שעליו היתה צריכה להתקיים החברה שלנו. שלנו? שכחתי, הכל כבר שלהם.
הקברן מאוד מצליח עכשיו, לפודלים שלו יהיו עוד הרבה בניינים להקים, עוד הרבה קבלנים לקבור, לפחות כך כותבים העיתונים. גם אני כותבת בעיתון - בעיניי הוא כישלון חרוץ.
יומן התרסקות בשמונה פרקים
לא בכל יום מתפרסם בעיתון סיפור של כישלון, ועוד ביוזמתו של המנוצח. זהו הפרק השלישי בסיפור נפילתה של חברת הבנייה שהקימו תאיר שכנר רוכמן ובעלה. חברה בינונית שעסקה במשך 15 שנה בעבודות גובה וטיפול בחזיתות בניינים. חברה שהייתה בת טיפוחים של זוג יזמים, אנשי המעמד הבינוני, שהשקיעו בה את כל מרצם, כספם וניסיונם, חלמו לבסס את עתידם וגילו מציאות שהיא מאבק מתמשך, סיזיפי, שסופו כואב.
הסיפור המלא מתפרסם ב"כלכליסט" בשמונה פרקים רצופים, אחד מדי יום.
לקריאת הפרקים הקודמים:
תלויים באוויר- פרק ד'
