גם בבריאות הישראלים משלמים יותר ומקבלים פחות

אנחנו משלמים יותר על בריאות בכל שנה, אבל לא מקבלים יותר. זו האמת העגומה שעולה מנתוני ה־OECD (הארגון לפיתוח כלכלי) שפורסמו בסוף השבוע, שמשווים את מצבה של ישראל בתחום הבריאות ליתר מדינות הארגון.

למעשה, מאז 1997 ועד 2010 חלקה של המדינה במימון שירותי הבריאות ירד ב־12%, בזמן שחלקו של הציבור במימון שירותי הבריאות עלה ב־26%. זו תנועת מלקחיים שמשמעותה כזו: אנחנו משלמים למדינה מסים מכיס אחד, אבל המדינה משקיעה את הכסף הזה פחות ופחות בבריאות, ולכן את הפער אנחנו צריכים לכסות יותר ויותר מהכיס השני שלנו. לראיה, עיקר הגידול בהוצאות הפרטיות על בריאות הוא בתשלום על הביטוחים המשלימים של קופות החולים - עלייה של 181% מאז 1997 - ובתשלום על ביטוחי בריאות פרטיים - עלייה של 376% מאז 1997.

עשור של עמידה במקום בישראל

גם בהשוואה בינלאומית, ישראל ממוקמת במקום השישי מהסוף בהשקעה בבריאות (מתוך 34 מדינות), כפי שעולה מהנתונים שפורסמו בסוף השבוע. ההוצאה הלאומית בישראל על בריאות עומדת על 7.5% מהתוצר, לעומת ממוצע של 9.5% ב־OECD. רק במקסיקו, אסטוניה, פולין, קוריאה וצ'כיה המצב גרוע יותר.

סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן. נתונים קשים צילום: אלכס קולומויסקי

אגב, פעם היינו במקום טוב יותר. ב־1990, למשל, אחוז ההוצאה על בריאות בישראל בהשוואה לתוצר עמד רק על 7.1%, אבל זה יותר מהממוצע ב־OECD, ולמען האמת אפילו יותר ממדינות כמו אוסטרליה, בריטניה, יפן, ספרד וניו זילנד. מאז, כל המדינות האלה לקחו את עצמן בידיים והתחילו להשקיע, וישראל נותרה מאחור. למעשה, ב־2000 וב־2010 השקיעה ישראל שיעור זהה בבריאות ביחס לתוצר. זהו עשור של עמידה במקום. זה מה שקורה כשביתר מדינות ה־OECD קצב הגידול השנתי של ההשקעה בבריאות היה כמעט כפול מזה של ישראל.

אם היינו מקבלים יותר בריאות בכסף העודף שאנחנו מוציאים בכל שנה, ניחא. אבל זו ממש לא תמונת המצב. למעשה, סביר להניח שההפך הוא הנכון. נתוני ה־OECD מראים למשל, שבשני העשורים האחרונים היתה צניחה דרמטית במספר המיטות בישראל ביחס לגודל האוכלוסייה. אם ב־1988 היחס היה חמש מיטות לכל 1,000 ישראלים, הרי שב־2010 היחס עמד על 3.28 מיטות לכל 1,000 ישראלים. זו ירידה של 35%.

גם בגזרת המיטות במחלקות האשפוז מצבה של ישראל נחות לעומת המדינות האחרות: מספר המיטות במחלקות האשפוז בישראל ביחס לגודל האוכלוסייה ירד ב־30% מאז 1988, וכיום ישראל נמצאת בפער של כמעט 50% בתחום זה לעומת ממוצע מדינות ה־OECD.

אז נכון, חלק מירידה זו נובעה מכך שבעשורים האחרונים התקצר משך האשפוז הממוצע בשל התפתחות הטכנולוגיה ואיכות השירותים הרפואיים שדורשים אשפוז קצר יותר. ובכל זאת, בישראל המצב חמור יותר מאשר ביתר מדינות ה־OECD. לראיה, משך האשפוז הממוצע בישראל עומד על ארבעה ימים, ובמדינות ה־OECD על 6.3 ימים. זאת אף שבישראל הרפואה אינה מתקדמת יותר מאשר ברוב מדינות אלה. המשמעות היא אחת: בגלל האילוצים התקציביים, בתי החולים בישראל משחררים את החולים מאשפוז מהר יותר מאשר במדינות אחרות, ושולחים אותם להחלים בבית.

MRI: חולקים את המקום האחרון עם מקסיקו

היקף מכשירי ה־MRI הוא אינדיקטור טוב נוסף כדי לבחון אם אנחנו מקבלים תמורה הולמת לעובדה שבכל שנה אנחנו משלמים יותר ויותר מכיסנו הפרטי על שירותי בריאות, בזמן שהמדינה שמה פחות ופחות. והנה המספרים: ב־2010 היו בישראל רק 1.97 מכשירי MRI על כל מיליון תושבים, לעומת ממוצע של 12.5 מכשירים לכל מיליון תושבים במדינות ה־OECD. למעשה, בישראל יחס זה הוא כה נמוך, עד שבהשוואה ליתר מדינות ה־OECD מתברר שאנחנו במקום הלפני אחרון. רק מקסיקו אחרינו, בהפרש זעום של עשירית הנקודה. הלכה למעשה, אנחנו חולקים את המקום האחרון.

העובדה שיש בישראל כל כך מעט מכשירי MRI — אף שבדיקת ה־MRI היא בדיקה לא פולשנית ואינה כרוכה בקרינה — אינה מקרית, אלא נובעת ממדיניות מכוונת. משרדי הבריאות והאוצר מגבילים בחוק את כמות המכשירים המותרת בישראל. לו הדבר היה נתון רק לכוחות השוק, סביר להניח שבתי החולים היו רוכשים יותר מכשירים, והתורים לבדיקה היו עשויים להתקצר.

הסיבה לכך שהממשלה מגבילה את היקף המכשירים לא נובעת מהעלות הגבוהה שלהם, שכן ממילא קניית המכשירים מתבצעת לרוב מכספי תרומות, אלא בשל העלות הגבוהה של כל בדיקה. גידול משמעותי במספר הבדיקות היה הופך לנטל כספי גדול על המדינה, שמממנת את קופות החולים, שמממנות את הבדיקה.

לפני שנתיים, אחרי הפעלת לחצים של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, משרד האוצר ניאות להגדיל את מספר מכשירי ה־MRI שניתן להפעיל בישראל, ואמנם בתי חולים רבים הצטיידו בהם (ביניהם בית החולים שערי צדק בירושלים, בית החולים לגליל המערבי בנהריה, אסף הרופא בראשון לציון וברזילי באשקלון). ובכל זאת, על פי הנתונים הראשוניים של ה־OECD, גם בשנה הבאה נהיה במקום האחרון בדירוג, פשוט כי זה עדיין לא מספיק.

קצב הכשרת הרופאים בגרמניה גבוה פי שלושה

גורמים רבים במערכת הבריאות הישראלית, הציבורית והפרטית כאחד מסכימים שהבעיה החמורה ביותר במערכת הישראלית אינה מספר המיטות במחלקות השונות, אלא העובדה שאנחנו פשוט לא מייצרים מספיק רופאים. אחרי הכל, גם אם היו מכפילים את מספר המיטות, אילו מספר הרופאים לא היה גדל בהתאם המצב היה רק מחמיר. נתוני ה־OECD שפורסמו בסוף השבוע מספקים הצצה עגומה לעתיד מערכת הבריאות הישראלית גם בתחום זה.

כיום, היחס בין מספר הרופאים בישראל לגודל האוכלוסייה גבוה מהממוצע במדינות הארגון (3.5 רופאים על כל 1,000 ישראלים לעומת 3.1 רופאים בממוצע לכל 1,000 נפש ב־OECD). ואולם, לפי תחזיות משרד הבריאות עצמו, שיעור הרופאים צפוי לרדת בשנים הבאות אל מתחת לממוצע. זאת בניגוד למגמת העלייה בשיעור הרופאים הקיימת במדינות הארגון.

את התחזית הזו אפשר לראות בנתונים שמפרסם הארגון על קצב הכשרת הרופאים. על פי הנתונים, ישראל נמצאת במקום האחרון מבין 34 בקצב ייצור הרופאים. למעשה, זה המצב מ־1988 — האוניברסיטאות בישראל לא מכשירות מספיק רופאים ביחס לגודל האוכלוסייה, ודאי לא ביחס לקצב גידול האוכלוסייה. ב־2010 היו רק ארבעה בוגרי לימודי רפואה על כל 100 אלף ישראלים. לשם השוואה, בבריטניה היחס הזה גבוה פי 2.2, בגרמניה הוא גבוה פי שלושה ובאירלנד הוא גבוה פי 4.2.

רק 4.8 אחיות על כל אלף ישראלים

בתחום הכשרת האחיות, אגב, המצב גרוע עוד יותר. כבר היום יש בישראל רק 4.8 אחיות על כל 1,000 ישראלים (45% פחות מממוצע ה־OECD), והפער רק הולך להחמיר. על פי נתוני הארגון, בישראל הוכשרו רק 11 אחיות על כל 100 אלף ישראלים ב־2010. לשם השוואה, בגרמניה יחס זה גבוה פי 2.5, בבריטניה הוא גבוה פי שלושה ובשוויץ הוא גבוה פי שישה. רק במקסיקו ובטורקיה המצב גרוע יותר מבישראל.

במצב עניינים כזה, כשהמדינה לא מכשירה מספיק רופאים ואחיות מצד אחד, לא מגדילה את היצע המיטות או את היקף הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת, אין פלא שהישראלים מוציאים מכיסם יותר ויותר על רפואה באופן פרטי.

לכל הכתבות בפרויקט "קופון חולים" לחצו כאן