האם באמת אין מנוס מהעלאה של גיל הפרישה לפנסיה
שר האוצר יובל שטייניץ ואנשי משרדו טוענים שאין מנוס להעלאת גיל הפרישה ל־67 אבל שוכחים לומר שישראל היא כבר מזמן סמן ימני בהשוואה למדינות ה־OECD, ושבקרב גילאי 55–64 שיעור האבטלה בישראל עומד כיום על 37%
"אין מנוס מהעלאת גיל הפרישה לפנסיה", טען בשבת שר האוצר, יובל שטייניץ. דברים דומים הוא אמר לפני כשבועיים בפורום קיסריה ונראה כי הוא ואנשי משרדו מנסים להרגיל את הציבור לעוד גזירה. כבר היום, גיל הפרישה של נשים אמור להעלות מ־62 ל־64 החל מ־2017 ועוד היד נטויה. אין זה סוד ששטייניץ רצה שגיל הפרישה של נשים יעלה ל־67, כמו של הגברים, ורק זעם ציבורי וח"כים דעתניים עצרו את תוכניתו.
הצהרה זו של שטייניץ לא נולדה בחלל ריק. בשבוע שעבר הודיע המפקח על הביטוח כי הוחלט לבטל את האפשרות של ביטוחי המנהלים להבטיח שגודל קצבת הפנסיה לא ישתנה. במקביל, עודכנו גם לוחות התמותה של קרנות הפנסיה עקב התארכות תוחלת החיים, ובכך למעשה הקטינו את הקצבה העתידית שהחוסכים בקרנות יכולים לצפות לה. במהלכים אלו ניסה האוצר לרמוז כי אי הוודאות בעולם הפנסיה נעה בכיוון אחד – למעלה.
באוצר, מסרבים להכחיש את האפשרות שההצעה שכזו תעלה בחוק ההסדרים הקרוב. הם מסתפקים באמירה כללית כי "מדובר בצעד שנידרש לו בעתיד, כפי שאנחנו אומרים כבר זמן מה".
ההיגיון הכלכלי
קשה להתווכח עם ההיגיון הכלכלי שבהעלאת גיל הפרישה. אחרי הכל, אנחנו חיים יותר מהדורות שקדמו לנו ולכך יש שתי השפעות שליליות. הראשונה היא כי גדל פרק הזמן שבו נחיה על חסכונותינו לאחר הפרישה מעבודה. תינוק שנולד ב־1975 יכול היה לצפות לתוחלת חיים של 70 שנה, ותינוק שנולד בשנים האחרונות כבר יחיה עד גיל 80. כלומר, החיסכון שהם יצברו יתפרש על פני יותר שנות פרישה מאשר של מי שנולד לפני 30 שנה.
התופעה השנייה היא שינוי היחס בין מספר הפנסיונרים באוכלוסייה לבין הצעירים שבעקיפין מפרנסים אותם – למשל באמצעות מסים והזרמת כספים לקרן הפנסיה. בישראל עומד יחס התלות, על פנסיונר לכל 4 בני 20–64. ב־2030 היחס יהיה של פנסיונר לכל 3 בני 20–64. המצב ה"אירופי" הזה הוא שהביא את האוצר לבחון את העלאת גיל הפרישה.
"ההיגיון הכלכלי הקר מצריך להגדיל את שנות העבודה כדי להגדיל את החיסכון לפנסיה", הסבירה אתמול עו"ד דורית טנא, לשעבר יו"ר אגף הפנסיה בהסתדרות. הטענה של שטייניץ היא כי מדובר על מהלך מקובל בעולם המערבי כולו. בכל העולם מתארכת תוחלת החיים ולכן הממשלות מעלות את גיל הפרישה וישראל צריכה לעשות את אותו הדבר. שטייניץ שכח לציין כי גיל הפרישה בישראל הוא מהגבוהים ב־OECD מאז שהועלה ב־2003. עד אז, למי שהספיק לשכוח, גיל הפרישה היה 60 לנשים ו־65 לגברים. למעשה, גיל הפרישה לגברים הוא אחד הדברים היחידים המשותפים לישראל ולנורבגיה. שם, יש לציין, גיל הפרישה של נשים זהה לזה של הגברים.
חיים כץ. "האפשרות של הצעת חוק להעלאת גיל הפרישה קלושה ביותר" צילום: אביגיל עוזי
העז של שטייניץ
בישראל, לדברי ח"כ חיים כץ (ליכוד) - יו"ר ועדת העבודה של הכנסת ומי שנחשב למומחה לא קטן לנושא הפנסיה - אין צורך בהעלאת גיל הפרישה לפחות ב־10 השנים הקרובות. הניתוח הפוליטי גם הוא לא מותיר הרבה הזדמנויות לשטייניץ להעלאת גיל הפרישה. עוד שבועיים תצא הכנסת לפגרת הקיץ ותחזור רק באוקטובר, לאחר החגים. על פי הערכות שונות, זה יהיה מושב אחרון לפני הבחירות שיוקדמו לתחילת 2013. לכן, האפשרות של הגשת הצעת חוק להעלאת גיל הפרישה, קלושה ביותר. אם תוגש הצעה כזו, מדובר במה שנהוג לכנות "עז", כלומר ניסיון האוצר להכניס סעיפים שאינם חשובים לו אך מרגיזים את הציבור כדי שיוכל להוציאם בתמורה להשארת הסעיפים שכן חשובים לו. ח"כ כץ, מי שיהיה אחראי על הוצאת העזים, משתמש בלשון דיפלומטית: "אם תהיה הצעה כזו בחוק ההסדרים ואחשוב שלא צריך להעלות אותה היא לא תעלה".
מה שעצוב, אומרת עו"ד טנא, הוא כי "כל הפתרונות שמוצאת המדינה לבעיות הנוצרות כתוצאה מהתארכות תוחלת החיים הן בצורה כזו או אחרת השתת הנטל על הציבור עצמו. המדינה מצידה לא עושה מספיק. לדוגמה, העלאת שיעור האג"ח המבטיחות תשואה ידועה מראש כדי לעזור לחיסכון לפנסיה". עו"ד טנא, שהיתה בין מנסחי הסכם הפנסיה חובה מ־2007, אומרת כי חלק גדול מהפתרון יכול להיות בהפניית הכספים כך שייטיבו עם האוכלוסייה בישראל ויפצו כלכלית על התארכות תוחלת החיים: "אין סיבה למה לא לחייב את קרנות הפנסיה להשקיע חלק מהכספים שלהן בתשתיות בישראל ובמוצרים ציבוריים כבניית בתי אבות, בתי חולים בפריפריה ועוד". אם לא, היא אומרת, "נראה עוד כמה שנים אוהלים של זקנים שלא יכולים לשלם על דיור ותרופות. הגיע הזמן שהמדינה תחשוב מה היא עושה עוד 40 שנה". דרך אגב, שיעור הלא־מועסקים בקרב בני 55–64 בישראל הוא כ־37%.
