דורי סגל: "לא איבדתי את הפחד"

מחוץ לחדר הישן של דורי סגל במשרדי גזית גלוב בתל אביב תלויה תמונה של חברי מועצת העם הזמנית, חותמי מגילת העצמאות. הדיו התיישן, הרקע הצהיב, אבל עיניו של צבי סגל, סבו של דורי, נציג התנועה הרביזיוניסטית במועצת העם ואחד מ־37 החותמים, עדיין מלאות משמעות. מי שיחפש את הקשר בין הסב לנכדו לא יתקשה למצוא אותו: סגל הסב, אחת הדמויות הדומיננטיות במפעל ההעפלה לארץ ישראל, הפך בשנותיו המאוחרות ליזם נדל"ן והיה ממקימי העיר אשקלון. סגל הנכד הוא כבר נדל"ניסט גלובלי, מבעלי השליטה בגזית גלוב וסגן היו"ר, המתגורר בימים כתיקונם בטורונטו שבקנדה.

ואיך זה גורם לך להרגיש?

"תראי, הוא חי בתקופה אחרת, דברים השתנו, העולם היום הרבה יותר גלובלי. אם גזית גלוב, שהיא ישראלית, תהיה חברת הנדל"ן הכי גדולה בעולם, נראה לי שזו תהיה התרומה שלי למפעל הציוני".

הכסף שינה אותך?

"לא חיים ולא אני ירשנו את העסק, בנינו אותו כמעט מאפס ושנינו זוכרים את זה היטב. אני חושב שכדי להצליח אתה חייב לשמר את הפחד הזה, לזכור את התחושה שאתה הולך לישון בלילה ואתה לא יודע אם יהיה לך כסף להחזיר. גם אחרי כל כך הרבה שנים לא איבדנו את הפחד, ולכן אני לא חושב שהכסף שינה אותנו.

אתה חושב להכניס אותם לעסק?

"בתרבות שבה פועלת גזית גלוב, בעיקר בצפון אמריקה, לא מקובל להכניס ילדים לעסק. זה פשוט לא עובד ככה. אני בכלל הייתי רוצה שיגדלו לעשות את מה שטוב להם. הבן שלי בן 23, הוא עבד בבניין ועכשיו הוא מנסה לפתוח עסק קטן עם חבר. הבת שלי בת 19 ורוצה להיות מורה. אני רוצה שילכו בדרך שלהם, לא בשלי. אם אחד מהם היה רוצה לעבוד בגזית גלוב, הוא היה צריך ללכת למנהל של אחד הנכסים שלנו ולבקש עבודה. היו לוקחים אותו רק אם הוא היה מספיק טוב".

דורי סגל. "מריבות לא, ויכוחים יש" צילום: עמית שעל

למכור דירה, לקנות מניות

בתל אביב של שנות השבעים הנער דורי סגל, בקרוב בן 50, היה עשוי להיחשב לפרא אדם. "למדתי בגימנסיה הרצליה באותה כיתה עם רונן אשכנזי, מנכ"ל גזית גלוב ישראל", הוא מספר, "רונן כבר אז היה גאון ואחרי זה הוא באמת הלך ללמוד הנדסה. אותי הלימודים לא ממש עניינו, עברתי מהגימנסיה לבית ספר משלב והייתי היחיד בכיתה שלי שסיים בגרות - וגם את זה עשיתי בציונים לא משהו. אחרי הצבא התחלתי להתעסק ביהלומים, עבדתי בארצות הברית כמה שנים. לימים חיפשתי שינוי והתחלתי להשקיע בבנק כרמל, וכך הכרתי את חיים כצמן, שהיה אחד המשקיעים הגדולים בבנק".

ההיכרות של סגל עם כצמן, כשהיה בן 30, היא נקודה ששווה להתעכב עליה, מאחר שהיא תשנה את חייו מקצה לקצה. מאז ועד היום מערכת היחסים ביניהם נדירה בהרמוניה שלה, אבל גם ברור מי בכיר בה יותר.

"זו היתה תקופה שהסתובבתי לא מעט בשוק ההון, דיברתי עם הרבה אנשים", מספר סגל, "שמעתי שחיים מתחיל לפעול בתחום הנדל"ן המניב ורציתי להשקיע יחד איתו. חיים אמר שהוא ייקח אותי לשנה, לניסיון. מאז אנחנו יחד"

.

"אני לא בטוח שחיזור זו המילה המתאימה, אבל אני בהחלט הייתי זה שיצר את הקשר. נפגשתי איתו במיאמי ובתל אביב ומשם התחלנו. ידעתי שאני רוצה להשקיע איתו, אבל לא היה לי כסף אז מכרתי את הדירה שלי ושל אשתי. זה היה צעד מאוד לא שגרתי, כל החברות שלה אמרו לה 'איך את נותנת לו לעשות את זה'. אני לא אשכח שהפקידה בבנק קראה לי לשיחה ואמרה לי 'מה אתה עושה, לא מוכרים דירה בשביל להיכנס לבורסה'. מבחינתה זה היה להיכנס לבורסה, מבחינתי זה היה להשקיע בעסק שלי. עד היום זה העסק שלי, פשוט נוספו עוד כמה אפסים", הוא אומר בחיוך.

"היו כמה רגעים לאורך הדרך שאמרתי לעצמי 'וואו'. זה קרה, למשל, כשעשינו את עסקת אטריום יחד עם CPI, קרן ההשקעות בנדל"ן של סיטיבנק (עסקה משנת 2008 שבמסגרתה רכשו השתיים את חברת אטריום האירופית, שלה פורטפוליו של מאות נכסים במזרח ומרכז אירופה - נ"ס). היתה תקופה של שלושה חודשים, עד להשלמת העסקה, שבה אנחנו וסיטיבנק היינו צריכים לתת ערבות של חצי מיליארד דולר. היינו אמורים להתחלק בסכום הזה חצי־חצי, אבל סיטי פתאום הודיעה שהיא לא מוכנה. שאלנו אותם אם המוסדיים הזרימו להם ביקושים ואם הם עומדים מאחורי העסקה, הם אמרו שכן, אז החלטנו לתת לבדנו את הערבות, גם בשמם.

"מריבות לא, ויכוחים יש"

"כן, כי זה תמיד היה ככה. מהיום הראשון שהתחלנו להשקיע יחד חיים השקיע כפול ממני, ולכן יש לו פי שניים מניות. הוא השותף הבכיר, תמיד היה ותמיד יהיה. חיים הוא אדם מאוד מפוכח, הוא רואה את המציאות כפי שהיא. מה שבאמת מיוחד בראייה שלו זה שהוא יכול לתת לך ניתוח של מה הולך לקרות גם עשר שנים קדימה. לפעמים אתה יושב איתו ולא מבין על מה הוא מדבר, ואחרי שנתיים פתאום נופל לך האסימון עד כמה הוא צדק. תראי איזה אדם הוא: חיים היה זה שהוביל אותנו לפני שלוש שנים לעסקת אטריום. איזה חזון היה לו! הוא הנדל"ניסט היחיד שאני מכיר שהצליח להרוויח במזרח אירופה".

"אני לא מומחה גדול למאקרו, ואני חייב לומר שבישיבות ההנהלה שלנו אנחנו מתייחסים הרבה פחות ממה שאפשר לחשוב למצב השווקים. אנחנו מדברים על זה ברמת הרכילות, אבל ההשפעה של זה על העסקים שלנו היא קטנה יחסית. גם אם גוש היורו יתפרק, זה הרי לא באמת משנה באיזה מטבע יקנו אצל השוכרים שלנו. הביזנס שלנו בנוי על מרכזים מסחריים שכונתיים, וכל עוד אנשים ימשיכו לאכול הם גם ימשיכו לקנות בהם".

"אם את שואלת אותי אם אני ארים לו טלפון בעת צרה התשובה היא כן, הוא יהיה האדם הראשון שאתקשר אליו. אנחנו בקשר הדוק וזה חרג לאורך השנים מעסקים נטו. כשהילדים היו יותר צעירים הם היו מבלים יחד, הייתי לוקח אותם למיאמי לחגוג עם המשפחה של חיים את ליל הסדר. הילדים גדלו והפעילות גדלה, אז אני כבר לא מדבר איתו כמה פעמים ביום כמו פעם, אבל יש לנו שיחות דו־שבועיות עם רוני סופר (מנכ"ל גזית גלוב), שעה וחצי־שעתיים בכל פעם, ואנחנו כמובן נפגשים ככל האפשר".

"מריבות לא, ויכוחים יש, אז מה. היום יש לנו דרג מנהלים שכולל 50 איש ויותר, וגם הם לא תמיד מסכימים איתנו. לא מעט פעמים אנחנו משנים את דעתנו בעקבות הוויכוחים האלה, ולא כי מישהו דחף מישהו לפינה. חיים ואני דומים בהרבה דברים, אבל בדבר אחד אנחנו שונים: הוא רוצה לעבוד שמונה ימים בשבוע, אני רוצה שישה. בממוצע אנחנו בסדר", הוא צוחק.

"לא חשבתי על זה אף פעם ככה, זה מאוד טבעי מבחינתי. אני חושב שזה לא קשור רק אל חיים ואליי, זו הדרך שלנו בחברה, אנחנו לא נפרדים בקלות מאנשים. יש הרבה מאוד עובדים שהולכים איתנו כבר 17 ו־20 שנה. אם משהו טוב והכל עובד כמו שצריך, אין סיבה להפסיק אותו".

רוצים להיות טבע של הנדל"ן

"אני לא מאלה שאומרים שמחיר המניה לא חשוב, הוא חשוב מאוד כי אם לאורך זמן המניה מדשדשת זה סימן שמשהו בחברה לא בסדר. מחיר המניה הוא גם מחיר ההון שלך, מחיר הגיוס. אני אישית עוקב בדריכות אחר מחיר המניה שלנו, מסתכל 50 פעם ביום על המסכים, כפול שש בורסות", הוא צוחק. "צריך להבין ששוק ההון עובד לטווחים קצרים, לפעמים קשה לו לעכל תהליכים ארוכי טווח ויש בו גם אופנות.

"הגענו חזקים למשבר, כך שיכולנו לנצל הזדמנויות. השנתיים שלאחר מכן כבר היו הרבה יותר מהנות מבחינתי. כשהכל טוב אני כל הזמן שואל את עצמי מאיפה תבוא המכה, ואז אני לא נהנה. כשהסביבה היתה בעייתית יכולנו ליהנות, כי היה לנו נורא ברור איך ולאן אנחנו מתקדמים". 

דורי סגל. "סבא שלי היה ציוני גדול, איש אצ"ל וגם נדל"ניסט. אם גזית גלוב תהיה חברת הנדל"ן הכי גדולה בעולם, זו תהיה התרומה שלי למפעל הציוני" צילום: תומי הרפז

אלי הורביץ, שאתה אוהב את ההשוואה לטבע שלו, השקיע לאורך השנים בהמון סטארט־אפים, הוא כל הזמן חיפש את הדבר הבא. חיים ואתה ניסיתם לסטות קצת הצידה כשהשקעתם באורמת, אבל מאז לא ראינו מהלכים דומים.

"אנחנו מתמקדים בנדל"ן, תחום הפעילות העיקרי שלנו, ואני יכול להעריך שבחמש השנים הקרובות לפחות תראו אותנו רק שם, בטריטוריות הקיימות בעולם ואולי גם בטריטוריות חדשות. גם אלי הורביץ עשה את ההשקעות הנוספות שלו באיזה גיל? 70? אז יש לי עוד כמה שנים. 90% מהכסף האישי שלי מושקע בחברה, אין לי או לחיים עסק אחר. יש שתי גישות לחיות את החיים: האחת אומרת לפזר את הביצים שלך בין כמה סלים, השנייה לשים את כולן בסל אחד ולשמור עליו היטב. אני בחרתי בגישה השנייה, והסל שלי הוא נורסטאר".

"חבל שלא משתמשים בנו יותר"

"בשנייה. אל תשכחי שאני גר בצפון אמריקה".

שיניתם את השם, הנפקתם בניו יורק, ככל שהחברה גדלה החלק היחסי של הפעילות הישראלית נעשה קטן יותר. הזהות הישראלית של גזית גלוב הולכת ומתמוססת.

"לא, כי אנחנו חברה ישראלית שההנהלה שלה ישראלית ויושבת בתל אביב, כך זה יישאר. בכל מקום בעולם יודעים שגזית גלוב היא חברה ישראלית, אבל בעסק שלנו יש ערך למקומיות כי הצרכנים גרים ברדיוס של 2 ק"מ מהנכס. לכן בקנדה מנהלי הנכסים הם קנדים ובפולין פולנים. זה לא סותר.

"בגדול, ברור לי שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ואני חייב לומר שזו גם התפיסה הרווחת בצפון אמריקה".

"אני ישן מעט מאוד שעות בלילה ואף פעם לא חולם, אבל ספר טוב אני עדיין אעדיף לקרוא בעברית. מסמכי עבודה כבר יותר קל לי לקרוא באנגלית. אני מאוד אוהב את ישראל ומאוד אוהב לבוא לכאן, פעם הייתי מגיע כל חודש והיום אני מגיע כל חודשיים־שלושה. המשפחה שלי כאן והחברים, הרי חברי ילדות זה משהו שאתה רוכש רק פעם אחת. אני גם מצטער לפעמים בשביל הילדים שלי על זה שהם לא גדלו כאן כשמסביבם משפחה גדולה. אשתי לשעבר שבדית, כך שלאף אחד מאיתנו אין משפחה בטורונטו. מצד שני, כדי לאפשר לגזית גלוב לצמוח באופן שבו היינו רוצים שתצמח, במיוחד לאחר ההנפקה בניו יורק, אני חייב להיות בצפון אמריקה".

"כן, אנחנו רוצים לעשות כסף"

אחד הדברים שובי הלב בסגל הוא הפתיחות והישירות שבה הוא מתייחס לכל נושא. התכונה הזו בולטת במיוחד כאשר אנחנו מדברים על מה שמניע אותו. לדבריו, המניע שלו הוא "לעשות כסף. כן, אנחנו רוצים לעשות כסף אבל אנחנו רוצים לעשות אותו יחד עם בעלי המניות שלנו, מחזיקי החוב שלנו, השוכרים שלנו והלקוחות של השוכרים שלנו. ומובן שאנחנו גם רוצים שהמנהלים הטובים שלנו ירוויחו כסף".

לדבר על לעשות כסף עשוי להיות לא פופולרי בימים של מחאה חברתית. יש גם לא מעט ביקורת על המשכורות הגבוהות שמושכים מנהלים בחברות ציבוריות. שלי יחימוביץ' היתה אומרת שזה מאוד קפיטליסטי מצדך.

"בסוף גם שלי יחימוביץ' היתה רוצה שכספי הפנסיה שלנו יהיו במקום טוב. מי שמחזיק מניית גזית גלוב על פני תקופה ארוכה יכול היה לעשות תשואה של 18% בשנה על פני עשור, וזה יפה מאוד, במיוחד לעסק כמו שלנו. אנחנו שמרנים שלוקחים סיכונים מחושבים, חברה שקופה שמחלקת דיבידנד סדיר לבעלי המניות.

חיים כצמן צילום: שאול גולן

"אני מאוד אוהב את המודל הכלכלי בשבדיה, שם ממסים אזרחים על צריכת מותרות. אם אדם הולך למסעדה ומשלם 200 דולר על בקבוק יין צריך למסות אותו לדעתי, אבל אם זוג צעיר הולך וקונה בקבוק יין ב־10 דולר כדי לחגוג את יום הנישואים שלו, הוא לא צריך לשלם מס. מע"מ דיפרנציאלי יכול להיות כלי לא רע בכלל לצמצום פערים".

"אצלנו לא להחזיר כסף מעולם לא היה אופציה. אני בטוח שאין איש עסקים הגון אחד שלא היה מעדיף להחזיר את חובותיו ולא להיקלע לסיטואציה הזו".

"אני חושב שצריך להמתין ולראות מה יקרה, בגדול השוק יידע לתמחר את זה. אני לא חושב שרגולציית יתר היא בהכרח הפתרון, וישראל היא גם מדינה שיש בה רגולציה חזקה יחסית. אולי צריך אכיפה גדולה יותר. יש כל מיני דרכים לתת כוח לבעלי מניות מיעוט, למשל בהגברת היכולת לתבוע ייצוגית. בסוף דמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר, לרוב צריך להיות כוח מסוים - בתנאי שיש לך דרכים לתת לו בראש אם וכאשר הוא עושק את המיעוט".

"אני אתן לך דוגמה מקומית. אני נוסע בראשון לציון ורואה מה גזית ישראל עשתה שם באזור הסינמה סיטי, עם רצף המרכזים שלנו, נזכר איך זה נראה קודם וזה פשוט מדהים בעיניי. אם הייתי יכול לבחור דבר אחד להתעסק בו כל היום זה מה שהייתי רוצה לעשות - לפתח נכסים".