חורבן הבית

זהבה הראל מציגה קצת במבוכה את ביתה, באחת הסמטאות של שכונת התקווה, לא רחוק מהשוק. "בית" היא מילה מרחיקת לכת: בחצר זעירה ומשותפת לכמה שכנים הראל גרה עם שלוש בנות בשני חדרי שינה קטנים, אחד מהם חסר חלונות. ליד שולחן האוכל הרעוע במטבח קטן, מלא בטחב ורטיבות, היא פורסת את תעודות הזכאות לסיוע בשכר דירה, מכתבים ממשרדי ממשלה שונים, ואת הסיפור שמשותף לרבים מאוד בשכונה הזו וברבות אחרות. זהו סיפור על חוסר ביטחון קיצוני בקורת גג בישראל 2013, סיפור שאצל לא מעט משפחות מסתיים ברחוב.

הראל (52), חולת סוכרת, פונתה מדירתה לפני קרוב לשלוש שנים בשל סכסוך כספי - היא טוענת שנושלה - והתגוררה בגן הציבורי בשכונת התקווה במשך שבועיים, עד שפקחים של עיריית תל אביב פינו אותה גם משם. מאז היא נעה בין דירות שכורות. היא אינה זכאית לדיור ציבורי כיוון שהיתה פעם דירה בבעלותה. היא מקבלת סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון בסכום של 1,170 שקל בחודש. על הדירה המתפוררת שלה היא משלמת 3,200 שקל בחודש. "אני מוסיפה את הכסף של ביטוח לאומי כדי לשלם את מלוא שכר הדירה, ונשארת בלי אוכל", היא מודה. שלוש הבנות, אחת מהן חיילת, עובדות כדי לעזור לעמוד בהוצאות. הראל מספרת על מצוקה כלכלית חמורה ותנאי חיים ירודים.

רחל טייב, משלמת 2,500 שקל בחודש לדירת חדר בשכונת התקווה, מקבלת סיוע של 740 שקל בחודש: "ב־30 שנה עברתי 30 דירות. אין לי כבר מה להפסיד. אני אהיה ברחוב בקרוב" צילום: עמית שעל

מצבה של הראל קשה, אך אינו ייחודי: השכנות שלה מספרות סיפורים דומים לדכא. ברחוב סמוך, רחל טייב (47) משלמת 2,500 שקל לדירת חדר. כיחידה, היא מקבלת ממשרד השיכון סיוע נמוך של 740 שקל, ובעל הבית שלה מבקש ממנה להתפנות מפני שאיחרה בתשלומים. "ב־30 שנה עברתי 30 דירות", היא מעידה. "אין לי כבר מה להפסיד, אני אהיה ברחוב בקרוב".

מעבר לדרך לח"י, בשכונת הארגזים, מתגוררת אורית דיין ב־2 חדרים נמוכי תקרה, דחוקים מאחורי בית אחר, שעולים לה 2,300 שקל בחודש. התינוקת שלה ישנה בחדר קטן מאחור, ודיין (39) מציגה את מסמכי השכירות והזכאות לסיוע. "אני לא זכאית לדיור ציבורי, כי הילדות הגדולות שלי לא גרות איתי", היא אומרת. "כשהתגרשתי גרתי בחולון ופינו אותי מהדירה עם הגדולות, כי לא עמדתי בשכר הדירה. לא היה לי שום מקום ללכת אליו; ישנתי איתן חודשיים בבית מלון, ונכנסתי לחובות רק כדי שהן יוכלו לסיים את שנת הלימודים. רציתי להישאר איתן בחולון, בגלל מערכת החינוך הטובה שם, אבל שום בעל בית לא רצה להשכיר לי בלי צ'קים וביטחונות, גם כשהבאתי שכר דירה של חודשיים מראש במזומן". דיין מקבלת כיום סיוע בשכר דירה שעומד על 1,170 שקל בחודש - 1,164 שקל, היא מדייקת, בקפדנות של מי שסופר כל פרוטה, כיוון ששישה שקלים יורדים כעמלה בבנק הדואר.

ומה בחו"ל? באירופה נותנים דיור, בארצות הברית כסף ח"כ לוי-אבוקסיס: "דיור ציבורי עלול ליצור שכונות חלשות, ולכן צריך לפזר ולהקצות דירות ציבוריות בכל פרויקט שבונים. אנחנו מנסים כרגע גם לבחון אפשרויות של שכר דירה מפוקח, שעשוי להיות פתרון בחלק מהמקרים" רחל בית אריה לכתבה המלאה 

הסיפורים האלה, ורבים מאוד כמוהם, מגלים טפח ממציאות קשה בישראל של השנים האחרונות. כששוק הדיור הופך בלתי אפשרי גם לבעלי הכנסות ממוצעות ומעלה, העשירונים התחתונים מתקשים למצוא את אחד הדברים הבסיסיים ביותר: קורת גג. הבעיה רחבה יותר מעמידה או אי־עמידה במחירי השכירות הגבוהים: כמעט כל המרואיינים לכתבה זו (ברובן מרואיינות) הגדירו אותה קודם כל במונחים של חוסר יציבות, שלא מאפשר להם לצאת מהמצוקה. "עברתי שלוש דירות בשנתיים, ונראה שאעבור שוב בקרוב", מספרת מזל ארמי, אם חד־הורית שמתגוררת בקריית אונו עם שישה ילדים, בדירה קטנה בקומה רביעית. "המעברים קשים לילדים, שבכל פעם עוברים לשכונה אחרת ומתנתקים מהחברים. בשבילי נוסף בכל פעם תשלום על הובלה ועוד הוצאות".

ח"כ אורלי לוי־אבקסיס, יו"ר השדולה לדיור חברתי: "ההזרמה הזו של כסף ציבורי לשוק השכירות תוביל לעלייה נוספת בשכר הדירה, ותשפיע גם על המעמד הבינוני" צילום: עומר מסינגר

כל המשפחות האלו מקבלות סיוע מהמדינה, באחריות משרד השיכון, כדי שיוכלו לעמוד בשכר הדירה המאמיר. בסך הכל מתוקצב הסיוע לדיור ב־1.4 מיליארד שקל, שמתחלקים כמעט שווה בשווה בין תקציב סיוע לעולים חדשים לסיוע למשפחות ותיקות ונזקקות. על פי נתוני משרד השיכון, הסכום הזה מתחלק בין 139 אלף משפחות: אלו מקבלות סיוע הנע בין מאות בודדות של שקלים, כמו במקרה של מדינה חמרה, למקסימום של 3,000 שקל למשפחה שזכאית לקבל דירה בפרויקט דיור ציבורי וממתינה עד שדירה כזו תתפנה. ב־2012, בעקבות המחאה החברתית והמלצות ועדת טרכטנברג, סכומי הסיוע הוגדלו משמעותית, אבל לדברי מרואיינים רבים הם עדיין אינם מכסים את הוצאות השכירות הגבוהות.

"אין שום הלימות בין סכומי הסיוע לשכר הדירה הריאלי", טוען ח"כ אילן גילאון (מרצ), ממקימי השדולה למען הדיור הציבורי בכנסת. "הסכום נתון לשרירות דעת, עלול להשתנות, ויותר מכל - הוא אינו מתאים למצב בשוק". כדי להתמודד עם מצוקת המשפחות במעמד הנמוך, אומר גילאון, המדינה צריכה לבנות דירות בעצמה לפי המודל של החברות המשכנות עמידר, עמיגור והחברות העירוניות לדיור - שהשיכונים שלהן, והדימוי השלילי שמלווה איתם, מלווים את הנוף הישראלי מאז שנות השישים.

החופש למצוא אלטרנטיבות - בלי אלטרנטיבות

במשרד השיכון חושבים אחרת: שם מסבירים שסיוע בשכר דירה משחרר את הזכאים מתלות במדינה ומחיים בשיכוני עוני, ומאפשר להם לשכור דירה באזור לפי בחירתם, כך שיוכלו לנהל חיים כלכליים עצמאיים. "משרד השיכון רוצה לתת משקל גדול יותר למודל של סיוע בשכר דירה על פני דיור ציבורי בבעלות המדינה", אומר רונן כהן, סמנכ"ל אכלוס במשרד השיכון.

"לרכוש דירה בתנאי השוק היום זה מאוד מאוד יקר. כיום המשרד נותן דירה למשפחה שנמצאת במצב מסוים - למשל, עם מספר ילדים מסוים והבטחת הכנסה - אבל אם בודקים מי נמצא במרבית הדירות בשיכון הציבורי, מגלים שאלה בעיקר יחידים וזוגות שהילדים כבר לא איתם. הם לא בהכרח באותו מצב, אבל אין לך יכולת לפנות אותם ולהגיד להם 'זהו, נגמר'. בעולם האמיתי, איך תפנה אדם בן 50? יש אנשים שמצבם צמית ולא ניתן לשינוי, כמו נכים קשים ואנשים רב־מצוקתיים, ולהם נקצה דיור ציבורי. לאנשים שמצבם משתנה, ומורכב מרמת הכנסה וממספר הילדים, עדיף לתת סיוע כדי שישכרו דירה עצמאית".

ההסבר של כהן הוא ביטוי כן למדיניות הלא־מוצהרת של המשרד זה שנים: צמצום דרסטי של מערך הדיור הציבורי והעדפת פתרונות בשוק הפרטי. בסוף שנות השישים היו בארץ 206 אלף דירות ממשלתיות מושכרות, וכשליש מהאוכלוסייה התגוררה בדירות בבעלות המדינה. עד סוף שנות התשעים מספרן של הדירות הממשלתיות ירד ל־108 אלף. אחרי חקיקת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) ב־1998, דירות רבות נמכרו לדייריהן בהנחה; כיום, על פי נתוני משרד השיכון, נותרו במערך הדיור הציבורי 65 אלף דירות בלבד, פחות מ־2% מכלל הדירות. במקביל, לא נבנה כל דיור ציבורי חדש בישראל ב־30 השנים האחרונות.

המחסור בדירות יצר תור ארוך של ממתינים: כיום ישנן כ־2,500 משפחות שהוכרו כזכאיות לדירה, אך אינן מצליחות לממש את הזכות. המחסור הוביל גם להקשחה ניכרת בקריטריונים, כך שמשפחות רבות שמצבן קשה אינן מוכרות כזכאיות לדיור, ובהתאם לכך סכומי הסיוע שהן מקבלות נמוכים מאוד.

שר השיכון אורי אריאל. "המדינה תיתן ערבות מטעמה" צילום: אביגיל עוזי

הפתרון שמשרדי השיכון והאוצר מציעים למשפחות הללו הוא מתן סיוע בשכר דירה - גישה שאינה מצריכה השקעה תקציבית גדולה כמו בניית דיור, ולטענת הפקידות הבכירה מיטיבה גם עם השכבות החלשות. "אני מעדיף לתת לממתינים שכר דירה ריאלי, כדי שילכו לשוק הפרטי וישכרו דירה ולא יתקשרו אליי כל הזמן, 'הדלת לא נסגרת, בוא תקן לי אותה'", אמר מנכ"ל משרד השיכון שלמה בן אליהו בישיבת הוועדה לביקורת המדינה במאי האחרון. "אם אנחנו רוצים לתת לאנשים האלה גם את הביטחון העצמי שהם קובעים את גורלם ואיך תיראה הדירה שלהם - תן להם את הכסף. הם ילכו לשוק הפרטי וישכרו אותה. אל תיתן להם להיות תלויים".

"עלויות התחזוקה של הדיור הציבורי עצומות", אומר גם כהן. "אנחנו רוצים לקחת את הכסף שמשקיעים בקירות ושהולך על מנגנונים ובקרות ורגולציה - ולהשקיע אותו באנשים: לאפשר להם לשכור דירה במקום טוב יותר ומתאים להם יותר. לאדם עצמו ישנה היכולת הכי טובה לעשות בחירה מה המקום המועדף עליו".

את כרמית ארמי, אלמנה ואם לארבעה שממתינה לדירת עמידר כבר 11 שנה, הדברים האלה מצחיקים. עם סיוע מקסימלי של 3,000 שקל בחודש, שכר הדירה שהיא משלמת עבור דירת 3 חדרים בקריית אונו עומד על 3,900 שקל. היא מחפשת אופציה זולה יותר, אבל מתברר שלנשים במצבה "הבחירה החופשית בין מקומות מגורים", זו שמשרד השיכון טורח להלל - מצומצמת מאוד. "הרבה בעלי בתים חוששים להשכיר לנו, או לא מוכנים שכספי הסיוע ייכנסו לחשבון הבנק שלהם כי הם רוצים תשלום במזומן. משכירים אומרים לי, 'מה יהיה אם מחר יקצצו ולא תקבלי יותר סיוע, או שזה יתעכב? מה יקרה אם יהיה לך בן זוג ולא תהיי זכאית? מה יהיה אם יקטינו לך את הסיוע?'. אם הם מסכימים, הם דורשים 30 אלף שקל כפיקדון", היא מספרת.

כרמית ארמי, משלמת 3,900 שקל לדירת 3 חדרים בקריית אונו: "חוששים להשכיר לנו. אומרים לי 'מה יהיה אם יהיה לך בן זוג ולא תהיי זכאית?'" צילום: תומי הרפז

התוצאה היא שמשפחת ארמי עברה 17 דירות ב־11 שנה. "אין לנו אפשרות לשכור דירה שמתאימה לגודל המשפחה. זה יקר מדי: בחדר אחד ישנים שלושת הילדים הגדולים ובשני אני עם הבן הקטן. הייתי מוכנה לגור גם בדירת 2 חדרים אם הייתי יודעת שהיא קבועה ואפשר להישאר שם".

בניגוד לטענת משרד השיכון, כאילו סיוע ישיר ישחרר את הנזקקים לשכור דירה באזורים מגוונים, השוכרים נדחקים אל השכונות החלשות ביותר. "בחולון אף אחד לא הסכים להשכיר לי בלי צ'קים וביטחונות, זה אפשרי רק בשכונת הארגזים", מספרת אורית דיין. מיקי אזולאי, שמתגוררת בשכונת התקווה עם חמישה ילדים ומקבלת סיוע של 2,850 שקל בשכר הדירה, אומרת שהסכום "בהחלט עוזר, וגם לרוב נכנס בזמן, אבל לא מאפשר לי לצאת לאזור טוב יותר. אני חוששת כאן לילדים".

כהן טוען שהמשרד מנסה לצמצם את בעיית חוסר הרצון של המשכירים להשכיר למשפחות חלשות. "אנחנו לא יכולים לתת ערבות אישית מוחלטת של המדינה לכל אחד", הוא מודה (בניגוד, אגב, להצהרתו של שר השיכון אורי אריאל, שכתב בעמוד הפייסבוק שלו באוקטובר כי "המדינה תיתן ערבות מטעמה על הדיירים כדי שהמשכיר לא יחשוש להשכיר להם"), אבל באותה נשימה מספר ש"אנחנו מנסים להיכנס בפער המורכב הזה בין שוכרים ובעלי בתים וליצור את הביטחון. בסך הכל אנחנו רואים הרבה משפחות שמקבלות סיוע ונשארות בדירות למשך שנים באופן יציב".

"נכנס צ'ק של 250 שקל, אז חשבו שהתעשרתי"

בניגוד להצהרות בכירי משרד השיכון על עצמאות ושחרור ממנגנונים בירוקרטיים, כרמית ארמי מספרת על חקירות פולשניות במיוחד שנועדו לוודא שמצבה הכלכלי אכן מצדיק סיוע. אצל אמהות חד־הוריות, הבדיקות מכוונות במיוחד למצוא ראיות לכך שהן למעשה חיות עם בני זוג, מה שמחייב כנראה פשפוש של החוקרים באזורים הפרטיים ביותר של החיים. "החוקר נכנס לחדר האמבטיה וסופר כמה מברשות שיניים יש שם", מעידה ארמי. "הוא מצא תחתוני בוקסר של הבן שלי (בן 17) ושאל של מי הם, ראה את ערכת הגילוח שלו ושאל, 'מה? הוא כבר מתגלח?'. כשאמרתי שכן הוא אמר שהוא צריך לפגוש אותו ולראות מה מבנה הגוף שלו. הוא גם תחקר את השכנים וביקש מהילדים להראות איפה ארונות הבגדים שלהם, ראיתי אותו יושב שעות מחוץ לבית ורושם.

אורית דיין, משלמת 2,300 שקל בחודש על דירת 2 חדרים בשכונת הארגזים, מקבלת סיוע של 1,164 שקל בחודש: "ישנתי עם הילדות חודשיים בבית מלון, ונכנסתי לחובות רק כדי שהן יוכלו לסיים את שנת הלימודים" צילום: עמית שעל

"אחרי אחת החקירות שללו לי את הסיוע למשך שנה, כי החוקר דיווח שהבגדים שנמצאו בדירה לא תואמים את מה שדיווחתי על הגיל של בני המשפחה. בסוף הערעור שלי התקבל אחרי שעובדת סוציאלית, שמכירה את המצב שלנו ועושה בעצמה חקירות אצלי, העידה לטובתי. המקרים האלה יוצרים אצלי פיגורים וחובות, וגם מתח מתמיד: כל חודש אני תוהה אם הסכום ייכנס או לא. קשה לשרוד ככה".

"עושים מאנשים בובות על חוטים", טוענת גם אורית אוחנה, אם לשלושה מרחובות שממתינה לדירה כבר תשע שנים. גם היא מספרת על קושי אדיר במציאת בעלי בתים שיסכימו להשכיר לה, ועל קשיים בירוקרטיים גדולים במימוש הסיוע - שדורש בדיקה מחודשת של זכאות מדי שנה, כולל חקירות של המצב הכלכלי והמשפחתי. "פעם שלחו לי חוקר כי לחשבון הבנק שלי נכנס צ'ק של 250 שקל, והם החליטו שהתעשרתי. לא מזמן אמרו לי פתאום שאני זכאית מאז 2010, ולא מאז 2004 (מה שמשפיע על מיקומה בתור לקבלת דיור). זו היתה טעות של פקידה, שבגללה סכום הסיוע ירד בפתאומיות וללא התראה מ־2,550 ל־1,170 שקל בחודש. בכל פעם אני צריכה להביא מסמכים מחדש, להתווכח, לעבור תקופה שבה ההפקדות לחשבון לא מגיעות עד שהסיוע מתחדש, להיכנס לחובות. אני לא רוצה כסף, רק דירה של 60 מ"ר שאדע שאני יכולה להישאר בה". אוחנה התגוררה עם ילדיה באוהל קרוב לשנה לפני שקיבלה סיוע.

במקרה אחר, מסורבת גט קיבלה הודעה שסכום הסיוע שלה קוצץ בפתאומיות כיוון שהיא נחשבת כנשואה, ולא כאם יחידנית. עוד מקרה הוא זה של סילבי שטרסמן, תושבת קריית ביאליק: סכום הסיוע שהיא מקבלת קוצץ במחצית עם שחרורו של בנה היחיד מהצבא, מה שלא אפשר לה להישאר בדירה ששכרה. שטרסמן, נכה מקבלת קצבה, עברה לא מזמן לאשקלון בתקווה למצוא דיור זול מעט יותר וגם עבודה מפרנסת.

במקרה נוסף נפתלי נהרי, ששוכר יחידת דיור במושב ליד ראש העין ועבר אירוע מוחי לפני שנה, לא הוכר כמשמורן חלקי על ילדיו, ומקבל סיוע ליחיד של כמה מאות שקלים בלבד. הוא עומד בפני פינוי מהדירה בגלל חוב שהצטבר בחודשים שבהם לא היה מסוגל לעבוד ולא קיבל סיוע עד שהסתיים התהליך המפרך של אישור הזכאות. "במקום להתרכז בתהליך השיקום אני כל הזמן רץ בין משרדים", הוא מספר.

הבאים בתור בשרשרת המזון: מעמד הביניים

פוליטיקאים ופעילים חברתיים טוענים שהקשיים הנוכחיים הם רק קצה הקרחון בהשוואה לאלו שייווצרו אם משרד השיכון יממש את כוונותיו להרחיב את מודל הסיוע בשכר דירה. "אנחנו מדברים על עשרות אלפים שיקבלו סיוע", מזהירה ח"כ אורלי לוי־אבקסיס (ישראל ביתנו), יושבת ראש השדולה לדיור חברתי. "ההזרמה הזו של כסף ציבורי לשוק השכירות תוביל לעלייה נוספת בשכר הדירה, ותהיה לה השפעה שלילית מאוד גם על המעמד הבינוני, שיצטרך לשלם יותר".

"התנערות המדינה מחובתה לקורת גג של קבע מרחיבה את המצוקה, מביאה לעלייה בשכר הדירה, ויוצרת דור שני למעגל העוני", אומרת גם רותי לביא, פעילה ב"צוות דיור ציבורי" - קבוצה של פעילים חברתיים שדורשים לשקם ולהרחיב פרויקטים של דיור ממשלתי (גילוי נאות: גם הכותבת פעילה בצוות). "סיוע בשכר דירה צריך להיות פתרון לזמן קצר ולא פתרון קבע. הוא לא מספק ביטחון בקורת גג, שבלעדיו אין כל אפשרות לבניית עתיד למשפחות ולילדיהן. לא ייתכן שהמדינה תטיל את חובתה על גב השכבות המוחלשות - אלו הזקוקות לפתרון דיור ואלו שיסבלו מעליית שכר הדירה בעקבות השלכת אלפים לשוק השכירות".

"ההחלטה לתעדף סיוע בשכר דירה על פני בנייה היא שליפה מהמותן", טוען רן כהן, לשעבר סגן שר השיכון, שיזם את חוק הדיור הציבורי ב־1998. "זו אינה תוצאה של עבודת חשיבה מעמיקה ורצינית. לא שמעתי שהזמינו להתייעצות מומחים לדיור או לבעיות חברתיות. אני עצמי ביקשתי פגישות במשרד ולא הוזמנתי".

הטיעון הוא שהכסף עובר ישירות לדייר ויאפשר לו לשכור דירה כרצונו, במקום להיות תלוי בחברות המשכנות.

"זו בריחה מאחריות. אין שום בעיה שהחברות המשכנות יתחזקו את הדירות, ובכלל יתפקדו בצורה ראויה. עם כל הבעיות שלהן, היו שנים שהם עשו זאת בצורה לא רעה בכלל. כשאומרים שנותנים סיוע בשכר דירה, זה אומר שהמדינה בעצם משתמשת בתושבים העניים כדי להעביר כסף לבעלי הדירות, כלומר לשכבות חזקות יותר.

"הדיור הציבורי נמצא בתשתית הכי בסיסית של ישראל כמדינה קולטת עלייה וכמדינה שמתיימרת לקיים צדק אלמנטרי. מזון וקורת גג הם המשאבים הבסיסיים שמדינה אמורה לספק לאזרחיה. כישלון לעשות זאת הוא בריחה מהשליחות הציונית של המדינה".

חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), שכהן יזם, נועד לאפשר לדיירים בפרויקטים ממשלתיים לרכוש את הדירות בהנחה ניכרת ולהפוך לבעלי נכס משלהם, כאשר ההכנסות ממכירת הדירות אמורות היו לעבור לקרן מיוחדת לצורך בניית דירות חדשות. בפועל, מאז שנחקק הפך החוק למוקד התכתשות קבוע בין כלכלני האוצר ובין חברי הכנסת ה"חברתיים" וארגונים חברתיים, והוא שב ומוקפא מדי שנה במסגרת חוק ההסדרים. דירות רבות אכן נמכרו באותה תקופה לדיירים במבצעי מכר שונים, אבל הכספים לא חזרו אל הדיור הציבורי אלא הופנו למטרות אחרות מחוץ למשרד השיכון; בין היתר לכיסוי חוב של הסוכנות היהודית ולסלילת כביש ירושלים־מעלה אדומים. על פי מחלקת המחקר של הכנסת, לא פחות מ־2.75 מיליארד שקל נכנסו לקופת האוצר ממכירת הדירות- אבל אף שקל לא הגיע בחזרה למערך הדיור.

לדברי סמנכ"ל האכלוס כהן, הנושא אמור להיפתר בקרוב, לאחר שבוועדת שרים לחקיקה עבר תיקון לחוק שיובא בקרוב להצבעה בכנסת, המאפשר להשתמש בהכנסות ממכירת דירות גם למתן סיוע בשכר דירה. אף שהחקיקה שהבטיחה הקמת קרן לדיור הציבורי בעבר לא הבטיחה שימוש בכספים למטרה שאליה כיוון המחוקק, הסמנכ"ל כהן בטוח שהפעם זה יהיה אחרת, ושההכנסות הנוספות יאפשרו הגדלה של סכומי הסיוע ופתרונות טובים בהרבה: "אנחנו בתהליך של התארגנות. בקרוב נצא לדרך ונעניק למאות אנשים פתרונות טובים יותר", הוא מבטיח.

בינתיים כרמית ארמי מנסה למצוא כמה שקלים למעבר הדירה הבא; אורית דיין מחפשת בעל בית שיסכים לוותר על צ'קים חתומים מראש; מיקי אזולאי ממשיכה לשלוח מכתבים בניסיון לקבל דירה קבועה; ואלפי ממתינים אחרים ממשיכים לנווט את דרכם במבוך הבירוקרטי שמדינת ישראל מערימה על אלה המנסים להגשים את זכותם החוקתית לקורת גג.