שאנז אלנבי

היה יום שמש יפה. לבשתי את מיטב מחלצותיי ושמתי פעמיי אל שאנז אלנבי, השדרה המחודשת היפהפייה של תל אביב. התחלתי את הסיור בכיכר המושבות שבדרום הרחוב, במקום שבו אלנבי משיק לרחוב העלייה. הכיכר, שעברה תהליך שחזור מדהים, התחדשה בכיכר תנועה חדישה שמדגישה את יופיו של בית שבתאי מויאל באלנבי 138.

המשכתי לצעוד ברחוב לכיוון הים. משני צדי המדרכה נפרסו הבניינים הישנים שעברו שימור מוקפד ויצרו רצף של ארמונות עירוניים: מצד אחד בית ההסתדרות החקלאית באלנבי 126, ומעברו השני של הכביש היתמר בפינת הרחוב מגדל מאייר ברוטשילד. העצים, שצמרותיהם נגזמו ורוסנו, אפשרו הצצה אל המרפסות היפהפיות בסגנון האקלקטי והבינלאומי.

אלנבי 51, בית גוטגולד. אדריכל מקורי: יהודה מגידוביץ'. הבניין שממוקם בפינת רחוב רוטשילד נבנה ב־1935. הוא מושפע מעבודותיו של האדריכל הגרמני אריק מנדלסון, ומדגים את המעבר בעבודותיו של מגידוביץ' מהסגנון האקלקטי לזה המודרני. במרוצת השנים הוזנח המבנה, וכיום הוא משמש לחנויות בקומת הקרקע ולמגורים בקומות העליונות. ככל הידוע, לבעלים אין כל תוכנית לשיקומו, לפי שעה צילום: עמית שעל

לאחר שחציתי את רוטשילד, התלבטתי אם לקחת את הרכבת הקלה ולרדת עד לכיכר מוגרבי, או לצעוד ברגל כל הדרך לים. בסוף התמקמתי באחד מבתי הקפה הסמוכים לבית הכנסת הגדול והתמסרתי לשמש. מולי נשקף במלוא הדרו בית ישמעאלוף. הרכבת הקלה חלפה והורידה נוסעים, שבילי האופניים המו, ואני התמסרתי לבחינת הקשתות האוריינטליות, תריסי העץ המשוחזרים והקרמיקות המקוריות של בצלאל, שנראו כאילו מישהו מירק אותן רק הבוקר.

עוד אני מפנטזת על רכישת הדירה הפינתית, זו עם המרפסת הפונה למונטיפיורי, ניתזה לעברי שלולית עכורה. זה גם השלב שבו התעוררתי מההזיה שלי. מולי עדיין עמד בית ישמעאלוף, אבל הוא היה מכוסה באבק ולכלוך. צמרת פיקוס כיסתה את המרפסות היפות, שאת חזיתן קישטו מנועי מזגנים. אוטובוס דו־מפרקי שעט במורד הרחוב כשעננת פיח נשרכת אחריו; מאחוריו נחשפה חנות בגדים שכל מרכולתה נתלתה במאולתר על המדרכה. בקיצור, האלנבי שבראתי בראשי לא קיים במציאות.

אלנבי 79, בית דוד. אדריכל מקורי: יהושע צבי טבצ'ניק. בית מגורים שנבנה על ידי משפחה מסלוניקי ב־1930 שמחזיקה בו עד היום. הבניין שימש בתחילה למגורי המשפחה ולאחר מכן נכנסו לחלק מהדירות דיירים מוגנים. האדריכלית עדנה מור, נכדתו של מנחם דוד, מובילה את הליך השימור של הבניין שישמש למגורים ולמסחר צילום: עמית שעל

"הנתונים של הרחוב הזה הם מדהימים", אומר אדריכל העיר לשעבר ישראל גודוביץ', שגם בחר להתגורר ברחוב. "אין כזה רחוב בכל המדינה. כמו שלפריז יש שאנז אליזה, לנו יש אלנבי. לא דיזנגוף או אבן גבירול. אלנבי. אלנבי זה לא הבתים, זה לא המרפסות, זה לא הצ'ופצ'יקים. זו החוויה של רחוב בולוואר, עם הרחובות האלכסוניים שיוצאים לים.

"תראי, למשל, את כיכר מגן דוד - המפגש בין שינקין, נחלת בנימין וקינג ג'ורג'. זה הדיאגונל של תל אביב", הוא אומר, ומתכוון לקו אלכסוני השובר את קווי השתי וערב של עיר מתוכננת ויוצר קיצורי דרך ביניהם. "כולם מדברים על הראמבלה של ברצלונה או על הדיאגונל של ברודווי, אבל הדיאגונל של תל אביב לא פחות יפה ויש לו משמעות אדירה, כי זה רחוב שקורים בו כל מיני דברים. החיתוך הזה יוצר בתים עם פינות, וזה כל היופי - גאולה, הרב קוק. זה מין בתים כאלה שהם לא פינה בזווית ישרה, ואם אתה מרים את הראש ורואה את הבתים, אתה בכלל אומר 'וואו, זה נכס'. זה נכס של כולנו".

אז איך זה שהנכס הזה הפך לסלאמס?

"אלנבי זה רחוב שהוזנח על ידי כל מי שהיה יכול להציל אותו ולא עשה. כשהייתי מהנדס עיר חלמתי שאני אוכל לעשות את זה, אבל זה לא עלה בידיי. זו מעין חוויה טראומטית שאני חווה בכל יום, ובכל יום זה מעצבן אותי יותר".

אלנבי 93, בית ישמעאלוף. אדריכל מקורי: יהודה מגידוביץ'. הבניין שנבנה ב־1925 נושא בחזיתו קרמיקות מקוריות תוצרת בצלאל של האמן ז.רבן, הדומות לאלו שבבית הכנסת 'מושב זקנים' הסמוך. את הבניין בנתה משפחת ישמעאלוף שבבעלותה היה בית מלון ברחוב יבנה למגורים. כיום משמשת קומת הקרקע למסחר והקומות העליונות למגורים, בעיקר בהשכרה צילום: עמית שעל

"מעבירים נכסים מיד ליד כמו פחית שימורים, עד שהיא מסריחה"

התחלואים של אלנבי לא הרחיקו ממנו את יזמי הנדל"ן. להפך: את מה שמתארים האדריכלים כהזנחה פושעת של נכסי צאן ברזל, זיהו הנדל"ניסטים כמקום להשבחת פוטנציאל לא ממומש. בשיטוט אקראי ברחוב ניתן לזהות היום בניינים אחדים שכבר עברו תהליך שימור קפדני וכמו קמו לתחייה מן המתים — כמו מלון בן נחום בפינה הדרום־מערבית של ההצטלבות עם רוטשילד, בית קלייזר באלנבי 11 (את שניהם שימרה סמוק), וסמוך לו בית אוסישקין, על פינת רחוב הירקון. בניינים נוספים נמצאים בתהליכי בנייה ושיפוץ, כמו הבניין באלנבי פינת רחוב הכובשים, הבניין האקלקטי במספר 59 ועוד.

בשנים 2006–2007 החלה התעוררות משמעותית ברחוב: על פי מאגר רשות המסים, ב־2006 בלבד נסגרו עסקאות לרכישת 46 בניינים ברחוב, וב־2007 כבר מדובר ב־52 בניינים שעברו בעלות (ב־2000, לשם השוואה, היו עשר עסקאות בלבד). את ההתעוררות הזו זוקף השמאי אהוד המאירי, יו"ר קבוצת שמאות המקרקעין אהוד המאירי ושות', לביקוש שהתעורר בעיר לדירות קטנות. נוסף על כך, מגמת השימור שהתחזקה בעיר עוררה ביזמי הנדל"ן ציפייה שההשפעות מרחובות כמו רוטשילד, אחד העם או אלנבי ישפיעו על ערכי הנדל"ן באלנבי.

אלנבי 11, בית קלייזר. אדריכל מקורי: אלכסנדר לוי. הבניין, שנבנה ב־1925 בסגנון אקלקטי, תוכנן על ידי האדריכל לוי (מתכנן "בית הפגודה" בכיכר המלך אלברט) עבור משפחה מסנט פטרסבורג. בשנות השבעים פעלה בחצר האחורית גלידריית ברוקלין. לפני כמה שנים הבניין נרכש על ידי קבוצת אנשי עסקים שהסבו אותו לבניין מגורים, וכיום הוא נמצא בשלבי מכירה ואכלוס צילום: עמית שעל

לדברי איציק בן־שוהם, מנכ"ל ובעלים של חברת בנייני העיר הלבנה העוסקת ברכישת מבנים לשימור, הציפיות הללו הזניקו את מחירי הבניינים באלנבי. "לפני חמש שנים יכולנו לקנות בניין ב־11–12 מיליון שקל", אומר בן־שוהם, שסגר כמה עסקאות ברחוב בשנים האחרונות. "היום, באותם בניינים, המחירים כבר נעים סביב 40 מיליון שקל לבניין". המצב הזה, מסביר בן־שוהם, בשילוב פעולות הבנקים שהחמירו את התנאים על מתן אשראי ליזמים, לא תורמים להתפתחות הרחוב. "ב־2007 יזם יכול היה להגיע עם הון עצמי של 2 מיליון שקל ולקנות בניין, אבל ברגע שהמחירים עלו וההון העצמי הנדרש עלה, יזמים צריכים להגיע לעסקה כזו עם הון עצמי של 15 מיליון שקל. יזמים שיש להם סכום כזה מהבית כבר יעדיפו לקנות מגרש מסודר, ולא להיכנס לסיבוכים של בניין לשימור על אלנבי. מי שכן היה יכול להרים את הכפפה הזו אלו הן קבוצות הרכישה, אבל הרגולטור הרס את השוק הזה".

לדברי בן־שוהם, דווקא היום, כשכל הרחובות מסביב לאלנבי פורחים ומתחדשים, אלנבי נראה יותר ויותר כהבטחה שלא מצליחה להתממש. "יש לאלנבי פוטנציאל אדיר, אבל אם הוא יישאר במצבו הנוכחי, עם התחבורה והזוהמה, הוא ימשיך להיראות כמו סלאמס. המקסימום שהוא ימשוך אליו זה צעירים שעובדים בפאבים, המסחר למטה ימשיך להיות ברמה ירודה, המגורים ימשיכו להיות זמניים ואנשים יעזבו אחרי כמה שנים. נכון שממשיכים לעשות שם עסקאות, אבל זה כמו פחית שימורים שעוברת מיד ליד עד שהתכולה שלה מסריחה".

אלנבי 58. אדריכל: שלמה גפשטיין. המבנה תוכנן בתחילה כבית קולנוע, ובאמצע שנות התשעים הוסב למועדון אלנבי 58 המיתולוגי. ב־2009 הוא נרכש על ידי קבוצת אנשי עסקים ממרוקו ב־20 מיליון שקל, וכיום מתוכנן במקום פרויקט למסחר צילום: עמית שעל

"רמת המחירים באלנבי עלתה באותם שיעורים כמו אזורים אחרים בעיר, אבל העובדה שמדובר ברחוב סואן משאירה את המחירים יחסית למטה", מסייג רועי הרוש, מנהל סניף אנגלו־סכסון רוטשילד. "דירת 2 חדרים תעלה בערך 1.4 מיליון שקל, כאשר בסמטאות הקטנות שיוצאות מרחוב רוטשילד הסמוך ניתן למצוא דירות דומות ב־1.65 מיליון שקל. דירות 3 חדרים באלנבי, מחירן מקסימום 1.9 מיליון שקל, בעוד באזורים הסמוכים דירות כאלו יעלו 2.1 מיליון שקל. הפער הוא כ־200 אלף שקל. כמעט לא ניתן למצוא דירות 4 חדרים ברחוב".

כן, אבל עכשיו בונים בפינת רוטשילד את מגדל מאייר ברוטשילד, שבו נמכרות דירות במחיר שמתחיל מ־6 מיליון שקל ומגיע ל־170 מיליון שקל.

"המגדלים הללו, שממותגים כמגדלי יוקרה יוצאי דופן, לא ישפיעו על מחירי הדירות, לא באלנבי ולא ברוטשילד".

ממעוז הבורגנות למועדוני חשפנות

אלנבי לא החל את דרכו כחצר האחורית של תל אביב. "הרחוב הזה הוא החשוב ביותר מבחינת הכוח והפוטנציאל שלו", אומרת אדריכלית השימור ניצה סמוק. "למעשה, הוא נושא עליו את כל ההיסטוריה האדריכלית של תל אביב. כל תקופות הבנייה מיוצגות פה, מאז קום העיר וקום המדינה".

אלנבי 62, בית הפיל. אדריכלים מקוריים: שלמה ליאסקובסקי ויעקב אורנשטיין. נבנה ב־1934 עבור משפחת פולישוק, וזכור בעיקר בגלל חנות הנעליים "פיל". כיום מתכננים היזמים שרכשו אותו, קבוצת ליאופלד הוספיטליטי, לפתוח בבניין מלון בוטיק תחת המותג "סר בנג'מין"; על עיצוב הפנים הופקד המעצב הבינלאומי קארים ראשיד צילום: עמית שעל

ב־1911 הוקם הרחוב שנקרא אז דרך הים, במסגרת ההתרחבות הראשונה של העיר תל אביב. ב־1918, לאחר שהבריטים כבשו את ארץ ישראל מידי הטורקים, הוסב הרחוב על שמו של אדמונד אלנבי, הגנרל הבריטי שכבש את פלשתינה־ארץ ישראל מידי העות'מנים. מי שהחזיקו במגרשים לאורך הרחוב הם כמאה חברים שהתאגדו ורכשו את השטחים ממזרח ומצפון לשכונת נחלת בנימין, ובהם דמויות מפתח בתולדות הציונות כמו מנחם שינקין ועקיבא אריה וייס. המגרשים היו בני כ־800 מ"ר ועליהם נבנו בתחילה בניינים דו־קומתיים מוקפים חצרות. מהחלק המיושב של הרחוב ועד לים השתרעו חולות.

בשנותיו הראשונות התחיל אלנבי ברחוב העלייה והסתיים בכיכר מגן דוד. בשלב מאוחר יותר הגיע איש עסקים עשיר בשם סלומון קרזנובסקי שביקש להקים בית קפה על הים. הוא פנה לסגן ראש העיר דוד איזמוז'יק, וסיפר לו שבכוונתו להקים בית קזינו שישפר את חיי הלילה של תל אביב. איזמוז'יק לקח אותו לראש העיר מאיר דיזנגוף, שהתנה את בניית המיזם בסלילת כביש שיחבר את המקום למרכז העיר. כך נקבע תוואי הרחוב המתעקל באזור כיכר מוגרבי ויורד עד לבניין האופרה.

אלנבי 52 ואלנבי 54, בית שלוסברג ואידלזק. אדריכלים: אלכסנדר לוי. שני בניינים צמודים שהוכרזו במהלך השנים כמסוכנים לשימוש. באלנבי 54 שנבנה בתחילת שנות ה־20 פעל בית ספר לבנות שלאחר עשור הפך למלון. אלנבי 52 נבנה כבית דירות ומאוחר יותר נוספו למבנה קיוסק וחנויות. כיום נמצאים הבניינים בהליך שימור שמוביל משרד האדריכלים קימל־אשכולות והוא כולל תוספת בנייה חדשה מאחורי הבניינים. החזית תמשיך לשמש למסחר והקומות צילום: עמית שעל

הקזינו (שכבר נהרס מאז), נבנה ב־1922 על חוף הים והיווה מקור משיכה אדיר. באותה השנה הכריז ועד העיר על תחרות לבניית בית כנסת מרכזי. אחד השופטים בתחרות היה לא אחר מהאדריכל פטריק גדס, מאבות התכנון האורבני ומי שהוזמן מאוחר יותר, ב־1925, על ידי דיזנגוף להכין את תוכנית המתאר של העיר. התכנון שנבחר לבית הכנסת היה זה של האדריכל יהודה מגידוביץ', והוא גם זה שתכנן מאוחר יותר את בית הכנסת מושב זקנים, ממש מעבר לכביש.

"מגידוביץ' הוא זה שהעביר את האדריכלות התל־אביבית מהאקלקטיקה לסגנון הבינלאומי", אומר האדריכל פרופ' גלעד דובשני, שחקר את עבודותיו של מגידוביץ'. את המעבר הזה, שהתרחש לקראת סוף שנות העשרים של המאה הקודמת, ניתן לחוות בשיטוט לאורך הרחוב - מבניינים כמו מלון בן נחום באלנבי 118 בעל הסגנון האקלקטי (שסמוק הופקדה על שימורו), ועד בית גוטגולד באלנבי 51, על פינת שינקין, שבו ניכר הסגנון הבינלאומי.

אלנבי 2–10, בית אמבסדור. אדריכל מקורי: יוסף טישלר. נבנה ב־1926. הבעלים ואליד אבולעפיה, בעלי המאפייה הידועה, משתעשע כבר כ־20 שנה ברעיון להקים מגדל מעל למבנה. אבולעפיה כבר הזמין כמה אדריכלים לתכנן את המגדל, אך עד כה הפרויקט לא התקדם צילום: עמית שעל

אלנבי הפך לרחוב החשוב בעיר, עם מלון מפואר, קזינו, שני בתי כנסת - ובכל זאת הצליח לשמור על אופיו כרחוב מגורים. "זה היה רחוב שקט, לא היה בו הרבה מסחר", אומר דובשני. "באלנבי לא התגוררו העשירים ביותר - אלו גרו ברחובות כמו קלישר או מוהליבר - אלא האדם הבורגני הממוצע, שבנה בניין והתגורר באחת הדירות ואת השתיים או השלוש הנותרות מכר בדמי מפתח". סמוק מוסיפה כי עד 1929 קומת הקרקע לאורך הרחוב היתה קומת מגורים: "היתה גדר קטנה ומאחוריה היו חצרות הבתים. ב־1929 עברה תוכנית מתאר שלפיה כל בעלי הנכסים היו צריכים להפוך את קומת הקרקע לקומת מסחר ולבטל את הגדרות. זה השלב שבו חברות הביטוח נכנסו והרחוב התחיל לשנות את אופיו, אבל עדיין נותר יוקרתי. לא היה משהו יותר טוב מזה בתל אביב: עתיקות, בולים, בתי קפה, בגדים ומאפיות וקונדיטוריות ורהיטים עתיקים - הכל היה שם".

אלנבי 99. אדריכל מקורי: לא ידוע. הבניין, שמוכר בעיקר בזכות מסעדת סטפן בראון שפעלה בקומת הקרקע, נרכש ב־2012 על ידי חברת אקרו נדל"ן יחד עם הבניין הסמוך באלנבי 101. שני הבניינים יהרסו ועל פי התכנון של האדריכל גידי בר־אוריין יבנה במקומם בניין בן 6.5 קומות, שיכלול מסחר בקומת הקרקע ומגורים בקומות העליונות צילום: עמית שעל

אבל במהלך שנות השמונים החל המסחר באלנבי להיחלש, על רקע המיתון ומשיכת כוחות הקנייה לקניונים הסגורים. בסוף שנות השמונים כבר החלו להתמקם בצדו המערבי של הרחוב מועדוני חשפנות ובארים. אלנבי ירד אט־אט מגדולתו ומשך אליו בעיקר חיי לילה מהצד המפוקפק של המפה. בתחילת שנות התשעים, עם ירידת ערכי הנדל"ן, גילו אותו בלייני העיר שפתחו בו שורה של מועדונים טרנדיים: אלנבי 58, תמר'ז לאונג' ועוד שורה של פאבים ומועדונים שהפכו את הרחוב לזירת הלילה של העיר.

"תחנת אוטובוס של קילומטר וחצי"

מי שעשה סוף לחגיגה הזו היה לא אחר מהאדריכל גודוביץ'. בשיחה איתו הוא מדבר בצער על החלטתו לעקור את אלנבי 58 למתחם נמל תל אביב. הפעולה הזו, הוא מסביר, נועדה לאפשר לרחוב לפעול בשעות היום, אבל זה לא קרה מכיוון שהבעיה הגדולה ביותר של הרחוב נותרה בעינה: התחבורה הציבורית. "כשלוקחים רחוב שנועד להולכי רגל וקצת מכוניות, והופכים אותו לתחנת האוטובוס של גוש דן, אי אפשר לצפות שאנשים יוכלו לגור בו", אומר גודוביץ' בצער. "היום אלנבי הוא תחנת אוטובוס אחת ענקית שאורכה קילומטר וחצי. למעשה, ביום שהחליטו שהתחנה המרכזית החדשה היא טעות יצרו בתל אביב כמה תחנות מרכזיות קטנות: אחת ברכבת מרכז, אחת ברדינג ואחת בכרמלית. הקו המקשר בין רדינג והכרמלית זה אלנבי, נקודה. בזה נגמר העניין. זה אבי אבות האסון הזה. הכרמלית לא נולדה עם היווסדה של המדינה הזו. פשוט לקחו מגרש שהיה שייך למינהל מקרקעי ישראל והפכו אותו לתחנה מרכזית קטנה. לא ענקית, אבל מספיק בשביל להרוג את אלנבי. המטרה שלי מהרגע הראשון כמהנדס עיר היתה לעקור את זה".

אלנבי 34-32, קולנוע זמיר. אדריכל מקורי: משרד רפפורט־גליברמן ופרנקל. בניין שנבנה בסוף שנות הארבעים ומאופיין בסגנון מודרני, אבל אינו נחשב כבניין באוהאוס. הבניין נבנה כבניין משרדים. לאחרונה עבר הליך שימור שאותו הובילה ניצה סמוק והפך לבניין מגורים שבו כ־20 דירות. בסמוך אליו פעל קולנוע זמיר, בבניין שנמצא אף הוא כיום בהליך שימור צילום: עמית שעל

"קודם כל חברת דן. אני כמהנדס עיר מאוד רציתי להעיף אותם מהכרמלית, כי אז הכל יסתדר. הרי רבים מהאוטובוסים באלנבי סתם עוברים שם, בלי לעצור, בדרך לבית שלהם: תראי כמה אוטובוסים דו־מפרקיים ריקים עוברים במהלך היום באלנבי בדרך לכרמלית. וזה לא כולל את 280 הקווים שעוברים ברחוב ועוצרים ב־140 תחנות האוטובוס שפזורות לאורכו".

אז היתה לך הסמכות לפנות את הכרמלית ולא השתמשת בה?

"אם ראש העיר היה נותן לי גיבוי, היתה לי סמכות. אבל אמרו לי 'אתה רק ממליץ, הפוליטיקאים מחליטים'. בגלל האמירות האלה עזבתי את התפקיד".

בדן ובעירייה, אגב, דחו את טענותיו של גודוביץ' על הסף. בעירייה הוסיפו: "העירייה הגישה למשרד להגנת הסביבה ולמשרד התחבורה תוכנית להגבלת כניסת אוטובוסים ישנים ומזהמים למסופים ולמוסכים, באמצעות הוספת תנאים לרישיון העסק. העירייה מוכנה ליישום מיידי מרגע קבלת אישור המשרדים".

אלנבי 118, מלון בן נחום. אדריכל מקורי: יהודה מגידוביץ'. בניין בסגנון אקלקטי שנבנה ב־1921 ונמכר ב־1930 למשפחת בנין. בבניין פעל המלון המפואר בן נחום, שהיה המלון הראשון בתל אביב. הבניין עבר הליך שימור מחמיר בהובלתה של האדריכלית ניצה סמוק צילום: עמית שעל

"עד 2017 הרחוב ישנה את פניו"

גלעד גולדמן, דייר רחוב טשרניחובסקי הנושק לאלנבי וחבר בקבוצה "להציל את אלנבי", מסכים עם גודוביץ' ומאמין כי הבעיות של אלנבי לא מסתיימות ברחוב, אלא משפיעות גם על כל המרחב שמסביבו. "זו בעיה של זיהום, של רעש, לכלוך. זו העובדה שהעסקים שפעילים לאורך הרחוב דוחים כל דבר שהוא תרבות של קהילה. אתה יוצא מהבית שלך ורואה זונות ותחנות סמים. זה רחוב שסוחף אליו את התופעות הכי מגעילות בעולם, והן משפיעות על איכות החיים. לאלנבי נושק, למשל, רחוב ביאליק, והוא אחד הרחובות הכי יוקרתיים בתל אביב, אבל האנשים שגרים שם עוברים בכל יום באלנבי, ואז אתה דורך על הקיא והחרא. זה הרחוב הכי יפה במדינה, זה מוזיאון ארכיטקטוני. מוזנח, הרוס, נטוש. ולאף אחד אין תמריץ לשפץ אותו". לדברי גולדמן, צוות של העירייה נפגש אחת לכמה זמן עם תושבי האזור, אבל בפועל העירייה והמשטרה לא אוכפות את שעות הפעילות של המועדונים, תחנות לממכר סמים עדיין פועלות, בתי הזונות שוקקים חיים והתושבים נותרים ללא מענה.

ויש גם מי שמאמינים שהשינוי של אלנבי אינו רחוק כל כך. האדריכל גידי בר אוריין, שמשרדו מטפל בכמה פרויקטים על הרחוב, מאמין שעד 2017 הרחוב הזה יעבור מהפך משמעותי. "אני מכיר תהליכים בעיר הזאת. ראיתי מה קרה בלב העיר ב־1986, ומה קרה בגינת החשמל ובמקומות אחרים בעיר. זה אפשרי".

איך זה יכול לקרות?

"יהיו שם הרבה דירות מגורים. בעתיד תהיה גם רכבת קלה. האוטובוסים יוחלפו בכאלו שאינם מזהמים או מרעישים. כל השכונות מסביב כבר מאוד פורחות - כל אזור לב העיר, שינקין, כרם התימנים, וגם האזור של גאולה ויונה הנביא מאוד מתפתח בשנים האחרונות, וזה איכשהו משפיע על הרחוב עצמו".

השינוי הזה, מבהירה סמוק, יקרה רק אם מעורבות העירייה תגדל. "בארצות הברית מאוד מקובל לצאת בתוכניות שמעודדות שיקום של העיר ההיסטורית, אבל התוכניות הללו מגיעות עם שורת תמריצים: הרשות המקומית מחליטה איך היא רוצה שהחזיתות המסחריות ייראו והיא מציעה דוגמאות לשילוט העסקים, לשילוט הבתים, לאיך הוויטרינות צריכות להיראות. יש קוד, ומי שלא פועל לפיו לא מקבל את המענק.

"כמו כן, בכל עיר גדולה שוטפים את הרחובות המסחריים; רק בישראל מסתפקים בטאטוא. כשחולדאי נכנס לתפקיד הוא החליף את המדרכות וריהוט הרחוב, אבל עכשיו הכל מזוהם כי אין תחזוקה שוטפת. נוסף על כך, צריך למנוע השכרה של חנויות קטנות שהופכות מיד לפיצוציות, ולמנוע מהחנויות להוציא סחורה החוצה. אלו צעדים קטנים והם עולים מעט מאוד כסף".

מלשכתו של ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, נמסר: "העירייה נקטה בשנים האחרונות בפעולות משמעותיות במטרה לשפר את איכות חייהם של התושבים בסביבת אלנבי. בין היתר נסגרו הדיסקוטקים והברים. העירייה אוכפת בקשיחות כל חריגה של עסקים באזור, לרבות שימוש חורג במדרכה, פעילות ללא היתר לילה, רעש ועישון, ומעדכנת על כך את נציגות התושבים. אמנם אין תכנית מקיפה, אך לאורך הרחוב מבוצעות עבודות שימור לבניינים ספציפיים".