"ההורים שלי היו צריכים 50 משכורות כדי לרכוש דירה, לי יידרשו 122"

מיכל (27) ואביעד (28). לא בתמונה: בנם אסף (שמונה חודשים), אסתר (62) ומרדכי (64) ענזרוט, הוריה של מיכל.

החלום >> רוצים שיהיה להם בית משלהם ושלא יצטרכו לשלם לאף אחד חוץ מלבנק. "תן לי דירת 3 חדרים בבניין פה באזור, או אפילו בבת ים או ברמת גן. העיקר שיהיה לנו מקום לשים את הראש ולדעת שאף אחד לא הולך להתהפך עלינו בעוד חצי שנה ולהגיד לנו לצאת מהבית או להעלות את השכירות משנה לשנה.

"דירות 3 חדרים כאן באזור עולות היום 1.1–1.4 מיליון שקל".

הכנסה >> מיכל כרגע בחופשת לידה וצפויה לשוב בחודש הבא לעבוד בבית קפה מרשת אילן'ס, "הפעם בתפקיד שקשור לניהול". אביעד עובד בחברה לשינוע לוגיסטי של כלי רכב ומשתכר 5,000 שקל בחודש ברוטו. "כשאחזור לעבודה, ההכנסה תעלה בערך ל־9,000 שקל בחודש ביחד".

על העתיד: "ברמה החברתית משהו צריך להשתנות. כמו הפרויקט לדיור בר־השגה בתל אביב - אפילו שהוא לא קרוב לעזור למרבית האוכלוסייה - דברים כאלה צריך לעשות" צילום: אוראל כהן

תקווה וייאוש >> יש להם חיסכון של 60 אלף שקל, והם לא מאמינים שיצליחו להחזיק בו עוד זמן רב כחיסכון. "היינו בפגישת ייעוץ משכנתא בדיוק לפני שהחמירו את ההגבלות, והבנק רצה 25% הון עצמי, בלי הלוואות. חיסכון של 60 אלף שקל מביא אותנו אולי לדירה של 200 אלף שקל, אבל אפילו בדימונה כבר אין כאלה. זה אומר שלעולם לא יהיה לנו בית, אלא אם תצוץ ירושה ממקורות בלתי ידועים או שלחלופין נגור בחו"ל, אבל זה לא יקרה. לכן זה בעיקר אומר שלעולם לא יהיה לנו בית. אני לא רוצה לחשוב על זה שנגור בשכירות עד יומנו האחרון, אבל ככה זה נראה כרגע".

תוכנית פעולה >> "אז מה עושים בכל זאת? מתפללים לקדוש ברוך הוא. יש לי הרבה אמונה שזה יסתדר מלמעלה, כי מלמטה פה אנחנו לא יכולים להפעיל שום דבר. שכירות היא האופציה היחידה שלנו כרגע.

“יש הרבה זוגות שגרים אצל ההורים שנה או שנתיים בשביל לחסוך, אבל אצלנו זה בלתי אפשרי. בבית של ההורים יש 3 חדרים ואין שם מקום לנו ולעוד ילד קטן. וחוץ מזה, זה לא נכון לנהל מערכת יחסים משפחתית בתוך משפחה אחרת, אפילו שמערכת היחסים שלי עם ההורים מדהימה והם תומכים בכל הרמות האפשריות. זה פשוט לא נראה לי נכון".

הדירה של ההורים >> ההורים של מיכל כבר בשנות ה־60 לחייהם. אביה היה מסגר ויצא לפני כמה שנים לפנסיה רפואית, אמה היתה עקרת בית. אין להם חסכונות, אבל יש להם דירת 3 חדרים משלהם פה בשכונה, שקנו ב־1975. "היתה הגרלה, והם נכנסו פנימה וסיימו לשלם את המשכנתא מוקדם בהרבה מהצפוי".

הדירה עלתה להם 75 אלף לירות, וההכנסה שלהם היתה 1,500 לירות, כלומר נדרשו להם 50 משכורות לדירה. אם מיכל ואביעד היו קונים דירה בשכונה ב־1.1 מיליון שקל, בהכנסה של 9,000 שקל, המשמעות היתה 122 משכורות, יותר מפי שניים ממה שנדרש להורים שלהם. "האם ההורים יכולים לעזור? רחוק מזה. אין להם חסכונות ואין כלום. הם עוזרים לנו בהמון אהבה ותמיכה וארוחות צהריים".

מפונקים, לכו לפריפריה >> "אני גרה בתל אביב רק בגלל שזה קרוב לאמא שלי, אחרת הייתי עוברת למקום רחוק יותר. אנחנו לא גרים פה כי זה מגניב, לא נוצץ פה. אני גרה שני בניינים מהמקום שנולדתי בו. פה גדלתי, פה החיים שלי. למה אני צריכה להגר? למה אני צריכה לעזוב? וחוץ מזה, לגור ליד ההורים חוסך כסף שאחרת הייתי מוציאה על בייביסיטר ועל דלק. אם היתה דירה קרובה לכאן ב־700 אלף שקל ברמת גן, גבעתיים או חולון - הייתי שמחה לגור שם".

מה השתנה >> "למה אנחנו לא מצליחים לקנות דירה כשההורים שלנו הצליחו? יש אינספור סיבות. המון השתנה מבחינת המדינה. כל ההתפתחות הטכנולוגית, כל ההשפעה מחו"ל. הערך של המון דברים השתנה, מוצרים עולים יותר, יש התחדשות של כל מיני דברים.

“פעם גם לא היו שוכרים דירות, אז המדינה לא בדקה ולא הפעילה פיקוח. דברים התפספסו בדרך והדור שלנו משלם על זה".

מה צריך לעשות >> "קודם כל, ברמה החברתית משהו צריך להשתנות. הדור הצעיר צריך לקום ולהראות שיש לו כוח, זה צריך לבוא מלמטה. ומבחינת המדיניות והחוקים של המדינה, צריך להוריד את השכירויות. כמו שישנו הפרויקט הזה של דיור בר־השגה בתל אביב, אפילו שהוא לא קרוב לעזור למרבית האוכלוסייה שגרה פה כי מדובר רק ב־77 דירות קטנות שלא מתאימות למשפחות עם ילדים - אבל דברים מהסוג הזה יכולים לעזור".

פרקטיקה של ייאוש >> מיכל חושבת שהמדינה צריכה לאפשר לקחת משכנתאות גם עם הון עצמי נמוך יותר. "אנחנו אנשים עובדים. בניגוד לתפיסה הרווחת, אנחנו לא יושבים כל היום בבתי קפה. מי שרוצה בית יעבוד ויחזיר את הסכום הנדרש, בדיוק כמו שאנשים עומדים בשכירויות המטורפות. הייתי מעדיפה לשלם עמלות לבנקים ולהחזיר את המשכנתא גם במשך 40 שנה עד הפנסיה, אבל לדעת שהבית שלי נשאר במקומו מבלי שאני נאלצת לעבור ושאני יכולה לבסס את החיים שלי באזור שאני חיה בו. אני רוצה את הוודאות הזאת, לא לחיות משנה לשנה כמו בשכירות".

.

ילדים זה שמחה >> מיכל ואביעד לא ייתנו למצב הכלכלי להשפיע על ההחלטה להרחיב את המשפחה. “יש לי אמונה גדולה שהקדוש ברוך הוא יכוון אותנו לאן שצריך. אומרים שכל ילד מביא את המזל שלו ואת הברכה שלו. אסף הביא איתו כל כך הרבה, אז יש לי רק למה לצפות. הכסף הוא לא שיקול אם לעשות עוד ילדים או לא.

"אנחנו גדלנו חמישה אחים בדירת 3 חדרים ולא חסר לי שום דבר. לא גדלנו פחות טוב מאף אחד אחר. קיבלתי הרבה יותר ממה שכביכול היה חסר לי, כי למדתי להסתכל על הדברים שבאמת חשובים. לא לקנות ג׳ינס יקר מהקניון רק כי הוא מותג ויש לו שם.

"זה פחות דיבר אליי אז ופחות מדבר אליי היום, וזה מה שאני רוצה להנחיל לילדים שלי. אנחנו רוצים לחיות בשקט, זו מדינה קשה. אנחנו רק רוצים בית משלנו, מקום לשים את הראש ולהמשיך הלאה".

משפחות שמעוניינות להשתתף במדור מוזמנות לפנות ל-mail@calcalist.co.il