"בישול ואדריכלות הם מקצועות מקבילים"

יובל כנעני כמעט פספס את שולחן השרטוט לטובת הכיריים. "כשהשתחררתי מהצבא רציתי להיות שף", הוא מספר. "נרשמתי ללימודי בישול וכשסיימתי התחלתי לעבוד בתחום, אבל אחרי שלוש שנים במסעדות גיליתי שאין חיים במקצוע הזה, והחלטתי לעשות הסבה מקצועית".

ההחלטה הזו השתלמה: כנעני הוא כיום אחד מקומץ אדריכלים צעירים בני מזל שביססו את מעמדם כאדריכלים עצמאיים - דבר שאינו ברור מאליו בענף המקומי הקשוח.

כנעני, בוגר בהצטיינות יתרה מהטכניון (שגם מלמד שם כיום), החל את הקריירה השנייה שלו לפני עשר שנים כשכיר במשרד לרמן. אחרי כשנתיים וחצי עבר למשרד ברנוביץ־קרוננברג שעוסק בעיקר בעיצוב פנים, וילות ובתים פרטיים. "הפרויקט הראשון שתכננתי שם היה מסעדת צפרא בתל אביב. זה היה שילוב טוב בין עיצוב לאוכל, שתי האהבות שלי".

יש דמיון בין שני עולמות האוכל והאדריכלות?

"יש הקבלה ביניהם, כי כשאתה מוציא מנה אתה מתכנן אותה ויודע איך היא תיראה בסוף, בדיוק כמו שאתה מתכנן בניין".

לפני שבע שנים הוא החליט לצאת לדרך עצמאית. "רציתי לרדת לשטח ולהיות מעורב בפרויקטים, וזה כמעט לא קורה כשאתה שכיר. אם מוסיפים לכך את השכר הנמוך במשרדים, זה בהחלט חיזק את השיקולים בעד עזיבה".

יובל כנעני צילום: אוראל כהן

הפרויקט הראשון שתכנן כאדריכל עצמאי, דירת יוקרה בתל אביב, זכה לחשיפה נאה, אבל השנה הראשונה היתה קשה, הוא מודה. "לא היו לי פרויקטים ולא נכנס הרבה כסף. נקודת המפנה היתה כעבור שנה, כשהצלחתי להגיע לצבר פרויקטים מכובד: תכננתי עיצוב של קומה במתחם משרדים מאחורי קניון רמת אביב, בהמשך תכננתי שם מרפאה, וזה הוביל לביצוע של עוד הרבה פרויקטים שביצעתי בתחום הרפואי ובתחומים אחרים".

מאז תכננת הרבה מרפאות. לא כדאי לך להתמקד בנישה הזו?

"לא. אני אוהב לגוון, ללמוד דברים חדשים ולהמציא את עצמי מחדש. לכן אני משתדל כל הזמן שלמשרד יהיה מנעד רחב של פרויקטים. כרגע, למשל, אנחנו מתכננים שתי וילות, כמה דירות יוקרה ומרפאות".

מאדריכלות, הוא אומר בגלוי, לא מתעשרים. "שכר הטרחה בענף נמוך מאוד מכיוון שבישראל אין הערכה למקצוע האדריכל. יש לא מעט לקוחות שמבחינתם האדריכל נמצא בסוף שרשרת המזון: הם יקשיבו לאינסטלטור ולא לאדריכל".

"סיבה אחרת לשכר הנמוך היא התחרות מול ההנדסאים, שסיימו שנה וחצי של לימודים. בחו"ל הם מוגדרים כשרטטים, אבל בארץ החוק מאפשר להם לחתום על מבנים של עד ארבע קומות, והם מגישים הצעות מחיר נמוכות מאוד שמורידות את המקצוע לשפל".

קושי נוסף אותו מציין מבל בעיסוק במקצוע האדריכלות כעצמאי במשרד קטן, הוא הסטאז', שלטענתו מחליש את המשרדים הקטנים ומחזק את הגדולים. "כל אדריכל מחויב לסטאז' של שלוש שנים שניתן לעשות רק במשרד מאמן - אבל בקשה להיות משרד מאמן אפשר להגיש רק אחרי עשר שנים, ורק אם אתה עומד בקריטריונים. המשרד שלי, למשל, לא יכול להיות מאמן, ולכן כיום אני יכול לשכור רק מעצבי פנים או הנדסאים".

כיום הוא מעסיק במשרדו ארבע עובדות. אחת מהן היא אשתו לירון, גם היא אדריכלית במקצועה, שמנהלת את המשרד. הוא מעסיק גם הנדסאית אדריכלות, אדריכלית ומעצבת פנים. "כל פרויקט אנחנו מתחילים בסיעור מוחות משותף לכולנו יחד".

"לכל עובד ישנם הפרויקטים שלו, ואת הפיקוח בשטח אני עושה. לכן אני לא רוצה להגדיל את המשרד יתר על המידה, כי ככל שיש יותר עובדים אתה מתרחק מהמקצוע ועובר להתעסק בניהול".

אתה אוהב את העבודות של האדריכלים בארץ?

"90% מהאדריכלים כאן בונים שבלונות. הם לא מחפשים להיות יצירתיים אלא להשיג יותר שטחים ליזם ולחסוך בעלויות. היזמים הפרטיים מסתכלים על אדריכלים כמו על פקידים, ושולחים אותם למקסם את זכויות הבנייה. כואב לי כשאני שומע שלוקחים אדריכלים רק משום שיש להם קשרים בעירייה, כי אתה מבין שהתוצר הסופי הוא תוצאה של מניעים זרים ושהאדריכלות נזנחת, וזזה הצידה".

בקטנה

החלק הקשה ביותר בעבודה

"גבייה. בגופים מוסדיים זה יותר פשוט, אבל מבין הלקוחות הפרטיים כבר היה מי שלא שילם לי חוב של 17 אלף שקל"

סדר יום

"אני מגיע בשמונה למשרד, יושב עם הצוות על הפרויקטים ויוצא לסיורים בשטח. מכיוון שיש לי פרויקטים בכל הארץ אני מחלק את השבוע לפי אזורים, בכל יום אני באזור אחר"

שיא מקצועי

"לאחרונה זכינו בתחרות לתכנון בניין אוניברסיטה בעם באוניברסיטת תל־אביב. זה אתגר תכנוני של מבנה מורכב בעל שמונה קומות"