על הדו"ש ועל הפחד

עוד מעט נגיע לנדל"ן ותשתיות – הנושא שלכבודו התכנסנו כאן היום, אבל אי אפשר בלי מלה על התקציב הדו-שנתי, או בקיצור, הדו"ש, שמעסיק אותנו בעוז השבוע. במשך חודשים ארוכים, שר האוצר משה כחלון אמר לכל מי שהיה בסביבה שלו שהוא מתנגד לתקציב דו-שנתי. מתנגד. בלי למצמץ. חד משמעית. כחלון יודע שמהבחינה הכלכלית אין בן אדם אחד, זולת יובל שטייניץ, שמאמין בתקציב דו-שנתי, ואין מדינה אחת בעולם, זולת בחריין, שאימצה את הרעיון הזה. מהבחינה הפוליטית, כחלון האמין שתקציב דו-שנתי יהפוך אותו לפיון של ביבי. לפי כחלון, עד לא מזמן, עם תקציב דו-שנתי לא יהיה לו אפילו מנוף זעיר נגד ראש הממשלה.

אז מה קרה? לאן נעלמה ההתנגדות הנוקבת? למה שר האוצר נזכר לפתע בהתחייבותו הקדושה להסכם הקואליציוני? הסיבה פשוטה ועצובה כאחד: כחלון התמלא פחד מבחירות מוקדמות שלפי הסקרים יצמצמו את מפלגת כולנו למיני-כולנו. ולא רק שר האוצר התמלא פחד. כל חברי הכנסת של הקואליציה שיצביעו בעד תקציב דו-שנתי לא יצביעו בעד הדו"ש משום ששטייניץ שכנע אותם עם איזה טיל לוגי. הם יצביעו בעד הדו"ש כי הם מ-פ-ח-דים.

אפקט הפחד מרחף גם מעל הנדל"ן בישראל. מחדל הדיור נוצר בשלהי כהונתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, אך הוא גדל למימדים של משבר לאומי, שמרסק את הזוגות הצעירים ואת הוריהם, ופוגע פגיעה אנושה במעמד הביניים הישראלי, בשבע השנים של שלטון נתניהו, מאז 2009 ועד היום.

שרי אוצר באו והלכו, משטייניץ דרך יאיר לפיד ועד כחלון, אבל כולם שירתו אצל נתניהו. על סגולותיו של שטייניץ כבר רמזנו כאן. לפיד עשה כמיטב יכולתו והודח בטרם עת. כחלון גייס לעצמו "ארגז כלים" חיוני והוא עדיין עושה כמיטב יכולתו, אבל גם הוא מתוסכל מההתקדמות האיטית בשנה האחרונה. 

נתניהו וכחלון. אנחנו משלמים את המחיר צילום: יובל חן, בלומברג, דוברות האוצר

למה זה קורה? למה אנחנו לא מצליחים להיחלץ מהמשבר? יש הסברים כלכליים סבירים ומוכרים ויש תיאוריות קונספירציה למה בעצם רוב השחקנים מעוניינים שמחירי הדיור ימשיכו לעלות. אני רוצה להציע כאן את ההסבר הפוליטי:

כדי לחולל שינוי בשוק הדיור צריך את הפוליטיקאים. להבדיל מההיי-טק הישראלי שמצליח לכבוש את העולם בלי הממשלה, בעיית הנדל"ן נולדה בירושלים בנבכי הבירוקרטיה שלא קראה את התמונה, ולא שחררה חסמים ולא הגדילה היצע של קרקעות. ולכן, כדי לפתור את הבעיה – צריך ממשלה מתפקדת ובראשה ראש ממשלה נחוש.

בשבע השנים האחרונות נתניהו הבין שהוא לא משלם מחיר על המשבר הנורא בתחום הדיור. ואגב, גם לא על מחדלים אחרים. היה לו רגע של פחד, בקיץ של 2011, אבל כשהמחאה התמוססה, הוא ראה שלאימפוטנציה שלו – אין מחיר. עובדה, קצת הסתה, והרבה שטויות של יריביו, והנה הוא נבחר שוב ושוב כמעט בלי קושי. נתניהו לא משלם מחיר אישי, אז למה שהמצוקה הקשה של הזוגות הצעירים ושל מעמד הביניים תפריע לו לזלול עוד קצת גלידה פיסטוק?

האם אני מאשים רק את נתניהו במחדל הגדול? ממש לא. כולנו אשמים ולא רק "כולנו" של כחלון. כולנו - הישראלים שלא מתחשבנים עם הפוליטיקאים על כישלונותיהם. הישראלים שהתעייפו מהמחאה. הישראלים שמוותרים על החלום לקנות דירה במחיר סביר. הישראלים שמקבלים את המצב הקיים כגזירה משמיים.

נתניהו, שריו וסריסיו לא מ-פ-ח-דים מאיתנו. פה ושם כלב נובח אבל השיירה עם הצ'קלקות נוסעת ולא רואה מה קורה מחוץ לחלונות האטומים. זו הבעיה שלנו. כל עוד נתניהו יאמין שמשבר הדיור לא יפיל אותו – אנחנו נישאר עם המשבר. ועם ביבי.