לגלגל את הבעיה לחולם חדש: לא כך מקדמים את הפריפריה

אחרי שהמדינה נכשלה בניסיונותיה לשלוח אותנו לגור בפריפריה - כי מה לעשות שהתעסוקה נמצאת בעיקר במרכז הארץ - שהתחבורה יקרה ואיטית, ושמגוון פתרונות החינוך ושירותי הרפואה שמציע גוש דן מתקדמים יותר בשנות דור - עכשיו היא מנסה לשלוח לשם את משקיעי הנדל"ן. אם הם מספיק פראיירים להשקיע במשרד שעלול לעמוד ריק, ואם הם מספיק אמיצים לרכוש נכס מעבר לים, גם במקומות שבהם כף רגלם לא תדרוך לעולם, אז למה שהם לא יקנו מחר דירה להשכרה בקריית ביאליק או בדימונה? סוף סוף, מס הרכישה יהיה נמוך יותר, והתשואה מדמי שכירות יכולה להיות כפולה מדירה דומה במרכז. בהנחה שימצא לה שוכר כמובן.

שר הבינוי והשיכון יעקב ליצמן צילום: אלכס קולומויסקי

במכתב ששלח שר השיכון יעקב ליצמן בסוף השבוע לשר האוצר ישראל כץ, ונחשף אתמול בכלכליסט, הוא מתאמץ להסביר למה הפחתת מס הרכישה למשקיעים בדירות בפריפריה היא "ווין ווין" לכולם: גם תתמרץ בנייה בצפון ובדרום, גם תגדיל את הכנסות המדינה ממסים (פחות מס, אבל יותר עסקאות), גם תוריד את הביקוש של משקיעים במרכז הארץ (בגלל הטבת המס), וגם תקל על מחוסרי הדיור – שיוכלו לשכור דירות בזול בפריפריה. כמו בשנת 2008, אז ממשלת אולמרט החליטה שהיא תשלח את הישראלים לפריפריה על ידי עצירת התכנון במרכז הארץ (החלטה שבוטלה שנתיים לאחר מכן, כשמחירי הדירות כבר התפרצו במלוא עוזם), גם השר הטרי ליצמן מנסה להעלות את קרנה של הפריפריה בעיקר באמצעות מס רכישה יקר (8%-10%) שימשיך להיות מושת על הדירות במרכז.

בפעם המי יודע כמה, ממשלת ישראל מסמנת את הפריפריה כאטרקציה למשקיעי נדל"ן, במקום כמקום אטרקטיבי למשפחות שממש רוצות להקים שם את ביתם. לא באמצעות כלים כמו "פיתוח תיירות ותעשייה, הקמת מוסדות להשכלה גבוהה, עידוד יזמות ועסקים קטנים, פיתוח תחבורה והתחדשות העירונית", כפי שקבע דוח ממשלתי ל"עידוד התיישבות באזורי עדיפות לאומית" בשנת 2007, אלא באמצעות פערי מיסוי בין פריפריה למרכז. פערים שמנציחים את העובדה שאין לפריפריה מה למכור לנו חוץ מעוד טיפה הנחה במחיר הדירה (וכאילו פערי המחירים בשוק החופשי לא מספיק גבוהים גם ככה).

מה שליצמן לא כתב לכץ, זה שההצעה שלו תוכל להשקיט לשעה קלה את הקבלנים שצובאים בתסכול על המשרד. אלה שתקועים עם מלאי דירות וקרקעות בסוף העולם, אחרי חמש שנים שהמדינה שיווקה שם בלי סוף קרקעות (ועוד יש לה עתודות זמינות לאין ספור שיווקים נוספים).

לא פחות חשוב: הדחיפה של משקיעי נדל"ן אולי תרגיע מעט את רוכשי דירות מחיר למשתכן בפריפריה, שגם ככה לא יודעים אם הם עשו עסקה טובה במיוחד (במרכז הארץ ההנחה של המגרילים מול מחירי השוק היתה כפולה ומכופלת). נכון להיום, העיר עם המאגר הגדול ביותר של דירות מחיר למשתכן היא אשקלון, עם 7,665 דירות; בבאר שבע ישנן 5,365 דירות מחיר למשתכן, ובקריות שבצפון (קריית ביאליק, קריית ים וקריית מוצקין) ישנן 7,824 דירות מחיר למשתכן. ביחד עם עכו (2,404 דירות) ונהריה (3,265 דירות) הסמוכות, מדובר על היצע של יותר מ-13,500 דירות חדשות בטווח מאוד קצר.

בנק ישראל כבר התריע בעבר כי חלק גדול מרוכשי דירות מחיר למשתכן בצפון ובדרום הם משקיעים דה-פקטו, למרות שמדובר ברכישת דירתם הראשונה. בחלום של רבים מאותם רוכשים, הם אמורים להשכיר את הדירה בעפולה או בקריית גת - כדי להמשיך לשכור דירה בגבעתיים או ברמת גן, ערים שבהן לעולם לא יוכלו לקנות דירה. הבעיה במודל הנפלא הזה הוא שאין יותר מדי ביקוש לשכירות בפריפריה. פער של אלפי שקלים בדמי השכירות, מתקזז בקלות במחיר אחזקה של שני רכבים ונסיעה ארוכה לעבודה בכל יום (מה שגם שכנע הרי את אותם קונים להמשיך לשכור במרכז).

בשורה התחתונה, ליצמן בעיקר מספק חבל הצלה לקבלנים ולרוכשי מחיר למשתכן שתקועים עם דירות בפריפריה, וינסו בחסות ההטבות לגלגל את הבעיה לחולם חדש. ואם זה לא יעזור, והמחירים יחתכו עוד קצת, אולי השר יוכל גם לארגן כמה אדמו"רים שישלחו את החסידים לסוף העולם, כדי לקנות דירות במחיר מציאה ובמס רכישה מופחת.