האם ארגנטינה הפכה להיות אנגליה?

יומיים אחרי ההשפלה מול גרמניה, שדרן הספורט האגדי ויקטור הוגו מוראלס (שום קשר לסופר הצרפתי) מפרסם היום טור בעיתון האורוגוואי "אובאסיון", בו הוא מאשים את מראדונה במה שקרה לנבחרת (ואכן, מראדונה לקח הערב אחריות, והתפטר מתפקיד מאמן ארגנטינה).

עד כאן, הכל צפוי - מהרגע הראשון היה בקבוצה של דייגו יותר בלאגן מטקטיקה. אלא שמוראלס לא יוצא במאמר נגד מראדונה המאמן, אלא דווקא נגד דייגו השחקן.

"התרגילים המופלאים שלו במונדיאלים של 86' ו-90' השאירו חותם אחד: ארגנטינה תמיד פייבוריטית". כך כותב מוראלס, שהתפרסם כמי ששידר את "שער המאה" של דייגו נגד אנגליה במונדיאל במקסיקו. מאז לדבריו, במשך 20 שנה, הארגנטינים התרגלו להגיע למונדיאלים כשהם משוכנעים ששמם כבר כתוב על הגביע. הם אפילו הצליחו לשכנע בכך את שאר העולם. העובדות - כלומר שבתקופה הזו לא הצליחה האלביסלטה לעבור את רבע הגמר – לא עוזרות. בגלל הגאונות של דייגו, כל ארבע שנים, 40 מיליון ארגנטינאים משוכנעים ששוב הגיע תורם. "האם לא כדאי לבחון את הציפיות המוגזמות ואת ההתלהבות מניצחונות צפויים, כדי למנוע את הייאוש שיורד עלינו כמו צל עננים כל פעם שקורה משהו כמו שקרה בשבת?" שואל מוראלס.

השדרן מאורוגוואי הוא לא היחיד שזיהה את הבעיה. הדברים הגיעו עד כדי כך שאתמול אמר לי חבר: "הפכתם להיות האנגליה של דרום אמריקה", אכן מילים קשות. כל מי שמכיר קצת הדם הרע שבין שתי הנבחרות האלה - שכולל מפגשים טעונים, שחקנים מורחקים, יד אלוהים ואפילו מלחמה עקובה מדם - מבין שזה בערך כמו להשוות בין אביגדור ליברמן לעבדוללה גול.

מסי נגד ניגריה. על משקל וויין רוני? צילום: אי פי אי

מסי? יותר מוכשר מכל נבחרת אנגליה

אלא שיש משהו בדבריו של החבר (לשעבר). כמי שדם ארגנטיני זורם בעורקיו, אני משוכנע כמובן שבזרת של ליאונל מסי יש יותר כשרון מאשר בנבחרת אנגליה כולה. מבחינתי, הישגי העבר וכמות הכוכבים שארגנטינה מייצרת מדברים בעד עצמם. ולמרות הכל, קשה להתעלם מהדמיון שקיים בהערכה העצמית המוגזמת של שתי הנבחרות. פעם אחר פעם, הן מגיעות לאליפות העולם עם ציפיות בשמיים, רק כדי להיכשל איפשהו בין השמינית לרבע. אחר כך מוכרז במדינה אבל לאומי, נמצאים אינספור תירוצים ואשמים, ואז שוב, ארבע שנים אחרי זה, נוסעים למונדיאל עם פנטזיות על הגביע המוזהב.

כמו הטנגו, גם האופי הארגנטיני נוטה לדרמה. הוא נע תמיד בין אופוריה גדולה לטרגדיה איומה. מי שמכיר את המדינה הזו יודע שיש בזה משהו קסום ומרגש, אבל שזה גם מתכון בטוח בדרך לאבד את הראש. למי שהיה ספק, אז התשובה שלי לשאלה שבכותרת היא שלילית בהחלט, אבל כדי שארגנטינה לא תהפוך באמת ללוזרית נוסח אנגליה, הגיע הזמן שהארגנטינאים יפסיקו לרקום חלומות ויתרכזו בלבנות מחדש את הכדורגל עתיר הכישרון שלהם.

ייתכן וקבלת הפנים החמה שחיכתה לשחקנים הבוקר בשדה התעופה מבשרת על תחילתו של שינוי. אם זה יקרה, האכזבות יהיו אולי פחות מרות והגביע יחזור סוף סוף לבואנוס איירס.