עודף יצוא

הנתונים שפורסמו השבוע, לפיהם ארגנטינה היא יצואנית הכדורגלנים המובילה בעולם, מהווים לכאורה סיבה לגאווה עבור חובבי הכדורגל של ארץ האסאדו. "סוף סוף אנחנו ראשונים במשהו שקשור לכדורגל", הם אומרים לעצמם, תוך שהם רואים בעיני רוחם מאות מיליוני דולרים שזורמים בכיוון בואנוס איירס. לכאורה כולם גם מרוויחים מהמצב – המועדונים, השחקנים, סוכנים ומתווכים ואפילו התאחדות הכדורגל הארגנטינית שגוזרת כ-3% מכל עסקה.

אלא שמאחורי המספרים המרשימים האלה מסתתרת, מה לעשות, מציאות פחות זוהרת.

לפני הכל כדאי להטיל ספק מסוים בנתונים הללו, מהם עולה שיותר מ-80% מבין 1,716 הארגנטינים שמשחקים מחוץ למדינה עושים זאת בליגות האירופיות. הסיבה לספק היא שבמחקר שנערך שנתיים לפני כן נמצא כי רק מעט יותר ממחצית מהכדורגלים שיצאו מארגנטינה נחתו באירופה, בעוד השאר מצאו קבוצות כמעט בכל פינה אחרת על פני הגלובוס, אם כי בעיקר ברחבי יבשת אמריקה.

כך או כך, נראה ששחקן ארגנטיני בעל כשרון ממוצע פלוס מעדיף כיום לשחק בכל מקום בעולם - כולל ויאטנם, אינדונזיה, מלטה או ישראל - רק לא במגרשים של בואנוס איירס ורוסריו. הדברים נכונים כמובן גם לגבי ברזיל ולמעשה לגבי מרבית ליגות הכדורגל שמחוץ לאירופה העשירה. למה הם עוזבים? בראש ובראשונה, כסף כמובן. כמו תמיד, המשאבים זורמים לאן שנמצא המזומן והמועדונים הארגנטינים פשוט לא מסוגלים לאתגר את המיליונים שמציעות הקבוצות מהיבשת הישנה.

מראדונה עם היגוואין במונדיאל. רבים בארגנטינה טוענים כיום שגם החולשה של הנבחרת קשורה להגירה ההמונית של שחקנים צעירים צילום: אי פי אי

מעגל של היחלשות

פעם קראו לזה קולוניאליזם והסחורה היתה זהב או קקאו, היום קוראים לזה חוק בוסמן ו"הסחורה" היא שחקני כדורגל. היום, כמו אז, אירופה מרוויחה ודרום אמריקה מתרוששת מנכסיה. אגב, אחת התופעות המעניינות בסקר הנוכחי היא העלייה בשיעור השחקנים שמשחקים בליגות של מדינות המפרץ. גם כאן, הכסף הגדול מדבר.

אבל לא רק סכומי ההעברה וגובה המשכורות הם שמפתים את השחקנים לעזוב ואת המועדונים למכור - גם השחיתות, המתקנים העלובים והאלימות הגוברת, שחלקה מופנה כלפי השחקנים עצמם – כל אלה מזרזים את ההחלטה למצוא להם מקום אחר לבעוט בו.

כך נוצר מעגל קסמים עצוב שבו חולשת הליגה –מקצועית וכלכלית – גורמת לשחקנים לעזוב כבר בגיל צעיר – גיל שהולך ויורד משנה לשנה - מה שמביא להיחלשות נוספת של הליגה וחוזר חלילה. עד שהמועדונים בארגנטינה פיתחו בשנים האחרונות תלות עצומה במכירת שחקנים וחלק גדול מהתקציב שלהם מסתמך על מכירת הכשרונות. גם הניסיון של השלטון הנוכחי בארגנטינה לשנות את שיטת זכויות השידור באופן שאמור להבטיח כי יותר כסף יזרום למועדונים עצמם, עדיין לא שינה את המצב. ספק אם ישנה.

כל זה מביא אותנו לבעיה הראשונה של אינפלציית היצוא הזו והיא חולשתה של הליגה הארגנטינית. כשכל הכשרונות עוזבים סביב גיל 20 וחוזרים הרבה אחרי 30 רק כדי לסיים את הקריירה, אין פלא שבשנים האחרונות הרמה של הליגה נחלשת והרבה קבוצות נמצאות במשבר כלכלי חמור.

זה פוגע בנבחרת

אבל מי שייפגע בסופו של דבר יהיו השחקנים עצמם ובהמשך גם המועדונים באירופה. במקום שחקנים בוגרים, שהתבשלו כמה שנים בליגה המקצוענית של ארגנטינה, הם מקבלים היום ילדים שקופצים מקבוצת נוער נידחת ישר ללחץ של הליגה הספרדית. כשרון זה דבר חשוב והוא קיים בארגנטינה בשפע, אבל לא פחות חשובים הם בגרות נפשית והרגלים מקצועניים. פנומנים כמו ליונל מסי (שגדל בכלל בספרד) או היגוואין יש מעט, אבל יותר ויותר הבטחות גדולות נעלמות בשנים האחרונות איפשהו מעל לאוקיינוס האטלנטי. עם זאת, לנוכח מצבו העגום של הכדורגל בארגנטינה, ייתכן שמבחינה אישית, עדיף לחלקם לעבור בשלב מוקדם למועדונים העשירים של אירופה, שם גדול יותר הסיכוי שישקיעו ויטפחו את הכשרון שלהם.

רבים בארגנטינה טוענים כיום שגם החולשה של הנבחרת קשורה להגירה ההמונית של שחקנים צעירים. אם פעם, לפני שלבשו את מדי האלביסלסטה, גדלו השחקנים יחד באופן רצוף בכל הנבחרות הצעירות והתרגלו זה לזה ולשיטת המשחק הארגנטינית, כיום קשה יותר לרכז אותם והם לומדים בקבוצות שלהם סגנונות וצורות עבודה שונות.

כך שלמרות הגאווה, הנתונים צריכים גם להדאיג, ועד שמשהו ישתנה יכולים אוהדי ארגנטינה להתנחם בעובדה אחת חשובה – סוף סוף הם מקדימים בתחרות כלשהי את ברזיל. גם זה משהו.