חגיגת צביעות

נווין שפירו הוא ברנרד מאדוף של העניים: הוא נידון ל־20 שנות מאסר בגין הונאת פונזי בהיקף של 930 מיליון דולר, ובעוד שמאדוף הביא אל ברכיה את הניו יורק מטס — אחת הקבוצות העשירות בבייסבול — ההסתבכות של שפירו מאיימת להרוג את אחת מתוכניות הפוטבול הידועות באמריקה, זו של אוניברסיטת מיאמי.

שפירו, על פי ה־FBI, הרוויח 35 מיליון דולר מההונאה, ובסכום הזה התחבר עם גיבורי הספורט שלו. לשאקיל אוניל ולדוויין ווייד, למשל, השכיר את היאכטה שלו. הוא גם הימר על משחקי ספורט כ־25 אלף דולר בסוף השבוע ויותר מהכל, הוא העביר כספים רבים למחלקת הספורט של אוניברסיטת מיאמי.

שפירו היהודי אמר ליאהו ספורט שבמשך שמונה שנים העביר מיליוני דולרים בהטבות לא חוקיות ל־72 שחקנים מתוכניות הכדורסל והפוטבול של מיאמי: מעטפות מזומנים, יציאות למסעדות מפנקות ולמועדוני חשפנות, ומסיבות על היאכטה שלו. תשעה מתוך השחקנים שציין הפכו להיותשחקני NFL, ולפי שפירו, גם מאמנים ממיאמי באו איתו למסעות ההדוניזם שארגן בזכות כספי "המשקיעים" שלהם הבטיח תשואה של 10%–26% בחודש.

במקביל, הוא תרם לאוניברסיטה כספים רבים, עד כי הלאונג' של תוכנית הפוטבול נקרא על שמו, אם כי כאשר לא ראו במיאמי סנט אחד מ־150 אלף הדולרים שהובטחו, שמו נמחק מהלאונג'.

אל גולדן, מאמן אוניברסיטת מיאמי ושחקן פוטבול. חשפניות, פרוצות ומסיבות על יאכטות צילום: MCT

עונש מוות לתוכנית?

מובן שכל הדברים האלה נראים רע, אם זוכרים שמדובר בשחקנים חובבנים שאסור להם לקבל שכר או הטבות, והם בגיל נוח מאוד לפיתוי: 19–22. חלק מהדברים האלה אסורים באופן מוחלט. הם מתרחשים כמובן בכל תוכניות הפוטבול והכדורסל הגדולות בארה"ב, אבל בשנים האחרונות הם נתפסים כחטא אמיתי, כהשחתה של פיסת הספורט הטהורה האחרונה.

כעת, חוששים במיאמי מ"עונש מוות" לתוכנית מצד NCAA, הגוף שמפקח על כל ענפי הספורט במכללות. עונש כזה פירושו סגירה של התוכנית לשנה אחת או יותר. בדרך כלל, עונש כזה מצריך עבירה חמורה שנייה בתוך חמש שנים, אך זה אינו תנאי מחייב — העונש יכול להיות מוטל גם על עבירה חמורה ראשונה, והעבירה של מיאמי חמורה מאוד והתרחשה בכל רמות הארגון.

הכסף זורם, לא תיקח?

הסיפור הזה ממחיש את הצביעות של עולם ספורט המכללות, תעשיית ענק שבה כולם חוגגים חוץ מהשחקנים, כי להם אסור. פוטבול מכללות הוא אטרקציה אדירה שמכניסה מאות מיליוני דולרים לאוניברסיטאות שמסוגלות להרים תוכניות מצליחות, מאמני פוטבול משתכרים עד 6 מיליון דולר בעונה, אצטדיונים חדשים נבנים ואליהם נוספים לוחות תוצאות אלקטרוניים שעולים עשרות מיליוני דולרים, ובתוך כל חגיגת הכסף הזאת, רק לשחקנים אסור לגעת בכלום.

"זה כמו להכניס נגמל מסמים למסיבה שבה יש המון סמים; זה מזמין מדי. כמה ילדים יכולים להגיד לא?" שואל כוכב העבר של מיאמי, ג'ינו טורטה. "העלמת העין וההתנהגות של האוניברסיטה מגעילים אותי", סיכם.

הפוטבול, שכובש את אמריקה בשני העשורים האחרונים ומותיר לבייסבול ולכדורסל רק פירורים, עושה זאת בכל הרמות, לא רק ברמה המקצוענית של ליגת ה־NFL. רייטינג של משחקי אליפות הקולג' יכול להגיע לרמות שבשאר הענפים רק חולמים עליהם, והמשחק בין בויזי סטייט לווירג'יניה־טק לפני שנה בדיוק שבר את שיאי הצפייה של רשת ESPN והגיע לרייטינג של 7.4%, וזה בערוץ כבלים שגובה יותר פר מנוי מכל ערוץ אחר. בהתאם לזאת, תוכניות פוטבול החלו לחתום על הסכמי שידור עצומים: רשת פוקס ספורטס חתמה על הסכם זכויות שידור אדיר עם מחוז הביג 12, שבו משחקות בין השאר טקסס, איווה סטייט וקנזס, תמורת 1.2 מיליארד דולר עבור 13 עונות. כל החגיגה הזו הביאה לכך שב־2010, רווחי 68 תוכניות הפוטבול הגדולות במכללות חצו לראשונה את רף מיליארד הדולר, ומדובר בעסק רווחי במיוחד: ללא שכר השחקנים, שמהווה 50%–60% במקצוענים, הרווח התפעולי של תוכנית הפוטבול במכללות נע במרווחים החלומיים של כ־65%, ומגיע עד 73% עבור מכללת טקסס, העשירה והרווחית מכולם. אגב, טקסס נהנתה מרווח תפעולי של 68 מיליון דולר ב־2010, מה שהיה מציב אותה שלישית ב־NFL. אפילו פוטבול בתיכונים צובר תאוצה, למרות הבעיות הקשות של פגיעות פיזיות חמורות בילדים.

נווין שפירו. רצה להיות חבר של שחקני פוטבול צילום: MCT

כל אחד צריך שרברב

אז מה לאילי הון יהודים ולקבוצות ספורט? נראה שלא הרבה יותר מאהבה ונאמנות. לא רק הסכמי שידור ומכירת כרטיסים דוחפים את הכנסות הקבוצות, גם רשימת תורמים, בוסטרס (Boosters) בשמם המקצועי המזלזל, שנהנים להתחכך בילדים שחלקם יהיו כוכבים במקצוענים, ורובם יהיו שרברבים בעלי נכויות פיזיות ומנטליות. אמנם כל אחד צריך שרברב טוב, אבל שפירו בסך הכל עשה את מה שהאמריקאים עושים: קולג' הוא מעגל החברות החשוב ביותר בארה"ב, ולכן האהדה לקבוצה של הקולג' שלך היא נצחית, או עד שהילד הולך לשחק בקולג' אחר. אם זה חוקי או לא, בעבר זה היה שטח אפור. אבל יש מחיר לכיסוי של 24 שעות עבור כל תוכנית ספורט בארה"ב, והמחיר הוא אור היום ששוטף את הכיסים האפלים של הספורט. כעת נותר לראות האם ועדת ה־NCAA, שתחליט בנושא, תראה לנכון להפוך את מיאמי לדוגמה עבור שאר האומה, או תתקפל בפני הכסף הגדול.

אם היא תתקפל, זה יהיה עצוב לרבים, אבל לא לחברי הוועדה. להם זו תהיה החלטה עסקית גרידא, ובעקבותיה ניתן יהיה למצוא תקן יועץ בכמה איגודי ספורט גם כאן, בארץ הקודש.

אוהדי נורת' קרוליינה. עסקי הספורט באוניברסיטאות האמריקאיות ענקיים ורק השחקנים לא מרוויחים כלום צילום: MCT

הפתרון: לשלם לשחקנים?

האם צריך להפסיק את נשף המסיכות ולהגדיר את שחקני הקולג' כמקצוענים? אולי. יש לזכור שרוב תוכניות הספורט במדינה אינן מרופדות במזומנים, ופועלות בדיוק לפי הכללים. כל שינוי כאן ישנה את הלב של הספורט החובבני ברמה הגבוהה ביותר. הבעיה מתחילה — כמו תמיד בעולם הקפיטליסטי — איפה שהכסף הגדול נמצא. אופציה אחרת היא להעניק להם תמיכה אוניברסיטאית. לפי הנתונים של "הביזנס אינסיידר", ה־NCAA יכול בקלות לעמוד בהעברות 200 מיליון דולר שיסדרו לספורטאים כמה אלפי דולרים מדי שנה. ואולם, ברור לכולם שכל עוד התשלום הוא ברמה סטודנטיאלית, הוא לא מציע פתרון עבור ספורטאים שחיים ברמת חיים הרבה יותר גבוהה בזכות ה"בוסטרים" ושאר הדברים שמציעים חיי הקולג' לספורטאי הצמרת. אם רוצים לשלם לשחקנים, יש לשלם סכומים שמעמעמים את האורות המפתים והאסורים שמסביב לשחקנים. ואת זה, תהיו בטוחים, אף אוניברסיטה לא תהיה מוכנה לשלם.