מאניבול - פרקי האפילוג
שיטת המאניבול של בילי בין הפכה את אוקלנד אייז לקבוצה רווחית, אבל האוהדים סובלים. האם זה ישתנה בקרוב? והאם שחקנים יכולים לשקם את הקריירה שלהם על ידי משהו משעמם כמו סטטיסטיקות?
מחוץ למגרש זו היתה שנה מוצלחת לבילי בין, המנהל של קבוצת הבייסבול אוקלנד אייז. מי שהפך לכוכב ב־2003 בארצות הברית לאחר שהספר "מאניבול – אמנות הניצחון במשחק לא הוגן" של מייקל לואיס תיאר אותו כאוונגרד אינטלקטואלי, שמכה שוב ושוב את המערכת, הפך לאייקון עולמי בזכות הסרט "מאניבול", שבו בראד פיט שיחק את מנהלה של הקבוצה הענייה. בנוסף, הבעלים של הקבוצה, לו וולף, רוצה להחתימו לחוזה שישאיר אותו בקבוצה עד 2019.
לוולף יש סיבות מצוינות לעשות כן: לפי המדד של בלומברג, בין מביא לבעלים שלו 34% יותר ניצחונות עבור כל דולר מאשר מנהל ממוצע בליגת הבייסבול, ה־MLB. הוא מצליח לייצר ערך בעזרת תקציבי סגל נמוכים, ולהביא לכך שהקבוצה שנרכשה ב־2005 תמורת 180 מיליון דולר שווה כיום יותר מ־320 מיליון דולר, לפי "פורבס" (הכי נמוך בליגה). והיא רווחית. ויחדיו, וולף ובין עובדים על פרויקט כפול שאמור לשנות את פני הקבוצה: לעבור בשלוש השנים הקרובות מאוקלנד הענייה יחסית לסן חוזה האמידה, ושם להעמיד קבוצה מנצחת.
בילי בין עם יואניס סספדס. הג'נרל מנג'ר משיג 34% ניצחונות יותר עבור כל דולר מאשר כל מנהל מקצועי אחר צילום: אם סי טי אפילוג 1
איך לבאס את האוהדים?
ועם זאת, מכיוון שבעשור הקודם אסטרטגיות הניהול של בין והאייז הפכו לנחלת הכלל בבייסבול, אוקלנד לא סיימה עם מאזן חיובי בליגה מאז 2006, ומן הסתם גם לא הגיעה לפלייאוף מאז. במסגרת "מס היוקרה" – מיסוי סגלים עשירים והעברת כספים לקבוצות עניות, שזה ניסיון לאזן בין שווקים גדולים לקטנים – התקציב הנמוך שעליו שומר בין עוזר לבעלים לקבל צ'קים שמנים מהקבוצות העשירות שמוציאות יותר מדי, כמו פילדלפיה, בוסטון ובעיקר ניו יורק יאנקיז. אבל וולף לא משקיע את הכסף מחדש מתקציב.
כמו בעלים אחרים של קבוצות בעלות תקציב מינימלי, גם וולף, כמו כל איש עסקים, מעדיף לקחת את הכסף במקום להשקיע בשחקנים. והוא יכול לעשות לעשות זאת בזכות בין. וזה מוביל לביקורות על כך שאסטרטגיות המאניבול עולות לקבוצה באוהדים, ויש הטוענים גם בסיכויים לעבור לסאן חוזה. אוקלנד סיימה את עונת 2011 אחרונה מבחינת מספר הצופים למשחק, עם 18,232. זו צניחה עקבית ועצובה של 25% מ־2006, עונת הפלייאוף האחרונה שלה (24,402).
באוקלנד מאשימים את האצטדיון העתיק של הקבוצה, ורוצים לעבור לאצטדיון חדש ולפרק חדש בחיי הקבוצה. אלא שאצטדיון חדש הוא המלחמה של העשור הקודם - עסקי הבייסבול משתנים: חוזי טלוויזיה שלא הובילו לעלייתן של טקסס ריינג'רס, שניצלה מפשיטת רגל, ולוס אנג'לס איינג'לס. שתיהן מקבלות יותר מ־100 מיליון דולר לשנה, ושם הכסף הולך לסגלים שמתחרים באיכותם באלה של בוסטון והיאנקיז.
האיינג'לס החתימו בחורף את אלברט פוהולס, השחקן הטוב בליגה, ואת הפיצ'ר סי.ג'יי ווילסון על חוזים בהיקף מצטבר של 300 מיליון דולר, או כ־35 מיליון דולר בשנה. והבעיה של בין היא שהוא תקוע באותו מחוז עם שתי הקבוצות האלה, ולכן מעריך שבתקופה הקרובה חלון הפלייאוף סגור. בעונה האחרונה הוא שלח אפוא את השחקנים הטובים שהיו לו תמורת ערימת כישרונות ובחירות דראפט, וכעת בונה על חלון חדש בעוד שנתיים. לא שאליפות היא משהו שבין מכוון אליו: לשיטתו, בפלייאוף מדגם המשחקים קטן מדי ולכן הכל יכול לקרות. אבל עם אצטדיון חדש ואולי אפילו עם תקציב שמתקרב לממוצע הליגה, בין ישאף בעוד שנתיים להעמיד קבוצה שתוכל באופן עקבי להגיע לפלייאוף. במונחים של האוהדים שנותרו לקבוצה היום, זה הרבה יותר מאליפות נוספת אצל היריבים השנואים והעשירים מניו יורק.
ברנדון מקראתי. "נמאס לי להיות שחקן מחורבן" צילום: איי אף פי אפילוג 2
איך להפוך לשחקן טוב יותר?
אחד השחקנים שבין החתים בחורף 2010 היה הפיצ'ר ברנדון מקארתי, שקיבל בגיל 27 חוזה של שנה אחת תמורת מיליון דולר. היה זה עוד חוזה קלאסי בין מנהל עני לשחקן, שנחשב לפני כמה שנים לכישרון גדול, אך לא ממומש. מקארתי מתנשא לגובה 2.01 מטרים, וכמו רוב הפיצ'רים הוא אתלט מחונן, שיכול להטביע כדורסל בקלות, כמו גם לזרוק כדור מהר יותר מ־150 קמ"ש. אך כמו כישרונות גדולים אחרים, הוא לא הצליח לתרגם את הציפיות ממנו לקריירה מוצלחת — כפי שבין, שגם כן היה אתלט אדיר, לא הצליח לתרגם את נתוניו הפיזיים לקריירה מפוארת.
מקארתי החל את הקריירה בשיקגו ווייט סוקס, ותפקד מתחת לממוצע. בעסקי ספורט, המדד הסופי לשחקן הוא כמה ניצחונות הוא מעניק לקבוצתו ביחס לשחקן מחליף. בבייסבול שחקן ממוצע נותן לקבוצתו כשני ניצחונות מעל שחקן מחליף, אך מקארתי נתן בחמש עונות בממוצע רק 1.4 ניצחונות מעל המחליף. אילולא היה נחשב לכישרון גדול, היה כבר מזמן נזרק הביתה. אבל הוא קיבל הזדמנות נוספת, בטקסס, וגם שם פישל. ב־2010, לאחר עוד עונה מאכזבת, הוא חשב, לראשונה בחייו, שפרק הבייסבול עומד להסתיים. "רציתי להפסיק להיות מחורבן בבייסבול"' אמר.
מקארתי פנה לסטטיסטיקות מתקדמות לישועה, ובכך כתב במו ידיו את הפרק הבא של מאניבול — מהצד של השחקנים.
מעט מאוד שחקנים משתמשים בסטטיסטיקות מתקדמות לשיפור משחקם. רוב השחקנים בכל ענפי הספורט עדיין נסמכים על "מה שמרגיש נכון". ומה שמקארתי גילה איננו סוד — הוא פשוט הבין כמה עקרונות ושינה את המשחק שלו כדי להפוך ליעיל יותר. הוא גילה, לדוגמה, שכדור שנחבט באוויר מסוכן פי שלושה מכדור שנחבט על הרצפה. ולכן, הבין שעליו לשנות את הזריקות שלו כדי לייצר יותר כדורים על הרצפה.
הוא עבר מלהתמקד במהירות הזריקה - המדד הברור והמרשים ביותר של כל פיצ'ר - לתזוזה על הכדור, שהוא מדד שסקאוטים ותיקים פחות מחשיבים, אך הוא מקשה על החובטים הרבה יותר ממהירות הזריקה. במונחי כדורגל, זה כמו שבועט בעיטות חופשיות מוותר על מהירות עבורשינוי הזווית, "הבננה", כדי להתגבר על החומה. אחרי הכל, אם לא תעבור את החומה, לעולם לא תבקיע. אז מקארתי פיתח תזוזה כלפי מטה על הכדור שהוא זורק, מיד לפני שהכדור מגיע לאזור שבו החובטים מסובבים את המחבט.
כתוצאה, חובטים פוגעים בחלק העליון של הכדור, והכדור יורד לרצפה, הסיכון להום ראן או לחבטה מוצלחת אחרת יורד, ומקארתי עשה את העבודה שלו. העונה האחרונה היתה הטובה ביותר שלו בקריירה, וכעת, בין הימר עליו שוב לעונה נוספת, הפעם תמורת 4.2 מיליון דולר. לא רע להכפיל את השכר פי ארבעה בשנה אחת של עבודה. כעת, יש להניח, יותר ויותר שחקנים ילמדו את המקרה שלו.
