בועה שלא תתפוצץ לעולם

ביום רביעי שעבר, במלון Landmark בלונדון, הכריזה הפרמיירליג על הסכם טלוויזיה שגרם להרבה לסתות להישמט. הפרמיירליג, ליגת הכדורגל העשירה בתבל, מכרה את זכויות השידור שלה בבריטניה בלבד לעונות 2013–2016 ב־3.018 מיליארד ליש"ט. רשת סקיי (BSkyB) וענקית הטלקומוניקציה הבריטית BT רכשו את זכויות השידור במחיר הגבוה ב־71% ממחיר זכויות השידור של עונות 2010־13, שנרכשו על ידי סקיי ו־ESPN. מאז אמצע שנות התשעים לא היה זינוק כזה בהכנסות מכירת זכויות השידור, והקפיצה הגדולה כיום קרתה לא רק בגלל המעורבות המצומצמת של אל ג'זירה, חברת תקשורת הספורט הקטארית, בהליך המכרז אלא בעיקר המעורבות המסיבית של BT, שהצליחה להדוף את העניין של ESPN וממש להלחיץ את סקיי. בסופו של יום, סקיי קנתה חמש חבילות שידור ו־BT שתי חבילות. סקיי תשלם 2.28 מיליארד ליש"ט בשלוש שנים עבור 116 משחקים בעונה (348 משחקים בסך הכל שכל אחד מהם יעלה לה 6.55 מיליון ליש"ט). BT תשלם 738 מיליון ליש"ט בשלוש שנים עבור 38 משחקים בעונה (114 משחקים בסך הכל, שכל אחד מהם יעלה לה 6.47 מיליון ליש"ט).

רופרט מרדוק. השתמש בכדורגל כ"איל הניגוח" ופרץ לבתים של האנשים כדי להשיג השפעה אדירה על החברה ועל הפוליטיקה בבריטניה צילום: רויטרס

"איל הניגוח"

איך חברות יכולות להרשות לעצמן את ההוצאה הזו בעידן של מיתון כפול ואי־ודאות פיננסית? מדובר בהחלטה אסטרטגית של שימוש בכדורגל וספורט לחדירה לבתים של אנשים. כיום, בארה"ב ובכלל בעולם, זכויות שידור על ספורט בנסיקה בעיקר משום שספורט הוא אחד הדברים היחידים שחייבים לצרוך בלייב - בעוד שסדרות, תוכניות ואפילו חדשות צורכים יותר ויותר דרך ממירים דיגיטליים והאינטרנט. רופרט מורדוק, הבעלים של BskyB, אמר פעם ש"ספורט פרמיום בלייב הוא 'איל ניגוח' לבתים של אנשים". והוא צודק. בזכות האסטרטגיה של ההוצאה הכבירה של סקיי לאורך השנים על כדורגל — התאגיד רשם רווחים גדולים ומורדוק הכניס לכיס דיבידנדים גדולים. רק ממכירת זכויות שידור בפאבים (שרבים מהם נסגרים אבל כדי לשדר את המשחקים צריכים לשלם 20 אלף ליש"ט בשנה כל אחד) מכניסה סקיי 300 מיליון ליש"ט בשנה ובערך עוד 100 מיליון ליש"ט מפרסום רק לכדורגל (למשל עם פורד), כך שיותר מחצי מהסכום כבר יכוסה וזה מבלי למכור אפילו חבילת שידור אחת בפיי־פר־ויו. על פי הערכות של sportingintelligence, הכנסות בשנה מהמנויים עומדות על 3.5 מיליארד ליש"ט. ולא יהיה מוגזם לטעון ש־BSkyB בנתה את ההשפעה הגדולה שלה על הפוליטיקה והחברה הבריטית בזכות הכדורגל.

ב־BT רואים את הפרמיירליג כעוגן חדש וחזק ביותר לכל שירותי האינטרנט המהיר שלה. לפי איאן לווינגסטון, מנכ"ל BT: "החברה כבר משקיעה 2.5 מיליארד ליש"ט בפס רחב, ורכישת זכויות השידור של הפרמיירליג מתאימה באופן טבעי, מאחר שצרכנים רוצים לקנות שירותי אינטרנט ובידור מספק אחד". BT מתכננת להקים ערוץ חדש וכבר פנתה לגארי לינקר, החלוץ האגדי של נבחרת אנגליה ומגיש פופולרי ב־BBC.

ההכנסות של הפרמיירליג מזכויות השידור, לפני מכירת זכויות שידור בחו"ל, יעמדו כאמור על 3.18 מיליארד ליש"ט. ההערכות הקונסרבטיביות הן שמכירת זכויות השידור בחו"ל תניב לפחות עוד 2.8 מיליארד ליש"ט. כלומר, מהכנסות של 3.5 מיליארד ליש"ט בסך הכל מזכויות שידור בעונות 2010־13 להכנסות של 5 ואולי אפילו 6 מיליארד ליש"ט מזכויות שידור בלבד בין 2013־16. זה המון - ה־מ־ו־ן - כסף. לשם השוואה, בהסכם הראשון של הפרמיירליג ב־1992 הכניסו הקבוצות 305 מיליון ליש"ט מזכויות השידור בחמש השנים הראשונות. אז היה מדובר בסכום אדיר שהיווה את הבסיס להפיכת הפרמיירליג לליגת הכדורגל המרגשת והעשירה בעולם. עובדה זו, ורגולציה מאוד רופפת, הביאו לכך שהקבוצות יירכשו על ידי אנשי עסקים ברחבי העולם. משפחת גלייזר, למשל, רוצה כעת להנפיק את מנצ'סטר יונייטד שבבעלותה בוול סטריט בעיקר בזכות ההכנסות המובטחות מהסכמי הטלוויזיה. רווחיה מהקבוצה, שאותה מינפו כדי לרכוש, יהיו גבוהים (אגב, אפילו מורגן סטנלי קבע כי המחיר שהגלייזרים רוצים מצביע על "חמדנות". לא שזה מפריע להם).  

קרלוס טבס. אם משכורת השיא של 10,000 ליש"ט לכריס סאטון באמצע שנות התשעים נראתה אבסורדית בזמנו, היום היא הרבה פחות מהממוצע שמרוויח כדורגלן בפרמיירליג (2 מיליון ליש"ט בשנה). ייתכן גם שהמשכורות הגבוהה של היום (קרלוס טבס, 200 אלף ליש"ט בשבוע, 10 מיליון ליש"ט בשנה) תיראה לנו ממוצעת בעוד כמה שנים צילום: איי אף פי

הפירמידה מצטמצמת

אבל מה קורה עם הכסף? זה כבר סיפור אחר. רוב הכסף נבלע על ידי השחקנים והסוכנים שלהם. כ־70% מההכנסות של קבוצות הפרמיירליג מושקעים חזרה במשכורות השחקנים. זה מוביל לכך שרוב המועדונים מפסידים כסף למרות העלייה המסיבית בהכנסות ב־20 השנה האחרונות. ללא תקרת שכר או שכר מקסימום השחקנים, או "המוצר" כפי שקוראים להם הסוכנים שלהם, יכולים לסחוט המועדונים שלהם כדי להגדיל את החוזים שלהם בעקבות העלייה בהכנסות. ולכן אם משכורת השיא של 10,000 ליש"ט לכריס סאטון באמצע שנות התשעים נראתה אבסורדית בזמנו, היום היא הרבה פחות מהממוצע שמרוויח כדורגלן בפרמיירליג (2 מיליון ליש"ט בשנה). ייתכן גם שהמשכורות הגבוהה של היום (קרלוס טבס, 200 אלף ליש"ט בשבוע, 10 מיליון ליש"ט בשנה) תיראה לנו ממוצעת בעוד כמה שנים.

ריצ'רד סקאדמור, מנכ"ל הפרמיירליג, טוען כי ההסכם החדש והענק מעניק "יציבות" לקבוצות הפרמיירליג. "הכסף מאפשר למועדונים שלנו לבנות על עתיד בר־קיימא", אמר והצביע על כך ש"הפייר פליי הפיננסי" ימנע מקבוצות להוציא יותר מאשר הן מכניסות. עם זאת, את ה"פייר פליי הפיננסי" יהיה יותר קל לעקוף מאשר לאכוף - ולא נראה שהמשכורות יקטנו.

הליגה הניאו־ליברלית שנקראת פרמיירליג  ממשיכה לייצר כדורגל מופלא ולהביא עוד ועוד אנשים למסכי הטלוויזיה, אבל הפירמידה של הכדורגל באנגליה הופכת ליותר ויותר כחושה. כסף היה אמור "לטפטף" מהפרמיירליג לשורשי הכדורגל אבל זה לא קורה. האקדמיות של קבוצות הפרמיירליג מאוד מקצועיות אבל מנותקות מהקהילות המקומיות (רק 8.75% מסך ההכנסות ב־2010/11 ירדו לליגות הנמוכות ובסיס הכדורגל), ואין, כמו בגרמניה, השקעה מסיבית בפיתוח הכדורגל ברמת השטח.

כביכול, הכנסה גבוהה מזכויות שידור היתה אמורה להיטיב עם האוהדים שמגיעים למגרשים - כי לקבוצות יש אינטרס למלא את המגרשים, שייראו יותר טוב בטלוויזיה ויספקו חלק מחוויית הצפייה. אבל כדי לעמוד בעלויות שנוסקות בגלל תחרות אדירה על שחקנים, קבוצות העלו את מחירי הכרטיסים ב־1,100% ב־20 שנה. אנשים רבים מנותקים מהקבוצות שלהם בגלל העלויות הגבוהות שבאחזקת מנוי או באחזקת ערוצי הטלוויזיה. זה מוביל לכך שרבים מהם אפילו לא יכולים לצפות בקבוצה שלהם בטלוויזיה ופונים לסטרימינג - שהפרמיירליג נלחמת נגדו בכל הכוח כדי להגן על "מוצר פרימיום" שלה.

בהרבה מובנים, הפרמיירליג היא בועה מנותקת מחברה שחיה במיתון כפול, אבל כזו שלא תתפוצץ כי המוצר שלה הוא אופיום להמונים. משהו שההמונים חייבים לצרוך והאיכות הגבוהה שלו הופכת אותו לממכר במיוחד. ב"הדיילי טלגראף" הציעו לחלק לאוהדים הרבים מעין "דיבידנדים" כחלק מההסכם - ולהודיע על הנחה במכירת מנויים. אבל ספק אם זה יקרה. קבוצות האליטה השולטות נלחמות זו נגד זו בשוק העברות השחקנים וכל ליש"ט קובעת.

שחקני נבחרת אנגליה. ש־7% מהבריטים שלומדים בבתי הספר הפרטיים מהווים את רוב השחקנים והאתלטים בנבחרות הבריטיות. זה כמעט כמו הנתונים של נבחרות דרום אפריקה בספורט בזמן האפרטהייד צילום: אי פי אי

הנבחרת מתנתקת

במקביל לניתוק מהעם, יותר ויותר שחקנים בנבחרת האנגלית מגיעים מהמעמד הגבוה ומעמד הפועלים מאבד את אחיזתו הכמעט קבועה שהיתה לו בנבחרת האנגלית. סקוט פארקר, אלכס אוקסלייד צ'מברליין, ת'יאו וולקוט, ג'יימס מילנר ואחרים בנבחרת הם ילדים מבתים עשירים בנבחרת האנגלית, משהו שכמעט לא היה נתפס לפני 10 או 20 שנה. סם אלרדייס, מאמן ווסטהאם, מאשים בכך את מרגרט תאצ'ר, שעם הקיצוצים שלה הרגה את תוכניות החינוך הגופני בבתי הספר והביאה למצב שרק בבתי ספר פרטיים ויקרים יכולים להרשות לתלמידים שיעורי ספורט. זה מוביל לכך ש־7% מהבריטים שלומדים בבתי הספר הפרטיים מהווים את רוב השחקנים והאתלטים בנבחרות הבריטיות. זה כמעט כמו הנתונים של נבחרות דרום אפריקה בספורט בזמן האפרטהייד. ובעוד שאנשי המעמד הגבוה זוכים לחינוך ספורטיבי ותזונה נכונה, אנשי המעמד הנמוך זוכים לתזונה ירודה וחינוך ספורטיבי נורא. ספק אם נבחרת אנגליה תהיה מלאה בשחקנים כגון וויין רוני, ג'ון טרי וסטיבן ג'רארד בעתיד.

הנבחרת האנגלית מייצגת את ההליך הזה של ניתוק מעמד הפועלים האנגלי מהספורט הכי אנגלי שיש. בסוף הנתק הזה אמור לפגוע בה. ואולי לא.