היורו מעורר לאומנות גרמנית?

דגלים גרמניים מתנוססים מהחלונות, אנשים שואגים בלהט את ההמנון, כשיד אחת מונחת מעל הלב שלהם. לפני תקופה לא ארוכה תמונות מסוג זה לא היו מועלות על הדעת בגרמניה, ורבים ממשיכים לטעון שבשל העבר המפוקפק של המדינה , אין זה הולם לחוש ולהציג גאווה לאומית.

השינוי בגישה החל להופיע לאחר שגרמניה אירחה את מונדיאל 2006. לפתע, הנפת דגלים הפכה להיות באופנה. במשחק הראשון בסבב הבתים, שנערך נגד קוסטה ריקה שחקני הנבחרת הגרמנית עמדו חבוקים בזמן נגינת ההמנון. אלפי אוהדים באצטדיון ובמרחבים ציבוריים ברחבי המדינה הצטרפו. לראשונה.

הכדורגל הפך למפלט לגאווה הלאומית שגרמנים רבים מברכים כהגיונית ובריאה. מאז 2006, הטורנירים המובילים בכדורגל, המונדיאל והיורו מלווים בגלים של לאומנות.

אוהדי נבחרת גרמניה. לאומנים? צילום: אי פי אי

פטריוטיות או שנאת זרים?

דגמאר שדיווי, פסיכולוגית חברתי מברלין, העלתה את הנושא לדיון בספרה "רגועים בשחור, אדום וזהב?" (Ganz entspannt in Schwarz-Rot-Gold?), שכולל ראיונות שנערכו ברחובות עם אוהדים גרמניים במהלך שלושת הטורנירים האחרונים.

הממצאים שלה: לרוב מדובר בהבעת השייכות שלהם למדינה, אולם המחברת חוששת שהאמונה הזו טומנת בחובה סכנה פסיכולוגית. שדיווי טוענת שהזדהות עם קבוצה אחת הולכת יד ביד עם פגיעה בקבוצות אחרות.

מכון בילפילד למחקר בינתחומי על קונפליקטים ואלימות ערך מחקר ארוך טווח בנוגע לתיאוריות הללו. הממצאים תומכים בתפיסה לפיה הלאומנות של האוהדים הגרמניים גברה במהלך מונדיאל 2006, בהשוואה לטורנירים קודמים. מומחה הספורט דייתלם בלקינג עקב אחר המחקר, אך טוען כי לא ניתן להסיק ממנו מסקנות חותכות מדי. "נערכו רק שני מחקרים מדעיים בנושא, והם אינם מייצגים מדי", הוא מסביר.

המחקר של בילפילד למשל, כלל פחות מאלף משתתפים. הדו"ח הוסיף גם כי האווירה המרגשת במונדיאל עצמו "לא הוסיפה לשנאת הזרים".

"הניסוח הזה מצביע על כך שאפילו החוקרים שהיו מעורבים במחקר לגמרי לא היו בטוחים בנוגע להתפתחויות של התהליכים הללו", אומר בלקינג.

עוד הוא מוסיף כי המחקר של שדיווי כלל רק כמה מאות בודדות של אנשים, שאמורים לייצג את הדעות של 82 מיליון אנשים. "מדובר בקטעי מציאות קטנים", מציין בלקינג. הוא אמנם מסכים שמונדיאל 2006 העניק דוגמה חיה לאופן שבו הגרמנים מאמצים את הגאווה הלאומית, אך בלקינג מאמין שתהליך אימוץ רגשות מסוג זה החל כבר ב-1990 בעת האיחוד בין מזרח ומערב גרמניה. "כבר ב-1998, הסופר מרטין וסלר נשא נאום בפרנקפורט במהלכו קרא לאנשים לשחרר עצמם מהעוול של העבר. הקהל כולו נעמד על הרגליים לאחר הנאום", מסביר בלקינג.

לעומת זאת, יורגן מיטאג, מרצה באוניברסיטת הספורט הגרמנית בקלן מציע הסבר שקול יותר לתופעה.

"משחקי הספורט הללו הולכים ומוצגים כאירועים לכל דבר, וחלק מזה הוא השימוש בסמלים לאומיים", הוא מסביר ומוסיף שהלאומיות אינה היסוד, ושלמעשה ההתמקדות בחגיגת גרמניה קשורה יותר ליצירת אווירת מסיבה כללית.

אוהדות נבחרת גרמניה. "לצעירים רבים יש בעיות קיומיות. הם לא יודעים מה יהיה איתם עוד איזה 20 שנה. כך שבייחוד הצעירים מנסים למצוא איזו תחושה של קהילתיות בכדורגל כדי למלא את החסר" צילום: איי אף פי

תחושת קהילתיות

לאחר ניצחונה של גרמניה על דנמרק בשלב הבתים ביורו, משתמשים אנונימיים פרסמו הערות גזעניות בטוויטר נגד השחקן הגרמני מסוט אוזיל בניסיון לעורר קמפיין שנאה. שר הפנים הגרמני האנס – פטר פרידריך הגיב מיד וכינה את ההתקפות מבחילות. "המקרה עם אוזיל הוא רק קצה הקרחון", טען.

האם מתפתחת לאומנות חדשה המכוונת נגד מיעוטים ומטרתה לגרש אותם מהחברה הגרמנית? יורגן מיטאג מאמין שמדובר במקרה של חקיינות: "ישנן קבוצות מבודדות שמנצלות את הכדורגל מכיוון שיש למשחק חשיבות חברתית מרכזית".

מבחינת בלקינג, התחושה של חוויה קולקטיבית היא זו שעומדת במרכז כל הדיונים על הכדורגל. לטענתו, התיאוריה לגבי התפתחות הלאומנות היא צרה מדי.

"לצעירים רבים יש בעיות קיומיות. הם לא יודעים מה יהיה איתם עוד איזה 20 שנה. כך שבייחוד הצעירים מנסים למצוא איזו תחושה של קהילתיות בכדורגל כדי למלא את החסר" הוא אומר.

שני מומחי הספורט מסכימים שאליפויות הכדורגל אינם אירועים קצרי מועד שההשפעות שלהם מתפוגגות במהירות, בייחוד לנוכח ההופעה המרשימה של נבחרת גרמניה, שהורכבה משחקנים ממוצאים אתניים מגוונים במהלך מונדיאל 2010. אולם שבועות ספורים לאחר מכן פורסם הספר "גרמניה מבטלת את עצמה" מאת תילו סראצין, שנחשב בעיני רבים למעודד שנאת זרים והפך עד מהרה לרב מכר.