תקציב המינימום, למה?

העונה החדשה בפתח ונראה שהזיכרון הקולקטיבי הקצר השכיח את סוף העונה הקודמת. להזכירכם, בסוף העונה הקודמת הכדורגל הישראלי נגע בתחתית כל כך עמוקה, שחשבנו שלא באמת קיימת תקווה. השפל בא לידי ביטוי בעיקר בדמות מאבקים בין קהילות אוהדים לבעלי המועדונים בנושאי מינהל תקין והאלימות המשתוללת של שחקנים ועסקנים. אבל הקיץ, עם היורו והאולימפיאדה, ולצדו ההתעוררות המחודשת של עמותות האוהדים, הובילו להכרה שאפשר להתקדם הלאה.

הקיץ, כאמור, הביא עמו רוח חדשה: קהילות אוהדים חזקות מאוד בדמותאוהדי בית"ר ירושלים והפועל תל אביב חזרו לסיבוב נוסף בתחום הבעלות, ומתוך לקיחת אחריות על עתיד המועדונים. הניסיון המוצלח עד כה נעשה לאחר עקומת למידה מאתגרת. אוהדי הפועל תל אביב הגיעו למהלך עם ניסיון חיובי והכרחי מקבוצת הכדורסל, ואוהדי בית"ר ירושלים עם הניסיון הקודם של העמותה להיכנס לבעלות המועדון שנחסם על ידי ארקדי. כל אלו מבורכים וחשובים, כמו גם הרוח האופטימית של פתיחת העונה, בזכות "תחרות" המנויים בין המועדונים הגדולים.

שחקני מכבי נתניה. תקציב המינימום מנתק את הקבוצות מיכולותיהן הטבעיות צילום: ראובן שוורץ

חומת ברזל

יש שיגידו שאולי משהו השתנה בכדורגל שלנו, אבל מלבד אותם מהלכים מעוררי השראה עדיין רובצת לה חומת ברזל בין הקהילה למועדונים. בין אם בבעלות בפועל ובין אם מודלים אחרים, פשוטים יותר. ישנה שאלה בסיסית מאוד אשר נעדרת מהשיח של הכדורגל ומתקבלת כאקסיומה. למה הסכומים בכדורגל הישראלי כל כך גבוהים? המועדונים מסיימים מדי שנה בגירעונות, וחלקם מתקשים כל קיץ לגייס את תקציב המינימום. פועל יוצא הוא שעמותות האוהדים, כדי להיכנס למשחק הבעלות, צריכות לגייס סכומי עתק. סכומים שבעלי הקבוצות עצמם אינם משקיעים במרבית המועדונים. אין סיבה שעמותות האוהדים יגייסו סכומים כל כך גדולים. שווי השוק של השחקנים והעלויות של הכדורגל הישראלי מנופחים ללא הכר.

כלכלה, כפי ששומעים בכל פינה בימים אלו, היא יותר עניין של השקפת עולם מאשר של מדע מדויק, שבו כולם חכמים גדולים בדיעבד. אחד הגורמים המרכזיים בראש הפירמידה הכלכלית של הכדורגל הישראלי הנו תחום עיסוקה המרכזי של הבקרה התקציבית - תקציב המינימום.

תקציב המינימום הנו תקציב מינימלי שבו חייבת כל קבוצה לעמוד כדי לפתוח את העונה. התקציב משתנה בין ליגת העל לליגת הלאומית. הרעיון התיאורטי מאחורי תקציב המינימום היה בהחלט מבורך: ההנחה היתה שללא הגדרת תקציב מינימום נמצא את עצמנו עם קבוצות בעלות סגלים מקוצרים ובעלי רמה מאוד נמוכה. אותה הנחה תקפה לגבי תשתיות, תקציבים לחיזוק במהלך העונה וכדומה. תקציב מינימום היה אמור לגרום למועדונים להתמתח, לצאת מאזור הנוחות ולפתח קשרים עם ספונסרים, אוהדים ודרכי גיוס משאבים נוספות.

אבי לוזון. צריך רגולציה אקטיבית, דבר הפוך ממה שמתרחש במסדרונות ההתאחדות לכדורגל בימים אלו, של מלחמות מועדונים זה בזה על רקע (אי) הקמת המינהלת, הקיצוצים החדים של הטוטו והיעדר ההנהגה צילום: ראובן שוורץ

אוהדים עם לב שבור

בפועל אנו קוראים קיץ אחר קיץ על מועדונים אשר אינם מצליחים להגיע לתקציב המינימום, ואז בדרכי פלא מגיעים אליו. אמנם מסדרונות הבקרה התקציבית עדיין סגורים בפני הציבור, וכפועל יוצא גם תקציבי הקבוצות, אך די והותר מידע נחשף לעיניים חיצוניות.

איציק קורנפיין ואלי כהן. תקציב המינימום מונע השקעה בדברים החשובים באמת צילום: חיים צח

טריק ידוע הוא גיוס "ערבויות" מאנשי עסקים, צ'קים אשר מונחים בבקרה התקציבית, והשערות על אודות רווחי מכירת כרטיסים. צ'ק לדוגמה כזה יכול להיות מוגדר בתקציב המינימום עבור "חיזוק בינואר". הפלא ופלא, במועד פתיחת חלון ההעברות בינואר, אדוני הקבוצה מחליטים שהסגל טוב דיו, או משחררים שחקנים או כל מהלך אחר שבסופו, תתפלאו, דבר לא קורה עם הצ'ק. זה חוזר בסוף העונה לבעליו. תקציב המינימום אכן מוצה על השולחן, אך התקציב שנוצל בפועל היה נמוך ממנו.

מכיון שהתהליך חוזר על עצמו פעם אחר פעם, ומועדונים אינם מצליחים לעמוד בתקציב המינימום, בואו נשאל את עצמנו מה התהליך הזה עושה?

ראשית, הוא מייצר בועה. הוא מייצר תקציב וירטואלי לחלק ניכר מהמועדונים, תקציב אשר מכריח אותם לנפח חוזים, לעשות קומבינות ולא להשקיע במה שחשוב להשקיע. הבועה הזו מובילה לעלייה במשכורות השחקנים ובסכומי ההעברות. לא שעיני צרה במשכורות השחקנים, אבל אם המועדונים אינם מגייסים את הכסף לתקציב המינימום ומשכורות השחקנים כל כך גבוהות, הרי שיש לנו כאן בועה. הבועה הזו משליכה באופן ישיר על תקציבי המועדונים הגדולים.

בשורה התחתונה המועדונים לא מאוזנים כלכלית, כי תקציב המינימום מנותק מהיכולות הכלכליות של השוק, ומוביל להרפתקאות כלכליות. המועדונים נקלעים לחובות, ואז אנחנו האוהדים נשארים עם לב שבור.

עמותות האוהדים של בית"ר ירושלים והפועל תל אביב נאלצות לגייס סכומים מופרכים ביחס לשווי האמיתי של הכדורגל הישראלי, ולממן בועות שכר חסרות קשר להישגים ולעוצמה הכלכלית של הענף. ההתאחדות לכדורגל חייבת לפתוח מחדש את הנושא של תקציב המינימום.

אם לוקחים את התקציב ברצינות יש לוודא ניצולו בפועל, בדיוק כמו בתקציבי הממשלה וכספי ציבור אחרים, או לחלופין לפרק אותו לגורמים ולהגדיר את סכום המינימום לכל סעיף. מינימום השקעה בתקציב נוער, מינימום השקעה בשחקנים עד גיל X, מינימום השקעה בקשר עם הקהל וכדומה.

איזון ותקרת שכר

יש לצאת לחלוטין מהקופסה ולאזן את השוק עם תקציב מקסימום לתחומים מסוימים, כדוגמת תקרת שכר. הכדורגל הישראלי מאוד רוצה, אבל עדיין לא יכול לעמוד בהוצאות הנוכחיות שלו. הוא גירעוני על בסיס קבוע. יש תחומים כמו השקעה לעתיד בתשתיות נוער שבהם ניתן להיות גירעוניים, ויש תחומים של השקעה שאיננה בת־קיימא במשכורות עתק של שחקנים, מאמנים ועסקנים. לכן ראוי לבחון תקרות שכר בתחומים מסוימים כדי להגן על המערכת מפני עצמה.

זה נקרא רגולציה אקטיבית, דבר הפוך ממה שמתרחש במסדרונות ההתאחדות לכדורגל בימים אלו, של מלחמות מועדונים זה בזה על רקע (אי) הקמת המינהלת, הקיצוצים החדים של הטוטו והיעדר ההנהגה.

התנופה חסרת התקדים בקרב עמותות האוהדים יכולה, מצד אחד, ללכת לכיוון של כיסוי חובות הבועה על ידי עמותות האוהדים, ומצד שני, היא בהחלט הזדמנות לאזן את המועדונים מבחינה כלכלית ולייצב את הענף בערך הריאלי שלו ולפתח אותו בצורה בת־קיימא שבוחנת את המשאבים מול ההוצאות.

צורה כזו תבטיח פיתוח בריא של המשאבים, שבישראל היא מתחילה בעבודה לבניית הקהילה סביב המועדון.

הכותב הוא יו"ר "היציע" - ארגון אוהדי קבוצות הספורט בישראל המוכר ע"י אופ"א