"הרעים הם האנשים שרוצים להרוויח מהכדורגל"
ב־"Richer Than God" כותב דיוויד קון איך הפכה מנצ'סטר סיטי ממועדון שהוקם עבור הקהילה הענייה בעיר לעסק שהוא חלק אינטגרלי בחזון 2030 של אבו דאבי. זה ספר על כדורגל, על אהדה ועל איך אנגליה הרקיבה בזמן שמיעוט עשיר הרוויח מכך
דיוויד קון, כתב הכדורגל הבכיר של "הגרדיאן", היה בדרך למשחק הדרבי המכריע בעונה שעברה בין מנצ'סטר סיטי למנצ'סטר יונייטד כשעצרה לידו מכונית עם שלושה אוהדי מנצ'סטר סיטי - הורים וילדה. כולם עם כובע של הסיטי. קון - אוהד הסיטי, שאחרי שנים רבות של הצד העסקי של תעשיית הכדורגל איבד מתחושת החיבור שלו לקבוצה - הרים את אגרופו בתנועת עידוד אינסטינקטיבית. הם נופפו חזרה בחיוך. זה רגע קטן שכל אוהד כדורגל מכיר. זה הרי לא סתם כובע עם סמל, זה חיבור מיידי. קון, שמוכר ככתב אנליטי ומאוד ענייני, מספר שברגע שראה את הילדה הקטנה מנופפת לעברו, התחיל לבכות.
"כדורגל עבורי זה קודם כל משהו מאוד רגשי", הוא אומר בראיון ל"כלכליסט". "כדורגל מחבר אותך למאיפה שאתה, לזהות שלך. לדברים אישיים כמו חיבור בין אבא לבן. אלו דברים אינטימיים. ולכן גם שנים של סיקור המשחק לא ייקחו את זה ממני - את החיבור הרגשי".
את החיבור הרגשי הזה אנשים ניצלו כדי לעשות הרבה מאוד כסף. ועל זה הספר החדש של קון, Richer Than God: Manchester City, Modern Football and Growing Up by. זה ספר שהוא על מנצ'סטר סיטי, אבל גם על ההתבגרות של קון ועל מה שקרה לכדורגל האנגלי ובכלל לכלכלה האנגלית. זהו ספר על איך מנצ'סטר סיטי הפכה מארגון ספורטיבי, שהקימה בת של כומר מקומי בשביל תעסוקה לילדים ולאנשי השכונות של אחת הערים המתועשות ביותר בעולם, ל"עסק" שהוא חלק אינטגרלי ב"חזון 2030" של אבו דאבי. ספר שמספר איך בריטניה הפכה מחברה יצרנית לחברה שתוכנית העסקים שלה היא שכמה שיותר אנשים יגהצו את כרטיס האשראי בקניון הקרוב לביתם.
אולי בגלל שאני מכיר את קון ועבדתי איתו כמה פעמים על תחקירים וכתבות, אני לא יכול להיות אובייקטיבי לגבי ספרו אבל אין ספק שמדובר באחד מספרי הכדורגל הטובים ביותר שקראתי. שילוב של ניק הורנבי ועיתונות חוקרת. מבט נוקב מבעד לדמעות על הציניות של האנשים שהרוויחו כסף מהחלומות של אוהדי הכדורגל. לשמחתי, לא רק אני חושב כך ורוב הביקורות על הספר משבחות אותו.
ייתכן גם שהרגשות שלי כלפי הספר כל כך חזקים בגלל שבאיזשהו מקום גם אני, כמו קון, הייתי אוהד של מכבי חיפה, ואחרי שנים סיקור של ביצת הכדורגל המקומית, שנים של להיות בתוך הקרביים והמעיים של הכדורגל הישראלי, קצת קשה להיות מחובר רגשית למוצר הזה שרוצים למכור לנו. ל"חברות" הללו שפעם היו מועדונים והיום הם רק כלים בידי "אנשי עסקים" ו"עסקנים" ששולטים בהם. אני הפסקתי לאהוד את מכבי חיפה אחרי מקרה אמיר רנד. קון הפסיק לאהוד את מנצ'סטר סיטי לאחר שניהל שיחה עם כוכב הקבוצה לשעבר, פרנסיס לי, שחקן שהעריץ בתור ילד, ואז גילה שהוא רכש את הקבוצה שלו רק בשביל להנפיק אותה בבורסה ולהרוויח עליה כסף.
"הרגשתי בתוך תוכי שזה לא בסדר. הרגשתי שלא צריך להנפיק בבורסה משהו שהוא חלק כל כך אינטגרלי בחיים שלי, בזהות שלי. אבל בגלל המוטיבציה של המועדון שלי להרוויח כסף, פתאום התחיל תהליך של אובדן האהבה. כמובן שאי אפשר לעודד את הקבוצה שלך כמו שעודדת אותה בגיל 6. זה יהפוך אותך לאיש בן 40 מאוד מוזר. אבל כן יש תחושות מאוד חזקות עבור הקבוצה הזאת, ויש אנשים שמנצלים את התחושות החזקות האלה לרווח פוליטי או כספי של אנשים בודדים".
"אמנות מציאת ה־G ספוט הרגשי של האוהדים השתכללה עם השנים. פתאום מצאתי את עצמי עומד יותר מדי זמן ושוקל אם לקנות ערכת תמונות וקלפים לכבודו של קולין בל, שהחנות של הסיטי רצתה עליה 125 ליש"ט. אז הבנתי שהם יודעים בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ"
פרק 1, Richer Than God
חאלדון אל מובארק, יו"ר מנצ'סטר סיטי עם המנכ"ל החדש פראן סוריאנו. "מה שקורה במנצ'סטר סיטי זה שהדעיכה הכלכלית של בריטניה פוגשת את הכסף החדש בעולם. והזירה של המפגש הזה היא המועדון הזה שאני גדלתי עליו" צילום: אי פי אי
איך רצית שהקוראים ירגישו?
"אני חושב שהרבה מאוד אנשים הופכים לאוהדים בגלל הסיבות הכי קטנות, אבל זה משהו שמתחזק אצלך והופך לחלק חשוב בחיים שלך. וכיום מדובר בסחורה רגשית שאנשי עסקים ציניים מנצלים כדי להרוויח כסף. הרבה מאוד אנשים אומרים לי שהם מרגישים את זה. אבל הם ממשיכים לקנות מנויים וכרטיסים ומרצ'נדייז. אנחנו עומדים בפני פרופגנדה בלתי פוסקת שככה צריך להיות ואני רציתי להיות קול אחר. קול שמותח ביקורת על זה. יש כאן סיפור גדול יותר מהאהדה שלי, או ממנצ'סטר סיטי, או מהפרמיירליג. אנגליה עצמה הפכה למקום שהכל סחורה. הכל אפשר למכור ולהנפיק בבורסה. והממשלה נתנה לזה לקרות".
יותר מחצי מהשכונות של מנצ'סטר הן ברשימת השכונות העניות ביותר בבריטניה. האזור שעליו נבנה האצטדיון החדש של מנצ'סטר, במימון מלא של העירייה ומגרשי האימונים המפוארים שאבו דאבי מתכננת לבנות ליד האצטדיון, לא מסתירים את העובדה שהמתנ"סים המקומיים, מגרשי הכדורגל למקומיים והמתקנים הציבוריים רקובים ועלובים. לתוך הריקבון החברתי הזה הגיעה אבו דאבי, שכחלק מהחזון שלה לשנת 2030, היא רצתה לקנות קבוצת פרמיירליג שתסייע בשיווק המדינה ותדמיתה. השייח' מאנסור, הבעלים, שפך יותר ממיליארד ליש"ט על המועדון וזה כסף קטן מבחינתו כי המדינה שלו מוכרת מיליוני חביות נפט בשבוע.
"הפרמיירליג משכנעת את כולם שזה דבר מצוין שקורה, כי זה טוב לכדורגל ומעודד תחרות", אומר קון. "אבל זו פרופגנדה. בסופו של דבר, זה חלק מהאשליה הזאת ש'התחרות תייצר עבודות ותעשה טוב לבריטניה'. הייתי באבו דאבי כחלק מהעבודה על הספר. המדינה הזאת נבנתה עם הרבה מאוד כסף ובתכנון האנשים הכי טובים בתחומם. יש להם כסף לעשות מה שהם רוצים שם והם יודעים את העבודה. בהרבה מובנים, הם בעלים טובים למנצ'סטר סיטי כי הם משקיעים הרבה כסף ולא רק בשחקנים - הם בנו את מנצ'סטר סיטי כמו שהם בנו את אבו דאבי: תשתיות טובות ואז גם רכישות אקסטרווגנטיות כדי להעלות את הסטטוס שלהם, להכריז על עצמם לעולם - הם, הרי, הביאו את הגוגנהיים לשם. ובסיטי הם משקיעים גם בתשתיות וגם ברכישת שמות גדולים". זה לא רק על כדורגל.
"לא. מה שקורה זה שהדעיכה הכלכלית של בריטניה פוגשת את הכסף החדש בעולם. והזירה של המפגש הזה היא המועדון הזה שאני גדלתי עליו. שהוא חלק מהזהות שלי ושל מאות אלפים אחרים. רציתי שאנשים יקראו על זה. מנצ'סטר היא המקום שבו התחילה מהפכת זכויות העובדים. אבל התעשייה קרסה, הממשלה בשנות השמונים החליטה להרוס אותה במקום להפוך אותה ל'מודרנית' יותר, ועכשיו כל מה שנותר זה עיר בלי יכולת אמיתית להחזיק את עצמה. הרגו את התעשיות כדי לתת ל'שוק החופשי' לעשות את העבודה והשוק החופשי הפך אותנו מחברה יצרנית לחברה שמשלמת בכרטיסי אשראי בקניון. באבו דאבי לא מייצרים עבודות עבור האנשים כאן למרות כל המיליארדים, שהם כביכול השקעה מבחוץ. הם לא משקיעים באנשים בבריטניה, הם משקיעים בכדורגלנים. פעם, בשנות השמונים, אנשים היו יוצאים כל יום בבוקר לעבודה במנצ'סטר והיום זה לא קורה. פשוט לא קורה, ושום כסף מאבו דאבי לא יפתור את זה".
השם של הספר, "עשירים יותר מאלוהים", מגיע משיחה שערך קון באבו דאבי עם איש עסקים אמריקאי שעובד באבו דאבי ותיאר את מעסיקיו הערבים. אבל לצד העושר, קיים עוני מחפיר. בספר כותב קון שביום של הזכייה באליפות הלך למיין רואד, האצטדיון הישן של מנצ'סטר כדי לראות מה קורה עם מה שהיה אמור להפוך לפרויקט דיור ציבור. מה שגילה שם זה תעודת עניות לשיטה. "אמרו שזה טוב לעיר שיפתחו אצטדיון חדש למנצ'סטר סיטי ויהפכו את האצטדיון הישן לדירות, אבל זה לא קרה. וכיום מה שקורה שם זה שהבית של הסיטי פשוט הפך לאדמה שוממת ומוזנחת. הוציאו כסף ציבורי גדול על אצטדיון, שהפך את הסיטי למותג שווה יותר ובגלל זה כמה אנשי עסקים הרוויחו מרכישתה ומכירתה בעוד שאת התושבים, שבגללם בנו את האצטדיון, הזניחו".
מנצ'סטר סיטי חוגגת אליפות. "כל הכסף הולך לספורט המקצועני. המגרשים שאני שיחקתי עליהם לפני 40 שנה במנצ'סטר לא שונו כלל. הם עדיין אותם מגרשים מלוכלכים, בוציים, מוזנחים" צילום: איי אף פי
"הייתי די בשוק כשגיליתי שהמועדון שראיתי בו סמן שלי לשייכות למשהו, הוא חברה בע"מ, עם בעלים ומניות ומטרה להרוויח כסף. תמיד ראיתי במנצ'סטר סיטי כמועדון, לא חברה. זה אף פעם לא עלה בדעתי שמישהו ירוויח כסף מהנאמנות של האוהדים"
פרק 9, Richer Than God
קון מתאר מערכת משומנת היטב שמטרתה להרוויח כסף למספר בודד של אנשים מהתשוקה של ההמונים - הכדורגל. זה התחיל בשנות התשעים בכך שהממשלה כתבה את דו"ח טיילור כדי לשפר את הבטיחות במגרשים, והמשיך בכך שהפקיעו את הכדורגל מידי הציבור והחלו למכור את זכויות השידור לערוצי פיי־פר־וויו, וזה ממשיך עד היום כאשר אוהדים בפרמיירליג סובלים מעלייה של 45% במחירי המשחקים מאז 2006.
"כדורגל מחבר אותך ישירות למאיפה שאתה, לזהות שלך. הוא פועל הרבה לחיזוק החיבור בין אבא לבן. אלו דברים מאוד אישיים. אז נכון, סרחיו אגוורו, יאיא טורה ודויד סילבה משחקים במנצ'סטר סיטי בגלל הכסף, אבל עדיין יש קשר רגשי. אנשים עדיין מאמינים בזה. ולכן הרעים בסיפור הזה הם לא השחקנים שעושים כסף מזה,אלא הבעלים שמרוויחים כסף מהכדורגל, מהאהדה, מהקשר הרגשי הזה".
ועדיין, התרגשת מהסוף המטורף של העונה שעברה?
"עבורי זה היה יותר נוסטלגי. עשיתי השוואה בלתי פוסקת לאליפות האחרונה שזכיתי לראות כאוהד מנצ'סטר סיטי ב־1968. אבל מאז עברתי בתוך המעיים של הכדורגל וקשה לי להיות מחובר באותה צורה. עם זאת, כן - התרגשתי. אני לא חושב שזה יכול להשתנות. הבעיה היא כאן שמנצלים את זה כדי להרוויח. הממשלה לא מגנה על האוהדים. כשהפוליטיקאים באופוזיציה, אז הם אומרים שהכדורגל לא בסדר - שהוא עושק ופוגע בקהל. אבל כשהם מגיעים לממשלה, הם אומרים, 'טוב, הוא דווקא בסדר הכדורגל, המועדונים תורמים הרבה לקהילה'. זה לא נכון. הפרמיירליג מפעילה לובינג מקצועני ומאוד יקר כדי לשמור על הסטטוס העכשווי. משלמים הרבה מאוד כסף כדי לא לשנות את הכדורגל שיפעל לטובת הציבור".
שחקני הנוער של מנצ'סטר סיטי באזור שבו משיקיעים לפתח את מתחם האימונים החדש של העיר. "הפרמיירליג משלמת הרבה מאוד כסף כדי לא לשנות את הכדורגל כך שיפעל לטובת הציבור" צילום: איי אף פי
"שכחנו שהכדורגל הוא ספורט עם מטרה חברתית עבור הקולקטיב, לא רק 'עסק' שבו הקהל הנאמן יהיה 'קהל שבוי', כפי שחלק מאנשי הכסף בפרמיירליג מתארים אותו. עסק שממנו 'בעלים' של 'מועדונים' ירוויחו כסף"
פרק 10, Richer Than God
קון: "הכדורגל פרח ברגע שלאנשים היה זמן חופשי מהעבודות שלהם, אגב מאבק שהם יצאו בו נגד השולטים בכלכלה, ומטרתו היתה לעזור לבריאות, לצמצם פשע, לקדם ערכים מסוימים, להביא לתעסוקה בריאה ונכונה. הכדורגל צריך לעשות את כל זה והכדורגל המקצועני צריך לקדם את זה ולהצליח להביא לזה כספים גדולים - אבל זה לא קורה. ושורשי הכדורגל בבריטניה נרקבים. בזמן שמשקיעים מאות מיליונים בעילית של הספורט, המתנ"ס המקומי, בית הספר המקומי, הבריכה המקומית - כולם נרקבים. המגרשים שאני שיחקתי עליהם לפני 40 שנה במנצ'סטר לא שונו כלל. הם עדיין אותם מגרשים מלוכלכים, בוציים, מוזנחים. הממשלה היתה צריכה להתערב, להבטיח הזרמה של הכסף הגדול לשורשי הכדורגל, אבל זה לא קורה. והפרמיירליג אומרת שהיא שמה כסף בכדורגל העממי. מציירת את עצמה כאילו היא תורמת דרך תוכניות קהילתיות, שאגב חלקן ממש טובות. אבל בסופו של דבר, מתוך 1.2 מיליארד ליש"ט הכנסות מזכויות שידור מקומיות בלבד, רק 12 מיליון הולכים להשקעה במגרשים שאמורים להספיק למיליוני בריטים. 99% הולכים לעשירים. 1% לכל השאר. וזה עצוב, כי הכדורגל צריך להיות בשיאו עכשיו. בגלל הטכנולוגיה ובגלל העושר הגדול שיש בו - אבל אנחנו, הציבור שמשלם על כל זה בסופו של דבר, לא נהנים מזה, כי כל הכסף הולך לשלם על משכורות של 200 אלף ליש"ט בשבוע לכדורגלנים. החברה צריכה שאנשים יעשו ספורט - זה יעשה טוב מאוד לחברה, שכיום סובלת מכך שעשרות אחוזים מהאנשים סובלים מדיכאון והשמנה. חברה שצריכה ספורט בשביל הבריאות והערכים. זה משהו שמועדוני הכדורגל לגמרי זנחו כי הם הפכו לחברות עסקיות".
זה יכול להשתנות?
"אופ"א אומרת שהמצב האידיאלי הוא שכל המועדונים יהיו בבעלות אוהדים והרגולציה של הפייר פליי הפיננסי היא סוג של דרך למנוע מהמיליארדרים להוציא כסף משוגע על כדורגל. אבל כדי שהכדורגל יחזור למה שהוא היה, המועדונים צריכים להחליט לעשות זאת. לצערי, המוטיבציה שלהם הפוכה. הבעלים של הקבוצות האנגליות הם זרים שמרוויחים כסף או פופולריות מהן. הם לא ממש מתעניינים בכדורגל או בקהילה אלא במה שהכדורגל נותן להם - כסף דרך מקלטי מס או תדמית. וחבל שלפני 20 שנה לא חשבו ולא דיברו על זה. כולם קיבלו את העידן החדש והבטוח שבא אחרי אסון הילסבורו ובעקבות דו"ח טיילור. ואז היה יורו 1996 ומכרו לנו אשליה קפיטליסטית שעכשיו 'הכדורגל נקי ובטוח' כש'אנשי עסקים' מנהלים אותו. אבל מה שקרה זה שכיום אין כמעט נערים במשחקי הכדורגל בגלל שהם כל כך יקרים. הגרמנים שיקמו את עצמם משפל מאוד דומה לזה שאנחנו היינו בו אחרי אסון הילסבורו, אבל הם עשו זאת כשהאוהדים במרכז – כמו שצריך להיות בכדורגל - ולכן שם אפשר עדיין להגיע למשחק ולשלם 10–15 יורו. אנחנו בבריטניה זרקנו את העממיות של הכדורגל בגלל 'בטיחות'. לא היינו צריכים לזרוק את כל זה ולמכור הכל לאברמוביץ'".
קרלוס טבס. "הכדורגל בשיאו עכשיו אבל הציבור לא נהנה מזה כי כל הכסף הולך לשלם משכורת לכדורגלנים של 200 אלף ליש"ט בשבוע" צילום: איי אף פי
"אף פעם לא הרגשתי שמח מכך שהתרחקתי מהתחושה של להיות שייך למועדון שהיה עבורי כל כך הרבה. עדיין מתנהל בתוכי מאבק פנימי, תמידי. עם הזמן הבנתי שהסבל שלי על כך שעזבתי את אהדתי למנצ'סטר סיטי גדול יותר מהסבל שלי מעזיבת הדת. דת הכדורגל חזקה יותר מהדת האמיתית שלי"
פרק 19, Richer Than God
קון גדל בבית יהודי דתי במנצ'סטר. יש לו קשרים חזקים עם ישראל. סבא־רבא שלו עלה לישראל ממנצ'סטר בשנות העשרים עם ילדיו, אבל אביו של קון נשאר באנגליה. כיום יש לקון משפחה בישראל בגבעתיים, רחובות, בני ברק וגם בתל אביב. הוא מבקר אותם מדי פעם.
"אני כבר לא גר בקרב הקהילה היהודית, אני לא נשוי ליהודייה ואני לא עושה דברים יהודיים", הוא אומר. "אבל אתה יודע מה מחבר יותר ליהדות שלי יותר מכל? אני משחק מדי שבוע בקבוצה יהודית. יש ליגה יהודית. אני משחק כיום עם אותם אנשים שהתחלתי לשחק איתם כדורגל בקהילה היהודית במסגרת הליגה היהודית לפני 30 שנה. זכינו באליפות בזמן פציעות העונה, קצת כמו מנצ'סטר סיטי, אבל זה לא מה שבאמת שינה. הערכים האלה של כדורגל הם אלו ששמרו אותי בתוך הקהילה, שאם לא היה כדורגל, כנראה הייתי מנותק ממנה לחלוטין. הכדורגל עוזר לנו לספוג כל כך הרבה דברים. הוא עושה דברים ענקיים עבורנו כבני אדם, כיצורים קהילתיים. ובגלל הסיטואציה בכדורגל האנגלי כרגע, זה נגנב מאיתנו".
