ונגר, גאון או גמור?

העניין הוא שההערה הזאת לא מפתיעה. במשך שנים ונגר מתעלם מדרישות הקהל לזכייה ב"תואר" ומרכז את מרב מאמציו בלהביא את הקבוצה לליגת האלופות. והוא גם לא מתכוון להתנצל על כך שהוא לא מוציא מאות מיליונים כמו היריבות שלו כדי להתחרות על התארים הגדולים - ליגת האלופות והפרמיירליג. "העבודה שלי היא לבנות קבוצה עם המשאבים שיש לנו, ואני מעולם לא התלוננתי על כך", אמר. "אני רוצה שהמועדון ישלם לשחקנים מההכנסות שהוא מייצר, ואין בושה בכך".

וההכנסות תלויות בהגעה לליגת האלופות שרק מהבונוסים וזכויות השידור, ארסנל יכולה להכניס עד 48 מיליון ליש"ט בעונה. וזה לא כולל ימי משחק בליגת האלופות, שכל אחד מהם עשוי להכניס בין 2 ל־6 מיליון ליש"ט.

עם זאת, עבור רבים זה נראה כאילו שארסנל מתרכזת יותר בלהשיג רווח מאשר לזכות בתואר על ידי השקעה גדולה יותר בסגל השחקנים. וככה זה מרגיש כבר יותר משבע שנים.

ארסנל נגד ווסטהאם. השורה התחתונה היא שארסנל שוב רשמה רווח נאה - אפילו אם "רק" ממכירת שחקנים. וזה בעולם כדורגל שהפסדי ענק בו הפכו לעניין שכיח למדי צילום: איי אף פי

רווחים גדולים

רווחי ארסנל לפני מס בעונת 2011/12 עמדו על 36.6 מיליון ליש"ט - 34.1 מיליון ליש"ט מעסקי הכדורגל (עלייה מ־2.2 מיליון ליש"ט בעונת 2010/11 ולא כולל מכירת שחקנים) ו־2.5 מיליון ליש"ט מעסקי הנדל"ן (ירידה מ־12.6 מיליון ליש"ט). מדובר בסך הכל בעלייה של 14.8 מיליון ליש"ט ברווחים שנובעת בעיקר ממכירת שחקנים.

סטן קרונקי (משמאל) הבעלים והיו"ר של ארסנל (פיטר היל-ווד). לא יפטרו את ונגר כי הוא ממשיך להנפיק להם רווחים צילום: איי אף פי

היתה גם עלייה של 10 מ' ליש"ט בהכנסות טבעיות אחרות (מסחריות, זכויות שידור וימי משחק) לסך של 243 מיליון ליש"ט, ועלות הריבית השנתית על החוב ירדה ל־13.5 מיליון ליש"ט מ־18 מיליון ליש"ט לפני שנתיים. החדשות הרעות הן שההוצאות על שכר עלו ב־15% ל־143 מיליון ליש"ט, עלות רכישת שחקנים (בתשלומים שנתיים) עלתה ב־70% ל־37 מיליון ליש"ט והרווחים התפעוליים מעסקי הכדורגל (ללא פעילות בשוק העברות השחקנים) ירדו מ־31 מיליון ליש"ט ב־2008/09 להפסד של 18 מיליון ליש"ט בעונה שעברה (ירידה מרווח של 9 מיליון ליש"ט בשנה שלפני). זה אומר שארסנל, ללא מכירת השחקנים, היתה עשויה לסיים את העונה בהפסד - וזה בגלל עלייה בעלויות שכר (גם של המנכ"ל איבן גאזידיס ב־24% ל־2 מיליון ליש"ט) לצד עלייה מתונה יחסית בהכנסות.

השורה התחתונה היא שארסנל שוב רשמה רווח נאה - אפילו אם "רק" ממכירת שחקנים. וזה בעולם כדורגל שהפסדי ענק בו הפכו לעניין שכיח למדי. ארסנל הפסידה כסף בפעם האחרונה ב־2002, ובחמש העונות האחרונות רשמה רווחים של 190 מיליון ליש"ט - 38 מיליון ליש"ט בשנה בממוצע.

המודל הכלכלי של ארסנל עובד, וזאת בעוד ש"מודל הנדבן" מביא להפסדי ענק. מנצ'סטר סיטי הפסידה 197 מיליון ליש"ט בעונת 2010/11 - ההפסד הגדול בכל הזמנים. צ'לסי, מילאן, יובנטוס, אינטר - כולן הפסידו בסביבות ה־70 מיליון ליש"ט. "מועדונים מתקשים לעמוד בקצב הפיננסי של הכדורגל המודרני", הסביר גאזידיס.

בארסנל מחכים בקוצר רוח שחוקי הפייר פליי הפיננסי (FFP) ייכנסו לתוקף ואז, על פי גאזידיס, "ארסנל תוכל להתחרות ראש בראש על כל שחקן בעולם". ארסנל גם מחכה לשנת 2014, אז יסתיימו החוזים ארוכי הטווח, אך הנמוכים במובן של הכנסה פר שנה, המרכזיים עם נייקי ואמירייטס איירליינס (שנחתמו לטווח הארוך כדי לממן את בניית האצטדיון החדש).

כרגע הפעילות המסחרית של ארסנל אינה עומדת בקצב המטורף של היריבות שלה. ההכנסות המסחריות אמנם עלו בעונה שעברה ב־5.6 מיליון ליש"ט ל־52.25 מיליון ליש"ט, אבל זה סכום עלוב ממש ביחס ל־161 מיליון ליש"ט שמכניסה באיירן מינכן או ל־156 מיליון ליש"ט שמכניסה ריאל מדריד ול־141 מיליון ליש"ט שמכניסה ברצלונה.

מנצ'סטר יונייטד מכניסה 118 מיליון ליש"ט - 53 מיליון ליש"ט יותר מארסנל - מספונסרים ומפעילויות שיווקיות, כשב־2007 ההכנסות המסחריות של ארסנל עמדו על 42 מיליון ליש"ט - רק 14 מיליון ליש"ט פחות מאלה של יונייטד. זה, כאמור, אפשר למנצ'סטר יונייטד להתחרות על השחקנים הבכירים וגם להשאיר את השחקנים הטובים ביותר שלה עם חוזים גדולים יותר, מה שארסנל לא היתה יכולה לעשות. הדרך של ארסנל להתמודד עם העלויות הגבוהות היתה, כאמור, למכור שחקנים (היחידה בפרמיירליג מאז 2003 שיש לה מאזן חיובי בשוק העברות השחקנים) ולהעלות את מחירי הכרטיסים. אבל הכנסות יום המשחק לא תלויות רק במחירי הכרטיסים אלא גם במספר המשחקים שמשוחקים באצטדיון שלך - ולזה יש קשר ישיר ליכולת הקבוצה שלך לעלות בשלבים בגביעים שונים, וזה, כאמור, לא קורה. ולכן ההכנסות מיום משחק בעונת 2011/12 ירדו מ־100 מיליון ליש"ט ל־95 מיליון ליש"ט למרות עליית מחירי הכרטיס בממוצע של 6.5%.

ומעל הכל, יש חוב שנובע מבניית האצטדיון. והארץ המובטחת היא 2014 — אז ארסנל תתחיל לקבל יותר כסף מזכויות שידור וגם מהסכמים מסחריים (על פי הדיווחים, יש כבר הסכם חסות ענק עם אדידס בשווי 25 מיליון ליש"ט בשנה). על פי ההערכות של גאזידיס, ארסנל תכניס יותר מ־300 מיליון ליש"ט בעונת 2014/15 (יש לציין שכבר עכשיו ריאל ובארסה מכניסות כ־400 מיליון ליש"ט).

עד אז המשימה של ונגר תהיה קודם כל להשאיר את ארסנל בליגת האלופות ולמכור שחקנים כי זה קריטי למודל העסקי. התוצאה היא שאוהדי ארסנל צריכים לשלם יותר מכל אוהדים אחרים בעולם ולראות את הקבוצה שלהם מפסידה משחקים משמעותיים ואת השחקנים הכי טובים עוזבים מדי קיץ צילום: אי פי איי

המשימה: מקום 4

עד אז המשימה של ונגר תהיה קודם כל להשאיר את ארסנל בליגת האלופות ולמכור שחקנים כי זה קריטי למודל העסקי. התוצאה היא שאוהדי ארסנל צריכים לשלם יותר מכל אוהדים אחרים בעולם ולראות את הקבוצה שלהם מפסידה משחקים משמעותיים ואת השחקנים הכי טובים עוזבים מדי קיץ. וכך, גם העונה לארסנל – על פי חישובי השקעה בסגל — יש רק 6% סיכוי לזכות בליגה.

אז האם ארסנל היתה יכולה להצטיין יותר?

ובכן, במשך כמעט עשור הפרויקט של ונגר התבסס על החזון שלו להביא שחקנים צעירים מכל העולם שיתחנכו על הערכים של ארסנל ויהפכו לקבוצה. בפרויקט הזה היו כמה בעיות.

הראשונה היתה, שבדרך כלל, קבוצות אורגניות שגדלות ביחד בנויות על שחקנים מקומיים - שמחויבים יותר למועדון. הבעיה השנייה היתה הטקטיקה של ונגר. הקבוצות שלו תמיד היו בנויות משחקנים מצוינים שמשחקים טוב ביחד ולא שחקנים טובים שמשחקים מצוין ביחד.

הקבוצות הגדולות ביותר שלו התבססו על חלק מהשחקנים הטובים בעולם - שהגיעו בזול בגלל שהשוק לא היה מתוחכם כמו ונגר, והוא ניצל זאת. "הבלתי מנוצחים" שלו , שעברו עונה שלמה ללא הפסד, היו בנויים משחקני ההגנה הטובים בבריטניה (סול קמפבל ואשלי קול), הקשר ההגנתי הטוב בעולם (פטריק ויירה), שני שחקני כנף ברמה העולמית, אחד השחקנים הטובים בכל הזמנים (דניס ברגקאמפ) והחלוץ הטוב בהיסטוריה של ארסנל (תיירי הנרי).

זו היתה קבוצה שהתבססה על כישרון. עם זאת, אז נכנסו לתמונה צ'לסי ומנצ'סטר סיטי שלא מאפשרות לארסנל למצוא או להשאיר את הכישרונות הגדולים אצלה. בנוסף היתה התפתחות אדירה בסקאוטים של היריבות הצנועות יותר, והיתרון היחסי שהיה לוונגר נעלם. במשך שנים זה לא שינה לו. הוא המשיך להאמין ביכולת שלו להפוך את שחקניו לטובים ביותר בעמדה שלהם והמשיך לבנות את הקבוצה סביב התפיסה של "כוכבים". אפילו אם האיכות הידלדלה. הוא גם האמין שהשחקנים הצעירים והזולים שהביא יהפכו לכוכבים מחויבים למועדון, אבל הם הסתכלו סביבם וראו שחקנים במעמדם מרוויחים פי שניים, שלושה וארבעה מהם. ואי אפשר היה להשאיר אותם מבלי לפגוע במודל העסקי. כך נותרה ארסנל מדוללת מכישרון וללא היכולת לזכות בתארים.

השנה נראה כי ונגר ויתר על עניין "הכוכבים" ומתבסס על משחק צוות "אפור" הרבה יותר. ייתכן שהוא שינה את דעתו בגלל שנים של כישלונות וייתכן שבגלל שרובין ואן פרסי, הכוכב הגדול, עזב למנצ'סטר יונייטד. בכל מקרה, כיום ארסנל היא הרבה יותר קבוצתית - לטוב ולרע. לצד הגנה סולידית יותר יש גם סוג של אפרוריות במשחקה. לצד משחק מסירות טוב יותר אין יותר מסירות עומק לוולה מדהים. נראה שוונגר רוצה, יותר מתמיד, שארסנל תחקה את נבחרת ספרד. תתיש את היריבות במסירות ותעקוץ כשאפשר. סאנטי קאסורלה, מיקל ארטטה וג'ק ווילשר - שחקנים לא פיזיים אבל חכמים ומדויקים - צריכים להוציא לפועל את התפיסה החדשה והקבוצתית הזאת. האם היא תשיג לארסנל תואר? כלל לא בטוח. האם היא תוביל לניצחון מול מנצ'סטר יונייטד ורובין ואן פרסי? עוד יותר לא בטוח. האם היא תוביל את ארסנל פעם נוספת לליגת האלופות? ונגר בונה על זה.