מה הבעיה באמריקניזציה של הכדורגל האנגלי?
שישה מה-20 הבעלים של קבוצות הפרמיירליג הם אמריקאים. האם יש קשר בין זה לעובדה שבפרמיירליג יש רק 88 שחקני הרכב אנגליים?
שאהיד קאהן, הבעלים החדש של פולהאם, הוא התגלמות החלום האמריקאי. הוא הגיע עם הוריו לארה"ב בגיל 16 מפקיסטן ולמד הנדסה. בזכות הברקה פרי מוחו הוא המציא בלם מיוחד למשאיות ונהפך למיליארדר. כיום הוא שווה 3 מיליארד דולר ובבעלותו קבוצת פוטבול. מסוף השבוע גם קבוצת פרמיירליג בבעלותו.
קאהן (מימין) ואל פאייד. מה הבעיה בעצם? צילום: אם סי טי
קאהן - ששילם 200 מיליון ליש"ט עבור פולהאם למוחמד אל פאייד, מיליארדר מצרי שחי בלונדון – אומר שהוא רואה את עצמו כ"אפוטרופוס" (Custodian) של פולהאם ולא "בעלים" (Owner). יש הבדל גדול בין המילים.
קאהן (מימין) ואל פאייד. מה הבעיה בעצם? צילום: אם סי טי אפוטרופוס זו מילה ישנה יותר בכדורגל האנגלי. ולאורך ההיסטוריה של הכדורגל האנגלי, אנשים עשירים מהקהילה היו "אפוטרופוסים" של הקבוצות הקהילתיות שלהם. הם הדריכו, כיסו הפסדים כשהיה צריך וניהלו בזמנם החופשי את התחביב להמונים. "בעלים" זו מילה שנכנסה לכדורגל האנגלי בשנות ה-80', כשיאפים בריטים עם כסף חדש הסתובבו ברחבי האי וחיפשו "השקעות אלטרנטיביות" כדי להגדיל את הונם. הם ראו את הכדורגל, עדיין אהוב מאוד באנגליה למרות שפל תדמיתי וניהולי, כהשקעה כזו ונכנסו למועדונים כ"בעלי מניות" ו"בעלים". עד מהרה כל העניין הפך לעסק. ובעלי המניות הגדולים נהפכו ל"בעלים".
הבעלים האלה עשו מיליארדים במכירת מוסדות הכדורגל המכובדים ביותר שיש לבריטניה להציע. והם מכרו אותם לכסף החדש מרוסיה, ארצות ערב וגם לארה"ב. קאהן הוא הבעלים השישי מארה"ב בפרמיירליג. האמריקאים הם בעלים של מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, ארסנל, אסטון וילה, סנדרלנד, וכאמור עכשיו גם של פולהאם. ישנם משקיעים אמריקנים גם בליגות הנמוכות בבריטניה.
מה הם רוצים מהכדורגל האנגלי? כסף.
משפחת גלייזר, שרכשה את מנצ'סטר יונייטד ב-2005 והעמיסה עליה חובות אדירים, שאבה מיליונים מהקבוצה שהוקמה על ידי עובדי המסילות של לנקשייר ויורשייר. הם מעולם לא אמרו למה הם רכשו את הקבוצה מלבד זה שהם "אוהדיה". ארסנל נרכשה על ידי "טייקון הספורט" סטן קרונקי, שכמו קאהן גם הוא בבעלות קבוצת NFL. הוא אף פעם לא חשף מדוע רכש את הקבוצה. רנדי לרנר, הבעלים של אסטון וילה, אמר שהוא אוהב כדורגל ולכן רכש את אסטון וילה ודאג אליס, הבעלים הטקסני של סנדרלנד, גם לא ממש חשף את המוטיבציה לרכישת "המיזם" מצפון מזרח אנגליה.
רק הבעלים של ליברפול, ג'ון הנרי וטום וורנר מפנוויי ספורטס גרופ, גילו ל"גרדיאן" שהם קנו את המועדון האגדי ב-2010 בגלל "הכסף הענק מזכויות השידור של הפרמיירליג בבריטניה וחו"ל".
מה הבעיה?
הכדורגל האנגלי מכר את המוסדות החשובים ביותר שלו עבור בצע הכסף. כעת המטרה של אותן קבוצות, שפעם הוקמו על ידי הקהילה והתנהלו עבור הקהילה, נהפכו לעסקים חובקי עולם שמטרתם לייצר הכנסות ורווחים עבור אינדיבידואלים שעומדים בראש. זה הוביל לעליית מחירי הכרטיסים ובכלל כל מוצר הקשור בכדורגל, ניתוקו של הכדורגל האנגלי משורשיו במעמד הפועלים ובסופו של דבר גם לריקבון שורשי הכדורגל במדינה, שאולי נהנית מהליגה הטובה בעולם אבל סובלת ממחסור חמור בכישרונות אנגלים (ארבע הקבוצות הבכירות השתמשו רק ב-29 שחקנים אנגלים ורק 88 שחקנים אנגלים הם שחקני הרכב בפרמיירליג).
סטן קרונקי הוא לא "שומר" או "אפוטרופוס" של ארסנל. האינטרסים של ארסנל לא בראש מעיינותיו. סטן קרונקי בראש מעיינותיו. כך גם משפחת גלייזר, שהתגלו כאנשי עסקים ממולחים מאוד. זה נכון גם לגבי צ'לסי, שבבעלות רומן אברמוביץ' ומנצ'סטר סיטי, אשר בבעלות משפחת המלוכה של אבו דאבי. וכך גם כל קבוצת פרמיירליג – אולי מלבד סוונסי, אשר האוהדים בבעלות של 20% ממניותיה.
הכדורגל האנגלי, בגלל ענייני היסטוריה, מסורת, שפה ושיווק, הוא הכדורגל הפופולארי בתבל. אבל בגלל זה הוא כבר מזמן לא אנגלי. הוא "מיזם" בינלאומי.
