למה הנבחרות נכשלות אבל ירדן ג'רבי מצליחה?

מבט נוסף על התוצאות העגומות של נבחרות ישראל בכדורגל ובכדורסל חושף פן מעניין שספק אם התייחסו אליו עד כה לעומק: במקביל לכישלונות האינסופיים שלנו בתחום הקבוצתי, דווקא בספורט היחידני אנחנו מצליחים די יפה – ירדן ג'רבי כממשיכת דרכם של אריק זאבי, אורן סמדג'ה; יעל ארד ואחרים, לי קורזיץ כממשיכת דרכם של גל פרידמן, שחר צוברי ואחרים כדוגמת גל נבו, יעקב תומרקין, אלכס שטילוב וכיוב'.

ירדן ג'רבי. כשאנחנו חושבים בקטן, אנחנו מצליחים יותר צילום: אורן אהרוני

מעניין לנסות ולהבין מדוע יש פער כל כך משמעותי בין ההישגים בספורט היחידני הישראלי - שעובד מצוין עם משאבים מוגבלים - לבין הספורט הקבוצתי, לו יש הרבה יותר משאבים. ההבחנה בין ענפי נישה לבין ענפים פופולאריים היא כנראה תשובה חלקית ואולי אף מטעה – הג'ודו מהווה ענף ספורט מרכזי בעולם, כמו גם התעמלות קרקע או שחייה ובכל זאת ישראלים זכו באליפויות עולם ואירופה בענפים הללו.

האם מדובר רק בפערים פיזיים? כנראה שלא. בענפי קבוצתיים, היכולת לעבוד כצוות מצמצת ולפעמיים מבטלת את הפערים הפיזיים/גנטיים? אם כך, מהן הסיבות לכך? מדוע אנחנו לא מצליחים כקבוצה ומצליחים יותר כאינדיבידואליים? התשובה, כנראה, אינה רלוונטית רק לספורט אלא גם לעסקים ולתחום הארגוני.

חיים ממשבר למשבר

נתחיל בשורה התחתונה: אנחנו עם מוטה טווח קצר. אנשי מקצוע זועקים בעקבות כל כישלון להפסיק את ההתמקדות בצד הטקטי כבר בגיל צעיר: גם בכדורסל וגם בכדורגל הם טוענים שהמאמנים ממוקדים מדי בטקטיקה. מיקוד כזה הוא דרך טובה לנצח בגיל צעיר ולעזאזל שזה על חשבון השקעה ביסודות. בכדורגל ובכדורסל המאמן יבנה על שחקן מרכזי בגיל צעיר באופן שינצח לו הרבה משחקים. השחקן אמנם מצליח בגיל צעיר אך לא מקבל יסודות של משחק קבוצתי ויכולת לשתף פעולה עם שחקנים איכותיים שתידרש ממנו בבוגרים. כתוצאה מכך רואים שחקנים שיודעים לתת דריבל יפה אבל איטיים במהירות החשיבה שלהם ולא מצליחים לפתח רמת משחק גבוהה עם חבריהם לקבוצה. 

לא יהיה זה נכון "להאשים" את המאמן. הוא עצמו נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית בה הוא מוערך רק לפי הישגים וההורים "יושבים עליו" כדי שישתף את בנם במשחק. כולנו חיים כאן מעכשיו לעכשיו, בלי בדל סבלנות לתהליך ולבנייה מסודרת של תשתיות. ברגע שקבוצה מפסידה יש מחול שדים ולחץ היסטרי. תשאלו כל כדורגלן ששיחק בחו"ל לגבי ההבדלים במשחק  והוא ידבר על היחס השפוי בקבלת ניצחונות והפסדים. אנחנו עם חרדתי שחי על גבול ההיסטריה.

גם בארגונים שאינם ספורטיביים המצב דומה. לא בכדי אנחנו אומה של סטארט אפים בתחום ההיי טק אבל עם מעט חברות גדולות ומצליחות לאורך זמן.

בתחום העסקי קשה לישראלים לאזן בין חשיבה לטווח ארוך לבין מחשבה לטווח קצר. כתוצאה מכך נצליח בשעת משבר עם הגב לקיר ונוקיר את הגיבורים שהצילו את החברה ממצב ביש מול לקוח גדול אך לא נשכיל לצמצם הגעה למצבי קיצון כתוצאה מעבודה שיטתית השמה במרכז את אלו שעובדים בצורה נכונה. ההיי-טק חי מטבעו "על הקצה" והיכולות שלנו לניהול משברים היא יכולת מאוד חשובה אבל לאורך זמן, החברות הגדולות באמת הן אלו שמצליחות להפוך את המכונה למשומנת, כולל יכולת לוותר על עסקה קורצת לטווח הקצר שתאפשר לחברה להתפנות לפיתוחים אסטרטגיים בעתיד.

אנחנו לא באמת יודעים לעבוד ביחד

גם הצבא מלמד אותנו "להשלים חוסרים" ממחלקה אחרת אבל לא פשוט למצוא מערכות מתפקדות שחבריה באמת מסכימים על מטרה משותפת ופועלים לפיה. אחת מנקודת הכשלים של ארגונים ישראליים רבים היא היכולת לעבוד בשיתוף פעולה עם מחלקות אחרות. מאוד קשה למצוא מנהלים ישראליים שלא מאשימים את "החטיבה האחרת" במחדלי הארגון ומקבלים החלטות מתוך מה שטוב לארגון כולו ולא בהכרח מה שטוב ליחידות אותן הם מנהלים.

אז בכדורסל עומרי כספי ייקח על עצמו זריקות לא מתאימות בשביל הסטטיסטיקה האישית שלו וכדורגלן כשרוני כמו גיא אסולין לא ימשיך באקדמיה של ברצלונה בגלל קושי של המועדון להסתדר עם אביו. כמו כן, ההתאחדות לכדורגל בנויה מקבוצת אנשים שכל אחד חושב על האינטרסים האישי שלו וכך גם איגוד הכדורסל בנוי. אין ראיה של האינטרס של הכלל.

בסופו של דבר של דבר, אנחנו באמת מתקשים לנהל מערכות גדולות. אפילו המערכת הגדולה ביותר בישראל, צה"ל, מתקשה להתמודד עם חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח ויעילה מבחינה חברתית וכלכלית.  

כשאנחנו חושבים בקטן, כמו סטארטאפים, סיירות צבאיות או ענפים אישיים בספורט - אנחנו יכולים להגיע להישגים בינלאומיים. אבל ככל שהמערכת יותר גדולה, אנחנו מאבדים את זה. ולא רק בספורט.

הכותב הוא מנהל מש"א בחברת היי טק ומרצה לניהול בוינגייט