לעשות שכונה
הצעקה האחרונה בטיפוח כדורגלנים באירופה היא להחזיר את עקרונות משחק הרחוב לאקדמיות ולחוגי הכדורגל
בתור ילד, דניס ברגקאמפ היה מבלה שעות על גבי שעות מול קיר לבנים. כוכב נבחרת הולנד לשעבר היה בועט את הכדור לקיר ורץ להשתלט על הריבאונד. כביכול מדובר בתרגיל פשוט, אבל הוא סייע להפוך את דניס לשחקן בעל כוח־על של השתלטות על הכדור בנגיעה אחת. "הייתי צופה בכדור, באיך הוא נע אחרי פגיעה בקיר, איך הוא מגיב למהירות, למים, לשטח לא יציב", סיפר ברגי. קיר הלבנים ששלח את הריבאונדים בצורה כאוטית לימד את ברגקאמפ הצעיר איך להשתלט על כדורים שלא מגיעים אל הרגל בצורה מושלמת, על דשא חלק ממסירה של מקצוען. ברגקאמפ המשיך לחדד את הכישורים שלו במשחקי רחוב אחרים, כגון משחק שבו "השער" זה להעביר את הכדור בין הרגליים של יריבך או לפגוע במוט במקום להבקיע שער. משחקי רחוב כאלו ואחרים פיתחו את כישוריהם של גדולי הכדורגלנים בכל הזמנים. מדייגו מראדונה, שגדל בשכונה הענייה ביותר בבואנוס איירס ומשחקי הרחוב שם היו אלימים במיוחד ("התאקל הכי נמוך היה בגובה הצוואר", לפי דייגו), ועד קרלס פויול, שגדל בחווה קטלונית ועד גיל 14 שיחק בעיקר על חצץ או אספלט.
הממזרות גוססת
אחת הבעיות הגדולות של הכדורגל העולמי כיום היא שכישורי משחקי הרחוב נעלמים מהמשחק היפה. בעידן שבו אקדמיות עושות סקאוטינג לילדים בני 5 ומכניסות אותם למערכת כדי ללמד אותם להיות כדורגלנים שלמים ומודרנים, נראה כי אלתור, השתלטות על הכדור הלא מושלם, ו"הממזרות" הן אמנות גוססת. "השחקנים באייאקס - כולם נראו כאילו ייצרו אותם בבית חרושת", הסביר ברגקאמפ. "כולם בעלי טכניקה נקייה אבל ללא ייחוד או יצירתיות. הם עשו מה שביקשו מהם, הם הכירו את הפוזיציות שלהם, הם ידעו איך לשחק בעמדה שלהם, אבל כשביקשו מהם לאלתר הם לא ידעו מה לעשות, כשהם היו צריכים לייצר משהו מול קשיים". "אין כמו הרחוב כדי ללמד אותך לאלתר", אומר סרחיו אגוורו, כוכב מנצ'סטר סיטי. "אני שיחקתי ברחוב עד גיל 14, ותמיד עם שחקנים גדולים וחזקים ממני. זה מה שהייתי צריך כדי להצליח ככדורגלן. לצערי אני מרגיש כאילו אני אחד משחקני הרחוב האחרונים. הרבה מדינות עכשיו נמצאות במקום טוב יותר מבחינה כלכלית, ולכן אין הרבה ילדים ברחובות. זה פוגע בכדורגל שלהן".
"היום, בגלל משחקי המחשב, האינטרנט, הטלוויזיה והאפשרויות הרבות שיש לילדים בשעות הפנאי שלהם, הילדים מחמיצים את הפעילות ברחוב שמשלבת תנועה, חשיבה ויצירתיות", אומר ד"ר מרק ורטהיים, ראש המרכז לקידום הספורט והמרכז לקואורדינציה בישראל, וחבר מערכת הספורט ההישגי בגרמניה. "היום חוגי הספורט בעלי אופי של התמקצעות והתמחות בענף ספורט מסוים, עובדה המונעת התייחסות לשלב המתודי הראשוני בפעילות גופנית, המתבטאת בהתנסות רב־גונית שהיא הבסיס ליצירתיות גופנית".
בקיצור, המוח של כדורגלן שרגיל לאלתורים הגופניים שהרחוב מחייב אותו לעשות, מתפתח בצורה מתקדמת יותר מאשר מוח של כדורגלן שמגיל צעיר לומד איך לשחקן כמו מקצוען. איך לעקוף קונוסים ולהגביה בדיוק מתי שצריך.
או בפשטות: "הרחוב הוא איפה שהילד הרזה עם כישורי הכדור לומד להגן על עצמו. לומד ליפול ולהימנע מפציעות, לומד שיווי משקל ועוד", אומר דויד אנדט, מאמן באייאקס. "ברחוב אתה לומד להיות בעל חוכמת רחוב שאתה לוקח למגרשים. אתה לומד איך לגבור על היריב שלך בצעד או שניים".
גאות וציוד
איך משחזרים את היכולות הללו? באייאקס מכניסים את הילדים למעין סדנאות לימוד קטנות עם שחקני עבר, אבל לא בכל מועדון יש מאמנים שהיו שחקנים ברמה הגבוהה ביותר. באיטליה מאמנים רבים מפריעים לילדים בתרגולי כדרור ושליטה על הכדור. ילדים נדרשים להקפיץ כדור בזמן שהם הולכים על סולם שכוב ועוד. בברזיל, יצרנית הכדורגלנים הגדולה ביותר, ילדים מפתחים את כישורי האלתור שלהם במשחקי כדור באולם אבל גם ב"כלובים" - משחקי רחוב במגרשים מגודרים באמצע השכונה. ליד מקורות מים הם משחקים על חול חוף רטוב עד שהגאות מגיעה ומציפה לחלוטין את המגרש. במקומות רבים באירופה, גם בישראל, קונים ציוד שמדמה את הקיר שברגקאמפ בעט עליו. מעין טרמפולינה כזו ששולחת את הכדורים חזרה אל הבועט בצורה כאוטית.
למגזין "פור־פור־טו" סיפר טוש פארל, מאמנו הראשון של "כדורגלן הרחוב האחרון באנגליה" וויין רוני, שבאברטון נעשו שינויים דרסטיים כדי "להציג מחדש" את הרחוב למגרש האימונים של הקבוצה. "אמרתי להם לעבור עם טרקטור על אחד ממגרשי האימון", סיפר פארל. "המגרש 'הגרוע' לימד את השחקנים את האינסטינקט של צפייה בכדור והבנת התנועה שלו על מגרש לא מושלם. זה יעזור לגוף שלהם להשתלט על כדורים קשים יותר לשליטה. חייבים להציג מחדש את האלתור מחדש. הילדים צריכים ללמוד לשחק על כמה משטחים. צריך לייצר עבורם בקבוצות מעין אווירת רחוב". פארל לקח את זה רחוק עוד יותר, כשלקח חלק משחקני האקדמיה של אברטון בני 9-10 לשחק ברחובות מול שחקנים מבוגרים יותר. "השחקנים שלנו לא הורשו להגיע למגרש עם בגדי הקבוצה, והגיעו לרחוב כדי לשחק מול שחקני רחוב. אלו היו השיעורים שהם הכי אהבו", אמר פארל, שבין השאר גידל את ג'ק רודוול ממנצ'סטר סיטי ורוס בארקלי, כוכבה הגדול של אברטון כיום.
ורנר קרן, שאחראי לאקדמיה בבאיירן מינכן, סיפר: "כיום אין כמעט כדורגל רחוב לא מאורגן בגרמניה. יש לילדים יום לימודים ארוך, בית הספר דורש מהם הרבה, ואין להם זמן לשחק ברחוב או בפארק. לכן אנחנו בבאיירן עושים מאמצים כדי לשלב כדורגל בבתי הספר. זו בעיה שהם תמיד משחקים כדורגל תחת השגחה, אבל אנחנו נותנים להם הרבה מאוד חופש לבטא את עצמם וככה מטפחים יצירתיות. אנחנו מעודדים כדרורים במקומות הנכונים במגרש ובסיטואציות הנכונות. אנחנו מקיימים הרבה מאוד משחקונים קטנים. הם מקבלים את הצ'אנס לכדרר ולטעות כל הזמן".
בבלגיה ההתאחדות לכדורגל מעסיקה "מומחה לפאן". כלומר מישהו שאמור לייצר תרגילים כיפיים שמשחזרים את אווירת הרחוב באימוני הקבוצות. פיתוח הכדורגלן הבלגי מתחיל במוח ובאתגור התמידי שלו. "אני לא חושב שבחמש השנים האחרונות השתמשתי באותו תרגיל יותר משלוש פעמים", סיפר מישל ברוניקס, מנהל האקדמיה של סטנדרד ליאז' ו"מאמן המוח" של הכדורגל הבלגי.
בהרבה מקומות באירופה הבינו את המחסור בשחקנים היצירתיים, לאחר שבמשך שנים ייבאו את השחקנים היצירתיים והטובים ביותר מדרום אמריקה, מזרח אירופה ואפריקה - היכן שתרבות משחקי הרחוב עדיין קיימת ובועטת.
בעיה חברתית
כדי לייצר את הכדורגלנים הממזרים, כיום מנסים באירופה במגוון צורות ודרכים להכניס את הרחוב למגרשי האימונים. בשביל זה צריך מאמנים חושבים, שמתחברים היטב לילדים ויודעים לייצר עבורם אווירה לימודית, אבל כזו שלא חונקת אותם או מכוונת אותם לכיוון אחד בלבד. בקיצור, מנסים לשחזר את מה שלומדים ברחוב.
אגב, המחסור במשחקי רחוב הוא לא רק בעיה של כדורגל או ספורט, הוא בעיה של החברה ומערכת החינוך. כך אומר ורטהיים. "הספרות המקצועית מדגישה כי חסך במשחקים גופניים בגיל הצעיר, ובמיוחד אלה המפתחים את היצירתיות הגופנית, גורם להפרעות גופניות ונפשיות. כ־50% מהילדים המאובחנים כבעלי הפרעות קשב וריכוז מאובחנים גם כבעלי בעיות מוטוריות/קואורדינטיביות. הממצאים במחקרים מצביעים על קשר בין מיומנויות מוטוריות חלשות לבין ילדים בעלי קשיים בקשב, ועל קשיים במוטוריקה אצל ילדים בעלי הפרעות קשב עם אימפולסיביות והיפראקטיביות. לאחרונה יותר ויותר מחקרים קושרים בין תנועה לבין למידה".
"הילדים היום יושבים כמה שעות בבית הספר ואז חוזרים לשבת בבית. השפעה זו היא בלתי הפיכה: על חוסר תנועה ומשחק בגיל הצעיר לא ניתן לפצות בגיל מאוחר יותר, תאי העצב פשוט לא מתפתחים כפי שהם אמורים להתפתח. התנועה והמשחק ברחוב מעודדים גירויים גופניים וחשיבתיים במשולב, דבר שהמכשור האלקטרוני אינו מסוגל לספק".
"בסופו של דבר כדורגל צריך להיות כיף וילדים צריכים ליהנות ממנו. התרגילים צריכים לאתגר ולהיות כייפים. זה הבסיס ללמידה", אומר קו אדריאנזה, מאמן הולנדי. "הכיף זה איפה שהכל מתחיל". פשוט.