"30 משחקים בעונה זה המקסימום שאפשר"

פריז סן ז'רמן צריכה לשמור על הנכסים שלה. והנכסים שלה הם בעיקר השחקנים שלה. זלאטן איברהימוביץ' נרכש ב־19 מיליון יורו וזוכה לשכר של 15 מיליון יורו בשנה (נטו). אדינסון קאבאני הובא ב־64 מיליון יורו וזוכה למשכורת של 10 מיליון יורו. טיאגו סילבה, הבלם, נרכש ב־42 מיליון יורו וזוכה לשכר של יותר מ־7 מיליון יורו בשנה. איזיקיאל לאבאצי נרכש מנאפולי עבור 30 מיליון יורו וזוכה לשכר של כ־4 מיליון יורו. גם שחקנים פחות מוכרים מרוויחים לא מעט בשנה. גרגורי ואן דר ויל ומקסוול המגנים מרוויחים 4 מיליון יורו נטו בשנה כל אחד.

ההגנה על הנכסים קריטית עוד יותר כאשר מחשבים את ההוצאות הללו עם הסופר־מס החדש המונחל בצרפת (75% למי שמרוויח יותר ממיליון יורו בשנה). כדי לשמור על הנכסים הללו, שבסופו של דבר הם בני אדם שגופם הוא עבודתם, צריך להעניק להם את הטיפול הרפואי הטוב והמדויק ביותר.

לכאן נכנס ד"ר סטפן בן שושן, מומחה לעמוד שדרה ומפרקים באסיא מדיקל, ואחד הרופאים המומחים שמטפל על בסיס קבוע (בכל כמה שבועות) בנכסים של פריס סן ז'רמן.

סטפן בן שושן. "זלאטן איברהימוביץ' הוא משהו מיוחד, הוא כמו שור" צילום: טל בן שושן

"הזרקה מדויקת"

.

ד"ר בן שושן, שלפני שמונה שנים עלה לישראל, הוא מומחה לרדיולוגיה פולשנית וטיפולית בעמוד השדרה והמפרקים, ומכיר את "הנכסים" האלה מבפנים. הוא מתמחה בטיפול בפריצות דיסק, גב ומפרקים בזריקות מדויקות לאזור הפגוע. עם מכשירי ה־MRI החדשניים וההדמיות הוא רואה את השרירים, הגידים והדלקות בדיוק מרבי ומזריק את החומר הנדרש בדיוק לאזור שגורם לכאב (הדלקת או הקרע). סוג הטיפול הזה עשוי לבטל את הצורך בניתוח ומסייע לשיקום מיידי, משהו שספורטאים וגופי ספורט מאוד אוהבים כי זה חוסך להם זמן וכסף.

"אפשר להזריק סטרואידים בדיוק לאן שצריך בגוף, אבל היום השיטה החדישה והבריאה יותר היא אורטוקין", הוא אומר. "השיטה פותחה בגרמניה ומתבססת על עקרון הריפוי העצמי, הטיפול הנו טבעי לחלוטין. אני לוקח דם מהפציינט, מבודד את החלבונים, ומייצר את מה שצריך כדי שמה שאזריק יביא לריפוי טבעי מואץ. זה מוכח במחקרים מדעיים והגרמנים משתמשים בשיטה הזאת כבר עשור".

עבור הכדורגלנים מדובר בשיטה פורצת דרך, לא?

"אצל כדורגלנים או מרתוניסטים, כן, רואים את החזרה לפעילות מהר מאוד. בגלל הסריקות המתקדמות אני יכול לראות בדיוק מה הבעיה ומאיפה היא מתחילה. אני יכול להזריק ישר לתוך הקרע ולעזור לו להתאחות מהר יותר. אני יכול לטפל כך בדלקת, שהיא הגורם המכאיב בפריצת דיסק, למשל. היא משפיעה יותר על העצב מאשר על הקרע עצמו".

בן שושן, שאחיו שיחק בעבר בפריז סן ז'רמן ובשנים האחרונות הוא הרופא המומחה שמטפל בשחקנים של סן ז'רמן, מציין ש"הקטארים אוהבים רופאים יהודים למרות הכל", ומבחין ממה נובעות רוב הבעיות של הכדורגלנים הרבים שהוא רואה ("זלאטן איברהימוביץ' הוא משהו מיוחד, הוא כמו שור").

"כדורגלנים נפצעים הרבה יותר מספורטאים אחרים. לטניסאים יש פציעות בכתף ובמרפק, גם ברוגבי יש הרבה מאוד חבלות, אבל הכדורגלנים שחוקים מבפנים. יש להם בעיות בגידים, בחיבורים ובסחוסים. בגיל 35 יש להם גוף של מישהו בן 55. בגיל צעיר יחסית הם צריכים לעשות ניתוחים משמעותיים, להחליף ירך וברך. כל החיים שלהם הם יסבלו מהקריירה שלהם ככדורגלנים".

למה זה קורה?

"היום, מבחינה חיצונית, הגוף של הכדורגלנים הרבה יותר שרירי. הם הרבה יותר חזקים, המשחק הפך ליותר מהיר, אבל תופעות הלוואי מכך ניכרות - הנזקים הפנימיים, הרצועות השחוקות, הסחוס שלא קיים. יש בעיות של דלקות מפרקים מכיוון שאי אפשר לחדש סחוס, אף שבזכות אוטרקין אפשר לסייע למנוע שחיקת סחוס אצל סוסים. אבל הכדורגלנים לא סוסים. הם בני אדם".

רוגבי ומרתון. יחד

לפי בן שושן, כדורגלנים סובלים מבעיות שנובעות מחבלות ומשחיקה. מבחינת הבעיות בגוף שלהם, הם סוג של שחקני רוגבי שרצים מרתון על בסיס קבוע. כל משחק כדורגל, מבחינת מאמץ, הוא שווה ערך לחצי מרתון. המכות והחבלות שסופגים השחקנים משתוות למכות שסופגים שחקני רוגבי.

יש יותר מדי משחקים לדעתך?

"כן. 60 משחקים בעונה הם יותר מדי לחץ על גוף האדם. זה טירוף. הסחוס נפגע בצורה נוראית. אני רואה בעיות דומות גם אצל מרתוניסטים, אבל כדורגלנים סובלים גם ממכות. הם כמו מרתוניסטים ושחקני רוגבי באותו גוף. אבל אף אחד לא אומר לשחקנים את זה. מבחינתם זה לשחק כמה שיותר. כרופאי ספורט אנחנו צריכים לתקן את השחקן לטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אנחנו יודעים שזה עושה לו נזק גופני. לפי דעתי, 20–30 משחקים בעונה זה המקסימום שאפשר לשחק בשנה ולהישאר בריא".

ירידה בלתי נמנעת

יש לציין שלא צריך מומחה למבנה השלדי של הכדורגלנים כדי להבין שעונת הכדורגל הנוכחית עמוסה מדי. לפי Opta, שמספקת סטטיסטיקות מתקדמות לקבוצות באירופה, בחצי השני של העונה חלה ירידה חדה בתפוקת הכדורגלנים כמעט בכל פרמטר - בעיטות למסגרת, אחוזי דיוק בבעיטות, יצירת מצבי הבקעה, דיוק במסירות כוללת, דריבלים, ריצות וכו'.

זה לא רק פוגע ביכולות הכדורגל שלהם, כמו שבן שושן אומר, מדובר גם בפגיעה ממשית בקריירה ובאיכות החיים שלהם. לפי מחקר של RD הוקיס ו־CW פולר, כדורגל הוא מקצוע פי 1,000 יותר מסוכן מאשר מקצועות שנחשבים למסוכנים. הקריירה של הכדורגלן היא קצרה ומלאת סיכונים. ככל שיש יותר משחקים כך הסכנה גדלה. לפי הוקיס ופולר, 67% מכל הפציעות קורות במהלך משחק. קצב הפציעות (IFR) של כדורגלנים הוא 8.5 פציעות ל־1,000 שעות כשה־IFR במהלך משחקים (27.7) הרבה יותר גבוה מאשר במהלך אימונים (3.5). יש הרבה יותר פציעות ב־15 הדקות שלפני השריקה לסיום, כשהגוף עייף. מתיחות (41%), נקיעות (20%) וחבלות (20%) הן סוגי הפציעות העיקריים. בעיקר בירך (23%), בקרסול (17%) ובברך (14%). פציעה חוזרת מהווה 22% מכל הפציעות. רק 12% מכל הפציעות נגרמו מעבירה על חוקי הכדורגל בעוד 41% מהפציעות התרחשו בגלל מגע בין השחקנים.

מריו באלוטלי סובל מפציעה. כל השחקנים חווים ירידה בביצועים בחצי השנה השנייה צילום: אי פי איי

25% מהכדורגלנים פצועים

הכדורגל כיום "מעניק" לכדורגלנים כל כך הרבה הזדמנויות להיפצע. כדורגלן בינלאומי משחק בממוצע 5,000 דקות בעונה - כמעט כפול ממה ששחקן NBA משחק בעונה (עם 82 משחקים). שחקן בינלאומי משחק בעונה בין 60 ל־80 משחקים. בממוצע, משחק בכל חמישה ימים. מבלי להתחשב בטיסות ובאימונים, מדובר בלוח זמנים מתיש שגורם לפציעות רבות. בדצמבר, למשל, 25% מהשחקנים בפרמיירליג סבלו מפציעה (כך לפי PhysioRoom), וכאמור בן שושן מתאר את הכדורגלנים כסוג של שחקני רוגבי שרצים מרתונים.

פציעות הן חלק מהמשחק, אין ספק. אבל האם הכדורגל צריך להיות עד כדי כך מסוכן לכדורגלנים? משחק בכל שבעה ימים יכול להוריד את כמות הפציעות ולאפשר לאוהדים ליהנות מהגיבורים שלהם ביותר משחקים. כמו כן, כדורגלנים ייהנו מקריירות ארוכות יותר ופחות עמוסות בפציעות ופנסיה עמוסה בדלקת מפרקים וכאבים - ואולי אפילו יחיו יותר (לפי מחקר בגרמניה, כדורגלנים חיים 1.9 שנים פחות מאשר האדם הממוצע). כדי שלכדורגל יהיה קצב משחקים בריא יותר (אגב, יש ריבוי כדורגל בטלוויזיה, מה שפוגע באיכות השידורים ובעניין הצופים), מועדונים, התאחדויות וגופי כדורגל בינלאומיים יצטרכו למצוא דרך כדי לצמצם את המשחקים הפחות חשובים. אולי לצמצם את מספר הקבוצות בליגה, אולי להעלים את "הגביע השלישי" (גביעי ליגה וכו'), אולי לצמצם את מספר משחקי הנוקאאוט (לא באמת צריך שני משחקים בשלבי הנוקאאוט) - יש הרבה דרכים לצמצם את הסכנה האדירה שבה נמצאים השחקנים. השאלה כעת היא אם לכדורגל אכפת מהכדורגלנים. לא בטוח.