זכייה או פרישה
ארסן ונגר שינה את פני ארסנל והכדורגל האנגלי וזו תהיה המורשת שלו לנצח, אבל האם הוא יוכל ליהנות מפירות עבודתו הקשה אם יפסיד להאל סיטי בגמר הגביע האנגלי?
"הלחץ הגדול ביותר שאתה מרגיש בתור מנג'ר מגיע כשאתה נוהג הביתה ביום שבת בלילה אחרי שהפסדת במשחק, ואתה חושב על כך שיש אנשים שבוכים בגלל שהפסדת את המשחק. זה הלחץ הגדול ביותר - לאכזב אנשים. זו אחריות גדולה, ואני מרגיש שככל שאתה יותר זמן במועדון ככה האחריות גדולה יותר".
ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל.
ארסן ונגר. שינה את פני הכדורגל האנגלי צילום: אימג'בנק, Gettyimages
למנג'ר של ארסנל יש זכויות רבות בכדורגל האנגלי. הוא הגיע לכדורגל פרימיטיבי ושינה את פניו. לפניו הכדורגלנים בקבוצות היו אוכלים שוקולד לפני המשחקים ושותים בירה אחריהם. הם לא עשו מתיחות או חימום לפני אימונים ומשחקים ובטח שלא דיברו על תוספי מזון או משקאות איזוטוניים. המועדונים התמקדו ברכישת שחקנים אנגלים וידעו מעט מאוד לגבי שחקנים זרים, והכדורגל עצמו היה ישיר, מבוסס על כוח ונטול טכניקה אישית ברמה הגבוהה ביותר.
ונגר היה הראשון בבריטניה שהתייחס לשחקנים כאל מכונה משוכללת שצריך לשמן ולפתח. הוא הראשון שהתעקש על בחירת שחקנים על פי היכולות הקואורדינטיביות שלהם ולא על פי היכולות הפיזיולוגיות שלהם, והוא הראשון למלא את הסגל שלו בשחקנים זרים וזולים יותר אך לא פחות טובים, מבחינה סטטיסטית, מהאנגלים.
18 שנים אחרי, השחקנים הבריטים הם המקצוענים ביותר באירופה, הפיש אנד צ'יפס הוחלפו בברוקלי מאודה וחזה עוף בשמן זית, הסטנדרטים של הכדורגל עלו וקבוצות שואפות לשחק כדורגל כמו שקבוצותיו של ארסן ונגר שיחקו: כדורגל שמבוסס על החזקת כדור, תנועה אינסופית ושחקנים קטנים וחכמים. אבל עם השנים גם היתרונות היחסיים שארסן ונגר הביא עמו לאי הבריטי נעלמו. קבוצות יריבות עושות כיום סקאוטינג מפותח יותר, הן משקיעות יותר בסטטיסטיקה מתקדמת וביצירת כדורגל התקפי.
ונגר העביר את הפרמיירליג טרנספורמציה ענקית, ומן הסתם, גם את ארסנל הפך מקבוצה בריטית גדולה למועדון אירופי גדול. תחתיו הקבוצה הפכה לחלק מהאליטה של הכדורגל האירופי ומודל לחיקוי ברחבי העולם. הרבה בזכות הכדורגל שלו, הקבוצה גם היתה יכולה להרשות לעצמה לעבור מהאצטדיון המקסים אך השכונתי והקטן, הייבורי, לאצטדיון הענקי והמודרני באשברטון גרוב.
ארסנל. יותר מדי תבוסות, יותר מדי הפסדים מביכים צילום: איי אף פי
האצטדיון שתקע אותי
האם כאן גם מתחילה הדעיכה של ונגר כמאמן? ב־2002 ארסנל גייסה 375 מיליון ליש"ט כדי לבנות את אצטדיון האמירייטס - מה שהכפיל את ההכנסות והפך את ארסנל למועדון החמישי בשוויו בעולם. זו המורשת הגדולה של ונגר, אבל גם מה שגרם לכך שמאז 2005 הקבוצה שלו לא זכתה באף תואר. אמנם לא זכתה באף תואר, אבל כן הצליחה להישאר בליגת האלופות לאורך כל השנים השחונות - הישג שגם באיירן מינכן, מילאן ועכשיו גם מנצ'סטר יונייטד לא יכולות להתגאות בו. כדי לשים את העניינים בפרספקטיבה, יש לציין שרק ב־23 עונות מ־92 עונות בליגה האנגלית (25%) סיימה ארסנל בטופ 4 של הליגה האנגלית. תחת ונגר ארסנל סיימה במקום הרביעי או מעל בכל אחת מעונותיו (18 מ־18). אולם, הסטנדרטים הגבוהים שהציב בתחילת דרכו בארסנל - 3 אליפויות (עונה אחת ללא הפסד) ו־4 גביעים שדרגו את השאיפות של אוהדי ארסנל.
כעת הם כבר לא מסתפקים במקום רביעי וכדורגל טוב - הם רוצים תארים. הם משלמים את הכרטיסים היקרים ביותר בספורט העולמי ורוצים תמורה ראויה.
ונגר, בעל תואר בכלכלה, אומר שהוא מבין זאת. ונגר נלחם על אצטדיון האמירייטס כדי שבסופו של דבר הוא יוכל להשתמש בכספים הרבים שמייצר האצטדיון כדי לרכוש שחקנים ברמה הגבוהה ביותר. עד כה, הקבוצה היתה צריכה להשקיע 15 מיליון ליש"ט רק בתשלום ריביות שלקחו על ההלוואה לבניית האצטדיון - ומודל ההצלחה של ונגר (מקום רביעי) סיפק שקט מבחינה פיננסית. אבל עכשיו, כבר יש מספיק מזומן בקופה כדי לבנות קבוצה בכסף גדול והאוהדים לוחצים. בתחילת העונה רכש ונגר את מסוט אוזיל ב־42 מיליון ליש"ט והעונה, כך על פי הדיווחים, הוא אמור להוציא לפחות 70 מיליון ליש"ט כדי להביא שחקני חיזוק נוספים. זה התגשמות החזון של ונגר - והמועדון.
אצטדיון אמירייטס. עכשיו יש כסף שלא היה כבר עשור צילום: איי אף פי
גמר את הסוס
הכסף היה ההבדל בין צ'לסי ומנצ'סטר סיטי לארסנל, טען ארסן ונגר, ובכך הסביר את חוסר ההצלחה שלו בעשור האחרון - הרי צריך להחזיר חובות ואי אפשר לקנות את השחקנים הטובים בעולם. אבל האם כסף היה זה שחסר לוונגר כדי להפוך את ארסנל לקבוצה שמתחרה על תארים על בסיס קבוע?
ההצלחות השנה של ליברפול ואתלטיקו מדריד בנוסף להצלחות של דורטמונד ואברטון - כולן עם תקציבים קטנים יותר משל ארסנל, אבל כולן גם עם מאמנים צעירים ואנרגטיים יותר מוונגר - הפחיתו את כוחם של הטיעונים הפיננסיים לחוסר ההצלחה של ארסנל. בנוסף, שחקנים לשעבר רמזו כי המאמן לא מודרני, לא מחדש באימונים ובניגוד לכל המאמנים המובילים בעולם - כמעט ולא מתייחס ליריבה שעל המגרש.
הקבוצה שלו הראתה פעם אחר פעם אי־יכולת להתמודד עם היריבות הגדולות. תבוסות גדולות, הפסדים מביכים ועזיבת שחקנים מובילים הובילו לשאלה הגדולה: האם ונגר גמר את הסוס? האם הוא צריך לעזוב את תפקידו ולתת את המושכות למאמן צעיר ומתקדם יותר?
ארסן ונגר. "אם לא אזכה, אפרוש" צילום: איי אף פי
.
כמה גדול, ככה קריטי
אבל בשבת ונגר יכול לעלות מחדש על הסוס ולהוביל את ארסנל לגביע האנגלי. הזכייה בגביע עשויה להיות קריטית לעתידו של ונגר בקבוצה - הוא אמר שיישאר אך עדיין לא חתם על חוזה חדש. והיא בטוח תהיה קריטית לעתידה של ארסנל כקבוצה גדולה.
מסוט אוזיל וארון ראמזי, כוכבי הקבוצה, ציינו ש"זכייה בגביע היא התחלה לדרך חדשה ומוצלחת", וזו לא סתם קלישאה. הזכייה ב"גביע הראשון", קטן ככל שיהיה, היא קריטית להצלחה העתידית של הקבוצה. לדוגמה, לפני ארבע שנים סאות'המפטון זכתה בגביע "ג'ונסטון פיינט" - מעין "גביע הליגה" לקבוצות הליגות השלישית והרביעית. אמנם זו לא היתה זכייה משמעותית בהיסטוריה כמו הניצחון בגמר הגביע האנגלי 1976 על מנצ'סטר יונייטד, אבל עבור מועדון שספג שתי ירידות ליגה ופשט רגל, הגביע הזה היה חשוב. יותר מ־44 אלף אוהדים של הסיינטס הגיעו למשחק הזה, וארבע שנים אחרי הקבוצה בפרמיירליג, בחלק העליון של הטבלה. "גביע הצבע" היה רק ההתחלה הצנועה למעלה. כל זכייה בתואר היא זרז להתפתחות של קבוצה מנצחת.
אלכס פרגוסון גם ידע שצריך לזכות במשהו קטן לפני שזוכים במשהו גדול, ולכן כשבנה קבוצה צעירה ומלהיבה סביב וויין רוני וכריסטיאנו רונלדו, היה לו חשוב שתזכה בגביע הליגה השולי. רק אחרי הזכייה הזאת שלח אותם למשימת הזכייה באליפות. גם מנצ'סטר סיטי זכתה בגביע האנגלי לפני שהחלה להתחרות באופן רציני על האליפות. זה קצת כמו לביאה שמלמדת את הכפיר הקטן לצוד - הוא מתחיל בטרף קטן, לטאה או מכרסם. רק לאחר מכן הוא יכול לנסות ולצוד חיות גדולות יותר.
לארסנל של ארסן ונגר היתה הזדמנות לזכות בגביע קטן ב־2011, אבל היא נכשלה כאשר הפסידה משער בדקה האחרונה לבירמינגהאם בגמר גביע הליגה. כפי שהיא נכשלה השנה לשמור על המקום הראשון אף על פי שבילתה בו יותר זמן מאשר כל קבוצה אחרת באנגליה.
הפסדים יכולים להיות חוויות חיוביות בסופו של יום אם לומדים מהן. או כמו שמייקל ג'ורדן אמר פעם: "פספסתי יותר מ־9,000 זריקות בחיים שלי, הפסדתי יותר מ־300 משחקים, 26 פעמים לקחתי זריקה שהיתה אמורה לנצח את המשחק ופספסתי. נכשלתי פעם אחר פעם בחיי. וזו הסיבה לכך שאני הצלחתי".
זה נכון שאפשר ללמוד רבות מהכישלונות, אבל כדי להיות ווינרים, כדי להגשים את החזון של ונגר, צריך להתחיל ללמוד איך לנצח. ואם ארסנל לא תזכה בגביע, הלחץ הזה שוונגר מרגיש עשוי להיות גדול מדי מכדי להכיל. יש סיבה לכך שהוא עדיין לא חתם על החוזה החדש שלו. על פי דיווח ב"גזטה דלו ספורט", ונגר דחה הצעת ענק ממונאקו ואמר למנהליה: "אם אני אזכה בגביע, אני אמשיך בארסנל. אם אני אפסיד - אני אפרוש".
