אמרה, סייג לחוכמה שתיקה
שחקן ה-NBA ואחד מהבעלים של הפועל ירושלים, אמרה סטאדומייר, החליט להביע תמיכה חד צדדית בפלסטינים. כשביקשו ממנו לאזן את דבריו, הוא עבר לאיומים. "אל תכניסי את השם שלי לפה שלך", ציווה עליי
אנחנו חיים בעידן דיגיטלי עידן שכבר מזמן שינה את הרגלי צריכת החדשות שלנו. את החדשות אנחנו מקבלים מהטלוויזיה, מהמחשב, מהטאבלט, מהסמארטפון. במקביל, הרשתות החברתיות - בהן לכל אחד יש קול, פלטפורמה ומנוף לדעותיו - הפכו כל אדם לריפורטר או ל"יצרן חדשות".
בין הראשונים לאמץ את המצב הזה, שכבר אינו חדש, היו הסלבריטאים האמריקאים, ובהם כוכבי הספורט בכלל, ושחקני ה-NBA בפרט. כיום כמעט כל שחקן הוא, בעצם, מותג גדול יותר בזכות היכולת שלו להגיע לקהל נרחב באופן כה פשוט וזמין כציוץ. בארה"ב, בניגוד לישראל, בזירה של קהל מול כוכב - כמעט הכל קורה בטוויטר. בטוויטר מתקיימת "השיחה", ושם נקבע דעת הקהל, ומשם שואבת המדיה סיפורים.
כך למשל, שאקיל אוניל הודיע על פרישתו מכדורסל - בציוץ בטוויטר. לפני פתיחת משחק גמר המונדיאל, לברון ג’יימס, העלה תמונה שלו מהמגרש בברזיל - כמה ימים לאחר שהודיע על הצטרפותו לקליבלנד בטוויטר.
ספורטאים לא נכנסים לפוליטיקה אבל...
לרוב, שחקני ה-NBA לא נכנסים לפוליטיקה. הם לא אוהבים להביע עמדה הרבה בגלל אותו פתגם מפורסם של מייקל ג'ורדן, "גם רפובליקנים קונים נעליים" - מסיבות מסחריות. גם לאחר פרסום ההקלטה של דונלד סטרלינג, הרוב המוחלט של שחקני ה-NBA לא הביעו זעזוע מדבריו הגזעניים של הבעלים של לוס אנג'לס קליפרס. רובם שתקו והסתפקו בפוסטים על חייהם הזוהרים. חלק הביעו את דעתם בצניעות יחסית.
ואז, הגיעה ההידרדרות האחרונה במצב בין ישראל לפלסטינים, והמערכה ההסברתית/תעמולתית של שני הצדדים עברה לרשת. די להסתכל על המאמצים של דובר צה״ל, וארגונים אחרים בטוויטר, כדי להבין שהמלחמה הזאת היא על דעת הקהל בחלל האינטרנטי וברשתות החברתיות. לכוכב NBA עם מיליוני עוקבים בטוויטר עשוי להיות משקל כבד במאבק הזה.
כפעילה למען ההסברה הישראלי, אני נתקלת בהסתה רבה נגדי, גועל נפש אמיתי ובורות עצומה לגבי המצב בישראל ובעזה. אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שזה יגיע דווקא מכיוון של שחקני NBA. משום מה, שני שחקנים החליטו לצייץ "לשחרר את פלסטין", וזכו בתגובה למתקפה וירטואלית (גם ממני) מהצד הישראלי, שהם ודאי יזכרו הרבה זמן.
הראשון לצייץ, הוא גם האחרון שהייתי מצפה שיעשה זאת. אדון אמארה סטאדומייר בכבודו ובעצמו, זה שטוען שהוא יהודי. זה ששותף בהפועל ירושלים. זה שאוטוטו עורך קייטנה יקרה לילדי תל אביב. זה שיש לו סוכן יהודי, בן של מהגרים ישראלים לאמריקה.
סטאדומייר העלה תמונה לחשבון האינסטרגרם שלו, בו רואים ילד עם כיפה יושב ליד ילד פלסטיני, עם הכתובית: "Pray for Palestine". כאילו שחמאס לא יורה מעל מאה טילים ביום לעבר אזרחי ישראל. לעבר אנשים שאמרה מכיר, אנשים שהוא שותף שלהם.
כמה שעות מאוחר יותר, דוויט האווארד צייץ: "#FreePalestine". וגם אז, אני ורבים אחרים הערנו לתשומת ליבו את הצד השני של הקונפליקט ממנו הוא מתעלם. לזכותו של האווארד יאמר, שלא עברה רבע שעה והציוץ נמחק, והגיעו חדשים בהם הוא מתנצל על חוסר הרגישות. הוא אפילו ציין כי "מעולם לא הבעתי דעה בפוליטיקה בינלאומית, וגם לא אעשה זאת לעולם". אולי עומרי כספי, חברו ליוסטון רוקטס עד היום בלילה (עבר לניו אורלינס) אמר לו משהו.
אמרה סטאדומייר צילום: איי פי
אבל אמארה, היהודי "שלנו", עמד על שלו מול הלחץ המתגבר, עד שהחליט למחוק את התמונה - אולי בגלל סדרת ציוצים שלי לסוכן שלו. אולי בגלל ששותפיו בהפועל ירושלים הסבירו לו את הבעיתיות בציוץ שלו, במיוחד לאור העובדה שעוד מעט הוא אמור לנחות ולקחת המון כסף מילדים ישראלים עבור קייטנה קצרה.
רבים הביעו תמיהה בתמיכה של בעם הפלסטיני בלבד במיוחד לאור "הקשר" היהודי/ישראלי שלו.
ביריון מקלדת
סטאדומייר, שככל הנראה לא מקבל את העצות הטובות ביותר בחודשים האחרונים, לא זכה למקורב שיגיד לו "זו לא בושה להתנצל", להיפך, התנצלות בעולם דיגיטלי בו כל דבר שאתה עושה משאיר עקבות, היתה יכולה להוציא אותו גדול. אבל השחקן של ניו יורק ניקס, שזוכה לשכר של יותר מ-18 מיליון דולר בשנה, החליט "לצאת למלחמה".
הוא החליט לפנות אליי באופן אישי - בהודעה אישית בטוויטר - ודרש ממני "לסתום את הפה". בלי "שלום", "נעים מאוד" או "רציתי לדבר איתך על איזה עניין". לא, הוא ישר עבר לביריונות, שלא מתאימה לאיש שאמור להיות "מותג" ו"דמות לחיקוי" או "בעלים של הפועל ירושלים".
"אל תכניסי את השם שלי לפה שלך" הוא כתב באנגלית די עילגת. "את לא מכירה אותי ואני לא מכיר אותך וככה נשאיר את זה". לאשת תקשורת אמריקאית הוא לא היה מעז לדבר ככה אבל לכתבת ישראלית הוא מוכן לעשות זאת. בריונות קלאסית.
בהמשך השיחה הוא הוא הסכים שצריך "להתפלל עבור שני הצדדים" (למרות שלא עשה זאת) ואחר כך טען כי פרסם את התמונה - שכבר נמחקה - "כי לא מצאתי תמונה שמשקפת את התמיכה בשני הצדדים".
אגב, הוא לא מוכן להתנצל. לא בפניי ולא בפני חבריו בישראל - אף שהווארד עשה זאת. אמרה ענה "אני לעולם לא מתנצל". מודל לחיקוי? לא ממש.
מלבד הסיפור האישי, יש כאן אתגר ניהולי בפני הנהלת הפועל ירושלים. האם חברי ההנהלה האחרים יכולים לקבל התנהלות כזאת מצד אחד משותפיהם? האם אוהדי הפועל ירושלים, שרבים סובלים מירי הטילים של החמאס, יכולים לקבל את זה שאחד מהבעלים של הקבוצה שלהם מביע תמיכה כל כך חד צדדית בעזה מול מיליון עוקביו - נושא, אגב, שככל הנראה אין לו מושג בו?
וייתכן שהגיע הזמן שמישהו ילמד את היהודי הטוב אמרה את הפתגם היהודי הידוע: סייג לחוכמה שתיקה.
ניתן לעקוב אחרי בקי בחשבון הטוויטר @dorothyofisrael
